איך אפשר לסכם את סאגת "מלחמת הכוכבים"? איך ניתן לכנס יותר מארבעה עשורים של מורשת קולנועית ותרבותית, דמויות בלתי נשכחות, ציטוטים שנטמעו בשפה היומיומית, וגלקסיה שלמה של זיכרונות ילדות? ככל הנראה שעדיף היה להימנע מכך. היקום שברא ג'ורג' לוקאס חי ונושם שנים רבות כמיתולוגיה בת זמננו, ומן הסתם ימשיך להתקיים בינינו בעתיד, בין אם נכריז על סופו השרירותי או לא.
"מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר" - טריילר
ובכל זאת, דיסני, שרכשו מלוקאס את הזכויות למותג, החליטו לחתום את סיפורה של שושלת סקייווקר בטרילוגיה שלישית, שבאה השבוע לסיומה בפרק האחרון "עלייתו של סקייווקר" בבימויו של ג'יי ג'יי אברמס (שהחליף את קולין טרברו שפוטר בתחילת ההפקה) . בהתאם לציפיות של אלו שבצד המואר והאופטימי של הכוח, הוא ניסה לקשור את כל הנושאים, המוטיבים והדמויות בסרט של שעתיים וחצי. בהתאם לציפיות של הציניקנים המרושעים, הוא גם נכשל. כמו אז בסיום המושמץ של הסדרה "אבודים" שיצר.
אפשר להתייחס ל"עלייתו של סקייווקר" כיצירה בפני עצמה, כזאת המרחפת בחלל ריק כמו אסטרואיד בודד עם כוח משיכה משלו - מי שירצה יידבק אליו, מי שלא לא. ההתבוננות מתוך הטלסקופ הזה יכולה לספק לצופים הנאה רבה, שכן יש פה סצנות אקשן מסעירות ומרהיבות. אבל יותר מתמיד מתבקש לבחון את הסרט כחלק מהתמונה הגדולה, הגלקסיה כולה אותה הוא מבקש להכיל ולנתב לסיום מדויק ומושלם. הבעיה היא שגם מהזווית הזאת יש פה בעיקר סצנות אקשן מסעירות ומרהיבות. כמה קלישאות שחוקות על חשיבותם של חברים ועבודת צוות, הופעות אורח מפתיעות פה ושם ואזכורים נוסטלגיים, שאמורים לספק את ההקשר הכולל. אבל מרוב גודש, ומרוב השאיפה לכרוח הכל יחדיו, ולשחק קצת באלוהים, היקום מתפרק לגורמים. אקראי כמו גשם מטאוריטים, עניין די מציק כשאלו משוגרים לתוך עיניך כצופה בקצב מסחרר וללא הרף. וגרוע מכך, ללא הגיון.
המוקש הגדול של אברמס, שפתח את הטרילוגיה השלישית עם "הכוח מתעורר" ב-2015, היה זה שהותיר אחריו ריאן ג'ונסון בסרט "אחרוני הג'דיי" מלפני שנתיים. הבמאי הערמומי סדק את ההילה המיתולוגית של המרחבים הבדיוניים של "מלחמת הכוכבים" בכך שלחץ על כפתור ההשמדה העצמית של היקום שברא לוקאס. לצורך שיקומה רגע לפני סיכומה, נדרשו אברמס ושותפו לכתיבה כריס טריו לקחת בחשבון את העובדות שג'ונסון קבע בשטח, ואפשר לשער שהם היו מעדיפים להתעלם מהן. אבל "עלייתו של סקייווקר" כאמור מתיימר לכלול את קורות משפחת סקייווקר והגלקסיה כולה, ולכן נדרש מהיוצרים לעשות התאמות עלילתיות. הם הרי לא יכולים למחוק את הזיכרון של המעריצים, נכון? אבל בלי להתכוון, זה מה שקורה בסרט הנוכחי. העומס הבלתי נסבל על הזיכרון לטווח קצר של הצופים מביא לטשטוש הזיכרון לטווח ארוך שלהם.
והבעיה היא שהמעריצים זוכרים, זוכרים ולא שוכחים. והאדוקים ביניהם יחזרו ויחפשו חורים שחורים ביקום הזה, והם יאתרו לא מעט כאלה (בצפייה חוזרת בבתי הקולנוע או חודש-חודשיים לאחר מכן לכשיעלה לערוץ הסטרימינג דיסני פלוס). לא צריך להיות אסטרופיזיקאי או אפילו מומחה גדול ב"מלחמת הכוכבים" כדי להבחין בהם. אברמס מוליך את הסרט מסצנה לסצנה עם קווים עלילתיים רופפים שמחברים ביניהם. כל אחת מהסצנות הללו מכילות חזיונות ראווה נהדרים, נופים מעוררי השתאות, הופעות אורח מרגשות ומתקבלות על הדעת (כמו זו של קארי פישר המנוחה שחומרים שנחתכו בעריכה בסרטים הקודמים אפשרו להחזירה לחיים ללא מניפולציה דיגיטלית בוטה) וכאלה מפתיעות, קצת מאולצות ושבוודאי עלו לא מעט כסף (ולא נחשוף במי מדובר). אבל כל הקואורדינטות הללו לא מתגבשות לכדי מפה, והן לא עוזרות לנו להתבונן אחורה באור אחר, או להבין משהו חדש על ההיסטוריה של הגלקסיה, של משפחת סקייווקר, ושלנו.
