בלילה הגברים יצאו ליער ולא חזרו. גם אבא שלנו.
זה שיגע הרבה אנשים. אותנו פחות. הוא כלב אמיתי, האיש. אליזבת' אומרת שרוב הזמן הוא השטן ובשאר הזמן עלוב חיים משועמם שמבלה את הזמן בחישובי דברים שלא קשורים אליו. תמיד מאמין שיקרה איזה משהו נורא בעולם וכלום לא קורה. משועממים כמוהו תמיד רוצים איזה רעש גדול. עוזר להם להרגיש פחות אפסים.
היו לנו חברים שיללו על אבא שלהם. לא עשה עלינו רושם גדול. האמת, שזה לא בדיוק נכון: כשמריה ישבה על ספסל ולא זזה ובהתה באיזו נקודה בחלל, אולי בהשתקפות של היער, הסתכלתי עליה, ופתאום הבנתי שהיא באמת אוהבת את אבא שלה, ושהוא חסר לה בגוף, בחיבוק, בריח, בבת אחת קלטתי משהו שהייתי אמור להבין ברגע הראשון: שזה שלנו לא אכפת מאבא שלנו לא אומר שום דבר על אנשים אחרים, שרק אנשים דפוקים באמת מטילים על אחרים את תמונת העולם שלהם. ואז הכל קרה פתאום: הצלעות שלי שרפו, רעדתי, רקדו לי בתודעה מיליון תמונות של מריה ואבא שלה, תמונות של אהבה - מריה בת השבע יושבת ליד אבא שלה בלילה בסלון שלהם, חושך, חוץ ממנורה קטנה עם האהיל שתפורים עליו פרפרים או משהו כזה, והוא מקריא לה מהספר שהפחיד את כולנו בילדות, כתב אותו מישהו מכאן אבל אף אחד לא יודע מי, "אנחנו מתים ביער" והיא לוחצת לו את היד בכוח, והוא אומר, "אולי נפסיק כבר חמודה, את מפחדת," והיא עונה: "לא אבא, אל תפסיק, זה פחד טוב כי אתה כאן."
וגם ראיתי תמונות של עלבון ואדישות וזעם, אבל בעיקר של אהבה, או שכל התמונות, גם הקשות, היו של אהבה בסופו של דבר. ספגתי את הכאב שלה, הוא בער על העור שלי. את כל התמונות שראיתי - דמיינתי. אף פעם לא הייתי בבית שלהם. ראיתי אותם ביחד רק כמה פעמים ליד בית הספר, כשעוד למדנו שם.
אליזבת' אמרה שלה באמת לא אכפת, ושמבחינתה אם לנו אין אבא אז לאף אחד אין. אבל לא חושב שהיא לא התכוונה לזה באמת. העניין הוא שהיא זקוקה לאבא שלנו הרבה יותר ממני, תמיד ערגה ממנו לאיזה מגע שהוא לא יכול היה להעניק לה, גם כשרצה - הרי הוא התאכזב מאיתנו לא הרבה פחות מאשר אנחנו ממנו - והיא הבינה את זה בסוף ושנאה אותו ורצתה להרוג אותו אבל לדעתי לא הפסיקה לערוג קצת, גם אם לא הבינה את זה: שבזעם שלה הייתה גם ערגה. אני התייאשתי מהטמבל כשהייתי בן 12 בערך, ורק רציתי שיעלם מהעולם שלנו, זה הכול. שיהיה לו טוב, שיהיה לו רע - לא חיפשתי נקמה, גם לא כזה טיפוס נקמן – רציתי רק שיעלם.
אף אחד לא ציפה שהגברים לא יחזרו. הם יצאו ליער כבר כמה פעמים בעבר לחפש דברים משונים שאנשים אמרו שראו שם, אבל הם תמיד חזרו. בשעה שש בבוקר הרבה נשים התגודדו סביב המדרגות האדומות בכיכר. גם 12 האלמנות היו שם. את האלמנות אף אחד לא אוהב לראות. כולם מעדיפים שהן ישבו בבית. אמרו שמחכים לעזרה ממקום אחר, אולי חיילים, כי כאן נשארו רק כמה גברים, אף אחד מהם לא היה מוכן לצאת ליער, וממילא רק הגברים החלשים לא יצאו אתמול. אז נשאר לאנשים להסתכל על היער, כלומר על חגורת העצים הראשונה. מאחוריה לא יכולת לראות כלום. כמה ילדים התקרבו אל היער אבל מישהו כבר עצר אותם: המורים, האימהות, הרוח, הגשם, האלמנות. בקיצור, אף אחד לא ידע כלום.
אחר הצהריים הגיעו האנשים האחרים בשתי משאיות גדולות. לא הכרנו אותם. גם המבוגרים אמרו שמעולם לא ראו אותם. הם נראו משונים, העור של הפנים שלהם היה מלא חריצים, לא של זקנים אלא של שמש או משהו כזה, והעיניים שלהם היו שחורות מאד. לא היה שם אחד עם עיניים בהירות. והם היו גבוהים וחבשו כובעי צמר ומעילי צמר ארוכים מטונפים, והיו להם רובים ואקדחים. ירד גשם חזק אבל נראה שהם אפילו לא שמו לב.
הם לא דיברו עם אף אחד. ירדו מהמשאיות, הסתדרו בשתי שורות וצעדו אל היער. אליזבת' אמרה שכמה מהם נראים טוב. ראיתי שהיא רוצה להתקרב אליהם, לדבר אתם, להתגרות בהם או סתם שיראו כמה היא יפה: לא תמיד מבין מה עובר בראש של המופרעת הזו. נצמדתי אליה והחזקתי לה את היד ולא נתתי לה לזוז בלעדי. בסוף היא הסתובבה ואמרה: "אולי תתרחק קצת".
עניתי: "לא יקרה בובה, את לא תתקרבי אליהם וזהו".
היא לא התגרתה בי או איימה עליי כמו שציפיתי, אלא עלתה על הפנים שלה הבעה של לאות מהנוכחות שלי. אני יודע שהיא אוהבת אותי פחות משאני אוהב אותה. בעבר זה הטריף אותי, התייסרתי בכל פעם שהבנתי שהיא רוצה להתרחק. היום השלמתי עם זה גם אם כל העניין עדיין מכאיב לפעמים. אני מספיק אוהב אותה כדי להבין שאם טוב לה שלא תמיד אהיה קרוב, אז בסדר. כי באמת אני רק רוצה שיהיה לה טוב, ושום דבר אחר לא כזה מעניין אותי.
בקיצור, האנשים צעדו אל היער ונעלמו מאחורי חגורת העצים הראשונה. כולנו עמדנו שם והסתכלנו על היער, אין אדם אחד שאני מכיר שלא עמד שם והסתכל. שעה עברה ושעתים ושלוש, הערב כבר ירד, אי אפשר היה לראות הרבה חוץ מהבזקי לפידים ביער, ואז הם יצאו בשתי שורות ועברו על פנינו ולא אמרו כלום - אחד מהם הציע לחם לילד, שהסתובב וברח – ועלו על המשאיות ונסעו. וזהו.
***
למחרת הבוקר עלה קצת יותר מוקדם. אמרו שאולי זה קשור לעניין, או סתם שהחורף יגמר בקרוב. הגברים עדיין לא חזרו. לא ידענו אם עוד מישהו יבוא. הרבה פחדו שהאנשים עם המשאיות יחזרו או אנשים אחרים, והפעם לא כדי לחפש את הגברים ביער, אלא כדי לעשות לנו דברים נוראים - אין אף אחד שיגן עלינו. שמענו על מקומות שקרו בהם דברים כאלה. לפני 19 שנה זה קרה כאן, כולם יודעים: זה הדבר הראשון שמספרים לילדים. ראיתם ליד היער או בשדות או בנהר מישהו לא מוכר? הוא רוצה לעשות לנו דברים נוראים, ולא משנה אם הוא אומר מבקש סיגריה, מתחנן למים, שואל אתכם איך חוזרים לכביש הראשי, ולא משנה אם יש אתו ילדים או תינוקות. שום דבר לא משנה: הוא רוצה לעשות לנו דברים נוראים.