כמו קודמיו, "עלייתו של סקייווקר" מתחיל עם הפתיח, "לפני זמן רב בגלקסיה רחוקה רחוקה". זה לא מפתיע, עניין שבשגרה. ובכל זאת המילים האלה מכניסות לדריכות כל מעריץ של "מלחמת הכוכבים" לצד צמרמורת אדירה כשצלילי הלחנים של ג'ון וויליאמס נוחתים עלינו כבום על קולי. על פי כל כללי הטקס, גם הרולר המסורתי מופיע כמהדורה מעודכנת של חדשות הגלקסיה, וזו מדווחת כי אותות מסתוריים מעידים על כך שפלפטין (איאן מקדיירמיד), אותו לורד סית' מתמרן ומסית עדיין כאן איתנו. נכון שכולנו חשבנו שדארת' ויידר הרג אותו בסוף "שובו של הג'דיי", אבל כפי שכבר למדנו בעבר בטרילוגיה החדשה, המוות אינו בהכרח סוף החיים - עקרון שזולג גם למציאות מאחורי הקלעים עם תחייתה של פישר כליה על המסך.
הנסיכה בדימוס, מנהלת היום קרב חורמה במסדר הראשון כגנרלית ליה. לצד האיום המידי, האפשרות שפלפטין נמצא פה בינינו מדאיגה אותה מאוד. רוחו של הקיסר לשעבר טורדת גם את מנוחתו של המנהיג העליון תאב הכוח קיילו רן (אדם דרייבר) שיוצא בעצמו לחיפוש אחר מי שהוא תופס כאיום אפשרי לשלטונו. סיקוונס המסע הדומם של קיילו רן בתחילת הסרט הוא אחד הרגעים היפים, האפלים והמרהיבים שבו.
במקביל, הגיבורה הראשית של הטרילוגיה החדשה ריי (דייזי רידלי), ממשיכה בטירונות הג'דיי שלה וכבר מראה שליטה מרשימה בכוח. בעודה מתאמנת על יבש, חבריה פו דמרון (אוסקר אייזק), פין (ג'ון בויגה), צ'ואי (יונאס סייטמו) ו-C3PO (אנתוני דניאלס) מחרפים את נפשם בחיפוש אחר מידע מודיעיני חדש. כשהם מוצאים אותו, אחרי מרדף בחלל, הולכת ומתבהרת המשימה הגורלית שעומדת בפניהם: למצוא את הדרך לכוכב הסית' המסתורי ולהביא סוף סופי בהחלט לפלפטין.
מפה יוצאת העלילה כמו משחק חפש את המטמון. בכל פעם שהחבורה משלימה משימה אחת בכוכב אחד, מסתבר שיש עוד אחת בכוכב אחר (ועוד מרדף חלל בדרך). בכל פעם שהצליחו לשים ידם על חפץ חיוני כזה או אחר, מסתבר שהוא חסר תועלת ללא חפץ אחר שהם נדרשים להשיג. יש מי שזה יזכיר לו את אבני האינסוף מהיקום הקולנועי של מארוול, לאחרים דווקא את מטות הכישוף ותיבות הקסם של הארי פוטר. לי זה בעיקר מזכיר את המטרה של דיסני לדחוף אתכם לרכוש מרצ'נדייז. כך או כך, ההתנגשות ההולכת וקרבה בין המחתרת של החבר'ה הטובים, למסדר הראשון של קיילו רן, ולמה שאמור להפוך למסדר הסופי של פלפטין, היא בסופו של דבר רק המצע לעניינים המשפחתיים והאישיים של ריי, ויחסי האהבה-שנאה שהיא חולקת עם קיילו רן (בנם של ליה והאן סולו להזכירכם), ועם עצמה (זהות הוריה היא התעלומה המרכזית בטרילוגיה השלישית, והיא באה לפתרונה בסרט).
לעוד ביקורות קולנוע:
מה שכורך את הגיבורה והנבל יחד הוא הכוח. הוא נוכח מאוד אצל שניהם, וכפי שחזינו כבר ב"אחרוני הג'דיי" הוא מוגבר מעבר לכל פרופורציה. בסרט הנוכחי היכולות שלהם מועצמות אף יותר. הם נחלצים מחוקי הפיזיקה, כך שמרחק, זמן וכבידה הם היבטים זניחים לחלוטין. ריי וקיילו רן הם בגדר גיבורי-על בסרט הנוכחי, אפילו אלים. אין מגבלות לשליטה שלהם בכוח, מה שפוגם באופן מהותי בהיגיון התסריטאי כי בכל זאת צריך לאתגר אותם, וכשמתרחשת תקלה כזאת או אחרת והחושים מטעים אותם זה מרגיש מאולץ, צולע, שרירותי.