בערב אליזבת' אמרה שאנחנו חייבים להסתלק מיד. היא אמרה שאנשים מבחוץ ישמעו שאין כאן אף אחד שיכול להגן עלינו, והם יבואו לכאן, הגברים במשאיות שבכלל אולי הגיעו אתמול כדי לוודא שהגברים שלנו לא יחזרו ולהרוג אותנו אחר כך, או אנשים אחרים - ואף אחד מכל המקום המזדיין הזה לא יישאר בחיים.
אמרתי לה שהגברים יחזרו, שאולי הם תעו ביער או משהו, עברו רק יומיים, ניתן לזה עוד כמה ימים. היא אמרה שאני אידיוט, מת מהלך-זומבי (היא תמיד אומרת את זה) אולי בגלל העניינים שהיו לי כילד, שלא מכיר במובן מאליו: הגברים לא יחזרו, והאנשים האחרים יבואו, וכל מי שלא אידיוט גמור יתחפף מכאן מיד.
אמרתי לה שהגברים לא כאן, אבל הכיתה שלנו לא יצאה אל היער - בכיתה שלנו למדו יחד בני 18 ו-17, זה המחזור הגדול ביותר שהיה כאן, ומסיבה טובה מאד, אליזבת' ואני היינו מסיימים השנה, לולא התעופפנו משם לפני כמה זמן – ויש כמה צעירים שיודעים לירות באקדח, בשוט גאן וברובה. לא חסר לנו נשק. לחורחה סוטו אטקי יש בבית 15AR, שמשפריץ מאתיים כדורים בדקה, בעצם יש לו שניים, אני יודע כי פעם ירינו יחד בהר.
היא אמרה שיש כאן כמה נערים, ושירדו עלינו איזה ארבעים גברים אמיתיים כמו אלה מהמשאיות, "יחסלו אותך ואת סוטו אטקי וכל שאר המתלהבים בדקה ואחר כך יהרגו את כולנו". הרהרתי לרגע בדברים שאמרה, ובסוף אמרתי: "האמת, את צודקת".
לא אמרתי את זה כדי להתחנף אליה או לרצות אותה, אני פשוט יודע להיות ענייני כשצריך, לשקול שיקולים, להסיק מסקנות ולא להתעקש סתם (מין כישרון כזה) ורוב הסיכויים שהיא צודקת. וממילא אם הגברים יחזרו - נחזור גם. אבל כל זמן שהם ביער, חיים או מתים, מסוכן להישאר כאן.
פתאום היא אמרה: "אולי נחפש את נורה".
שאלתי: "איפה לעזאזל?"
אמרה: "נסתובב בחוץ, נגיע רחוק, נגלה מי היה כאן בלילה ההוא, ואז נדע".
אמרתי: "אף אחד לא גילה איפה היא, לא הגברים שנשארו, ולא שכירי החרב שאמא ואבא שכרו, ולא מרוואן במעיל הכחול הזה שנאם כאן ונשבע באלוהים שהוא ימצא אותה ואחר כך לא ראו אותו יותר. אף אחד לא גילה כלום, ואנחנו נגלה?"
היא אמרה: "עבר המון זמן. הכל התקרר, אולי אף אחד לא מתחבא יותר".
אמרתי: "תפסיקי לזיין את השכל, הרגע אמרת שאנחנו בסכנת מוות, נדאג לזה".
אמרה: "טוב".
אמרתי לה שנארוז הכל עכשיו ונצא מחר בבוקר. היא רצתה לצאת עוד הלילה. עניתי שבלילה לא נראה שום דבר, אולי ניתקל בכל מיני מטורפים, ושמוקדם בבוקר כשיעלה השחר נעוף מכאן כדי שלפחות נראה לאן אנחנו צועדים. היא שאלה לאן נלך. עניתי שאין לי מושג, בעצם אולי יש לי: נעלה להר, נסתכל משם על העולם ואז נחליט. קודם כל נעלה להר, ולשם אי אפשר לעלות בלילה כי ניפול לתהום ונמות.
היא אמרה: "צודק, זומבי".
בסך הכל יש לנו דיאלוג טוב ובעיקר מהיר, לאליזבת ולי. אנחנו לא מזיינים את השכל יותר מדי, ולרוב יודעים להתמקד בעיקר ולקבל החלטות. זה תמיד היה.
בחצות שמעתי אנקה מכיוון החדר שלה, ורצתי לשם. היא ישנה אבל זזה הרבה, הפנים שלה היו חיוורות, מלמלה דברים שלא הבנתי. השיער שלה נדבק למצח. העור שלי בער. רציתי לבלוע את הסיוטים שלה כמו כדור ולהעביר אותם לגוף שלי, להחדיר לה חלומות טובים לתודעה, ימים שטופי שמש במרפסת שלנו ואנחנו שומעים "Denmark is dead" ברעש מטורף, ומסניפים קוק או K ולפעמים הרוח מעיפה קצת על הדשא, ואנחנו מתנפלים על הדשא ומסניפים אותו. הרעש מהמוסיקה מרעיד את הקירות ושכנים מסתכלים עלינו במבטים רעים אבל אף אחד לא מעז להגיד כלום, ואיך שתינו בלילה ההוא ושברנו במחבטים את התמונות בבית הספר, וקראתי לאליסטר פסטרנק ואמרתי לו שאליזבת' כבר מזמן רוצה שינשק אותה, ויש לו חמש שניות לעשות את זה לפני שאני שובר לו את הפרצוף. הוא אמר בחיוך רגוע, שמצא חן בעיני - היה משהו טוב בעיניים שלו, שאולי לא ראיתי עד אותו לילה - "לפעמים אתם מתאמצים מדי להיות ילדים רעים, זה מיותר, כולם יודעים שלא כדאי להתעסק אתכם. ולעניין: אני מעריץ את אחותך מגיל חמש".
הוא נישק אותה בעדינות, שניהם עצמו את העיניים. זה היה חמוד. הוא ליטף את השיער שלה, והידק את המעיל שלה לגוף, ואהבתי את זה, כאילו הבין שאולי קר לה. הסתכלתי עליהם כמו מנצח של תזמורת, כדי לוודא שאכן הכול עובד והוא מתנהג יפה, ואז אמרתי: "ברור שאין סקס הלילה".
אליסטר אמר: "ברור שאין".
אליזבת' לא אמרה כלום, רק הסתכלה עליי. לא אהבתי את המבט. היא יכלה להכיר קצת טובה, האמת.
אמרתי: "צוחקים, תעשו מה שכיף לכם".
והסתלקתי משם.
התיישבתי לידה על המיטה והחזקתי את היד הקרה שלה, וליטפתי לה את השיער, ואת המצח שדווקא היה חם. הרטבתי מטלית במים פושרים וניגבתי לה את הפנים בעדינות, ולחשתי לה שהכול יהיה בסדר, אני נשבע בכל דבר שהיא רוצה, הכל יהיה בסדר ויהיה לה טוב בעתיד, אפילו יותר מעכשיו, לפעמים הרי טוב לנו. ושאני אמות אלף פעמים לפני שאתן למשהו רע לקרות לה.
***
כמעט כולם עשו ילדים אחרי הלילה ההוא לפני 19 שנה. לכן המחזור שלנו כל כך גדול. איך אמר אבא, "לעשות ילדים היה באופנה אחרי האסון". לפעמים הוא היה משעשע. כל השנים סיפרו לנו שעשו ילדים כדי לפצות על הייסורים, האובדן, והבלאגן, וגם על הגברים שמתו, אבל זה לא היה נכון: הם עשו ילדים כי האנשים שהגיעו בלילה ההוא עם מטפחות שחורות על הפנים ומעילים שחורים ארוכים, ניהלו קרב יריות עם הגברים שלנו, ואחרי שהרגו 12, הם ירו אש מטורפת על השאר שהתבצרו באסם (אבא שלנו נפצע) – ובינתיים גנבו את רוב הילדים, והסתלקו. גם את נורה, אחותנו.
אבא ואמא לא דיברו עליה. אבל זה הרג את שניהם. כמו שאליזבת אמרה, "ירו להם וירוס שחור לתוך הנשמה". לא קינאנו באהבה שלהם לנורה, ולא הפרענו להם כשישבו ביחד והיה ברור שהם מדברים עליה או נזכרים בה, ולא כשהם בהו החוצה אל הדשא והיה ברור שהם רואים אותה, ואפילו לא כשהם הסתכלו עלינו במבט קפוא או מזוגג ורצו שנהיה היא.