ריי וקיילו רן, וגם פלפטין, יודעים לתמרן באופן מושלם בין אנרגיה וחומר, חיים ומוות, תבונה ואי מודעות, ואתה מוצא את עצמך תוהה לא פעם מדוע הם ממשיכים להילחם פנים מול פנים עם הלייטסייברים שלהם. דו-קרב למטרות דאווין ותו לו. הג'דייז הדגישו את המאבק הקיומי של הכוח כפי שהוא מתחולל בכולנו - בין ריסון, מתינות וקור רוח, לבין התרגשות, זעם, קנאה ופחד שבצד האפל. ואילו פה הכוח הוא סתם, כי ככה נוח. בהיעדר נימוק מתקבל על הדעת, כבר היה עדיף להישען על תיאוריית המידיקלורינים המושמצת של קווי גון ג'ין מ"אימת הפנטום". לפחות יש פה הסבר.
כסרט העומד בפני עצמו "עלייתו של סקייווקר" הוא מוצר בידורי מסחרר וסוחף, בזכות עבודת האפקטים הוויזואלים היוצאת מן הכלל והשילוב שלה עם המוזיקה הבלתי נשכחת של וויליאמס שמכתיבה את הטון ומרגשת באופן נוכח מתמיד. אולם ככל שמדובר בסיכום שהוא מתיימר להיות לסאגה כולה, מדובר בסרט מאכזב ובעייתי, במיוחד ביכולת לשזור בין סיפורם האישי של הגיבורים לבין האקלים החברתי פוליטי שסביבם. בטרילוגיה הראשונה הגיע לוקאס לאיזון כמעט מושלם בין מיתוס ההתבגרות שמניע את לוק סקייווקר עם הרקע המשפחתי שלו, וההקשר החברתי והפוליטי מסביב. בטרילוגיה השנייה והמוכפשת שלו, לוקאס פנה באופן ברור ובוטה להתנגשויות הפוליטיות בתוך הרפובליקה הגלקטית המתפוררת מבפנים ואיתה גם אנקין סקייווקר.
והנה בטרילוגיה השלישית, שחרגה באופן קיצוני מקווי המתאר שהתווה לוקאס, אברמס וג'ונסון פונים לדרמות האישיות והמשפחתיות תוך התעלמות כמעט מוחלטת מההקשר הסביבתי. מה באמת קרה אחרי מות פלפטין ונפילת האימפריה שלו? ואם המרד הצליח, אז האם הדמוקרטיה חזרה לגלקסיה? ומאיפה צץ פתאום המסדר הראשון ועוד בכוחות עילאיים ומחודשים? לעניינים הללו מעולם לא קיבלנו תשובה, כי השאלה החשובה עבור היוצרים היא מי זה אבא של ריי, ולמה קיילו רן הפנה גב לאמא שלו. אלו התכנים שדיסני מנסים לקדם לכל המשפחה. הדבר החתרני ביותר בסרט הוא נשיקה גנובה בין שתי נשים, ולו רק כדי שהליברלים ירדו להם מהגב.
אז עכשיו הגיעה לסיומה סאגת "מלחמת הכוכבים" ואיתה נגדע כנראה אילן היוחסין של משפחת סקייווקר, שהייתה לאורך שנים כה רבות המשפחה של כולנו. מה זה אומר לגבי העתיד של הפרנצ'ייז? נשיאת לוקאספילם קת'לין קנדי כבר הודיעה שהמתכונת של טרילוגיות לא תחזור על עצמה והקאנון יתרחב מסרט לסרט על המסך הגדול, ומסדרה לסדרה על המסך הקטן. "הגיע הזמן להתחיל לחשוב על איך לנוע למשהו חדש ואחר", אמרה בריאיון ל"לוס אנג'לס טיימס". ואכן, רענון מתבקש, אבל עד אז כל שיישאר לנו הוא להתבונן אל העבר בערגה. לחזור שוב ושוב לטרילוגיה הראשונה, אולי גם לשנייה. ומה עם השלישית? האם תיתנו לקנדי, אברמס וג'ונסון לקבע עבורכם את נקודת המבט? האם אתם מוכנים לקבל את ריי כדמות איקונית שהפכה למרכז הכובד של הסאגה כולה ומותירה בצל את לוק סקייווקר ודארת' ויידר? אתם יכולים לבחור. הכוח אתכם. הסוף תמיד מנסה להכתיב להתחלה, אבל בראייה לאחור באמת שמותר לכם להתעלם.