אהבנו את נורה, לא מהסיפורים - כי לא אמרו לנו כלום - רק מהתמונה היחידה שלה על השולחן הקטן של אימא: ילדה קטנה בשמלה שחורה חלקה, ושער תלתלים שחורים-חומים שמסתלסלים סביב הכתפיים, ועיניים בהירות, תחבולניות, מסתכלות למצלמה אבל לא באמת, כאילו ראתה שם משהו אחר שנסתר מעיני כולם, וגומות לחיים ורודות כמו הרים קטנים. שנים חיפשנו את הדברים שלה, את הצעצועים, המיטה, הבגדים, חשבנו שאם נראה אותם, נכיר אותה קצת: אם היו שם יותר ספרים מלגו או יותר לגו מבובות, זה אומר דברים. לא האמנו שאבא אמא סילקו הכל מהבית. היינו משוכנעים שאיפשהו, באיזה מסדרון או תעלה או כוך סודי, הם שמרו את החדר של נורה בשלמותו, והם יורדים או עולים לשם כשאנחנו לא בבית או ישנים, ויושבים על המיטה שלה. חיפשנו את החדר הסודי הרבה שנים, בדקנו כל מרצפת, קיר, לוח עץ, חפרנו בדשא, אפילו שברנו פעם את הקיר בחדר של אליזבת' בפטישים, ואמרנו להם ששוב נקלעתי לאיזו הזיה, כמו בילדות, אבל לא מצאנו כלום.
בקיצור, לא אמרנו עליה מילה אחת רעה. לא כששנאנו את אבא ואימא ורצינו להכאיב להם מאד, ולא כשאבא כלא אותי בארון ללילה שלם, ולא כשאימא נעלמה לכמה ימים – כשגדלנו הבנו שהיא יצאה לחפש אותה - וחזרה מטונפת, מלאת חול ואבק ובוץ ושריטות. לא התרגזנו ואמרנו "את נורה אתם יותר אוהבים," או "לעולם לא נהיה נורה". לא אמרנו שום דבר רע על נורה. פעם אחת אליזבת' אמרה לאמא כשחזרה מאיזו היעלמות, שהחלום שלנו הוא לפגוש את נורה, לחבק אותה ולהגיד לה שאנחנו אוהבים אותה, ושאם יש דבר שהורג אותנו זה שלא היינו כאן כדי להגן עליה, שעוד לא נולדנו. אליזבת היתה בת 14 אז. אמא לא ענתה אבל חיבקה את אליזבת' וליטפה את השיער שלה, והפנים שלה התמלאו בדמעות.
***
כל הלילה נשארתי ער וחיכיתי לסימן הראשון של בהירות בשמים. חיכיתי גם לשמוע קולות של מכוניות, צעדים, יריות. פחדתי שהם יקדימו אותנו, ושגרמתי לאסון נורא כשהחלטתי שלא נצא בלילה. התפללתי שהגברים שלנו יחזרו. אפילו אבא.
בחמש בבוקר הערתי אל אליזבת'. יצאנו מהבית. היה קר מאד וגם ערפל. לא ראינו אף אחד. הסתכלנו על הבית לרגע, על הרעפים האדומים, כמה מהם היו שבורים, על האבנים האפורות הישנות, על הדשא, על הארובה הקטנה, על עליית הגג שם ישבנו ושיחקנו כשהיינו ילדים ורקמנו מזימות כמתבגרים, ושם אליזבת אמרה ששכבה עם אליסטר בפעם הראשונה – הסתכלנו על הכל כי ידענו טוב מאד שיכול להיות שלעולם לא נראה שוב את הבית הזה.
אליזבת ליטפה לי את היד, אחר כך התקרבה אלי והשעינה את הראש שלה על הכתף שלי, כאילו שפתאום גם היא נזכרה בימים שלנו, כמה שאהבנו להיות יחד, בכל הפעמים שהגנתי עליה ועודדתי אותה והשגתי לה דברים שרצתה, אולי נזכרה גם בימי ההזיות שלי, איך ישבה לידי שעות וליטפה אותי ודיברה אלי ואהבה אותי, ופחדה שאמות או אשתגע. היא ידעה טוב מאד: בלעדי היא לא תשרוד.
היינו ליד הבית האחרון, ממש בקצה, שהיה חשוך ומוזנח כרגיל. אליזבת' העיפה מבט חטוף בקומה השנייה, ברור שלא רצתה שאקלוט את זה. רציתי לשאול אותה כמה פעמים היא הייתה כאן. אבל שתקתי, והעברתי את האצבעות על השיער שלה. עברתי כאן די הרבה אחרי שהם הסתלקו והסתכלתי על החלונות, חיפשתי את החלון של אליסטר, ותהיתי אם הייתי יכול למנוע את זה. הם לא עזבו אלא פשוט נעלמו, המזדיינים הקטנים, לילה אחד הם ישנו כאן והכל היה רגיל, ובבוקר הם לא היו. אמרו שהם נמלטו באמצע הלילה כדי שאני לא אשתגע ואעשה דברים. טוב, ההורים של אליסטר עשו את זה כדי להרחיק אותו מאליזבת. הם היו מספיק חכמים לא לומר שום דבר כשהם עוד היו כאן, לא רצו שנחשוד במשהו, אז הם נעלמו יום אחד ויותר אף אחד לא שמע מהם. אחר כך אנשים שהכירו אותם סיפרו שהם היו מוכנים למות כדי להרחיק אותו מאליזבת' (אבל כמו רוב האנשים העדיפו לא למות, כלומר אם לא חייבים).
אליזבת' אמרה לי אחר כך במעין תמיהה שהם תמיד היו נחמדים אליה וכל זה, ושאליסטר אף פעם לא רמז שהם לא אוהבים אותה. אמרתי לה שלדעתי הם גם לא אמרו לו כלום, כדי שלא יפטפט. התמימות שלה העציבה אותי, אבל לא בדיוק, גם קצת התעודדתי שעוד נשארה בה תמימות אחרי הדברים שקרו לנו. יום אחד הבנתי שהטמבל הגדול בסיפור הוא אני: העובדה שההורים של אליסטר לא אמרו שום דבר הייתה אמורה לעורר בי חשד. גדול. זה בדיוק היה הדבר המפוקפק בכל העניין. אבל כנראה שרציתי להאמין שאליזבת הקסימה אותם, שהם הכירו אותה והבינו שלא כל הדברים שאמרו עלינו נכונים, ושגם אם הרוב נכון, אלה בעיקר דברים שאני עשיתי.
היא ידעה שאני מלא אשמה שלא מנעתי את העזיבה שלהם, שלא עשיתי משהו - סביר שהאמינה שיכולתי, אם הייתי מבין – והיא ידעה שהצער שלה אחרי שהם עזבו שרט לי את הפנים, ולכן השתדלה להתנהג כאילו לא כזה אכפת לה, אבל אני ידעתי שהוא חסר לה הבן זונה הקטן. לא אמרתי לה את זה אבל אם אי פעם אראה אותם איפשהו בעולם אני אזיין להם את הצורה. גם לאליסטר. למרות שאותו תמיד חיבבתי, הוא עשה לה מצב רוח טוב.
בכל מקרה, השמים היו בהירים כשהתרחקנו מהבית האחרון, ונשבה רוח קרירה אבל לא מקפיאה כמו הרוחות בחודשים האחרונים. אולי החורף באמת נגמר. השיער של אליזבת התפזר לגמרי ונדבק לפנים שלה, והיא צחקה ואמרה לי "תעשה קוקו זומבי". אז עשיתי. אחר כך צעדנו מהר. ואולי כשכבר היינו איזה 500 מטר משם, והבתים, הרחובות, חלקות האדמה, העצים, ופנסי הרחוב השבורים כבר התעמעמו והכל נראה כמו הבזק אור ביום בוהק ממילא - כלומר הבהירות של היום די מבטלת את ההבזק - הבנו שבעצם תמיד רצינו לעזוב.
