אף שהוא היה גאון הקומיקאים של הסרט האילם, באסטר קיטון שקע במה שהסופר גור וידאל קרא לו "ארצות הברית של אמנזיה", אל השכחה. צ'רלי צ'פלין זכור הרבה יותר ממנו, אולי משום שסרטיו מוקרנים לעיתים קרובות יותר, וגם משום שהוא המשיך לפעול בהצלחה בעידן הסרט המדבר. הקריירה של קיטון, שהייתה מורכבת משמונה סרטים אילמים באורך מלא שביים בין השנים 1923-26, ועוד עשרות רבות של סרטים קצרים שנוצרו משנת 1917 – נחלה תבוסה עם כניסת הסאונד, והוא מעולם לא שחזר את שיאיה.
סרטו של פיטר בוגדנוביץ', "באסטר הגדול" (The Great Buster), שישודר מחר (ב') ב-yes דוקו ובהמשך גם ב-HOT 8, הוא מחווה של אחד מבכירי הבמאים האמריקנים של שנות ה-70 ("הצגת הקולנוע האחרונה", "ירח של נייר") לאייקון הנשכח של הקומדיה האילמת. הסרט הוקרן מסחרית לפני מספר חודשים בארץ, וזוהי הזדמנות למי שלא צפה בו אז להתוודע לסיפורו העגום למדיי של מי שכונה "הקומיקאי בעל פני האבן".
הפנים נטולות ההבעה היו, אכן, סימן ההיכר של קיטון, בדיוק כמו השפם, המקל והחליפה הגדולה ממידותיו אצל צ'פלין. הוא שמר על מבע אטום גם כאשר נפל עליו בית ב"ביל המלח" (1928) או נאלץ להימלט מסלעים ענקיים ב"שבע ההזדמנויות" (1925), אם להזכיר רק שניים מהגאגים המפורסמים ביותר שלו. לימים הוא טען שהסיבה לכך נעוצה בתחילת הקריירה שלו, פחות או יותר בגיל ארבע, כשהצטרף למופע הוודביל של הוריו, "שלושת הקיטונים", והשתתף בו באקטים אלימים למדיי שבהם אביו נהג לבעוט בו ולהשליכו לכל עבר. עד כדי כך היה המופע הזה אלים, שבמשך שנים היו מי שהאמינו שמדובר בילד מאומץ ולא בבנו הביולוגי של האב, והיו אף מי שסברו שלא מדובר כלל בילד אלא בגמד. כך או כך הוא למד לשמור על פנים חתומות גם מול מפגשים אסוניים מול אש וסערה.
אז איך, לכל הרוחות, הוא עשה את זה, כשברור לכל שתזמון לקוי היה עולה לו בחייו. "זו שאלה טובה", צוחק פיטר בוגדנוביץ' בראיון טלפוני ל-ynet. "אבל העובדה היא שהוא לא נפגע. אל תשכח שכבר כילד על הבמה אביו לימד אותו איך ליפול מבלי להיפגע. למעשה, בכל הקריירה הקולנועית שלו הוא נפגע רק פעמיים, כולל פעם שבה הוא שבר את המפרקת מבלי שידע זאת".
"באסטר הגדול" מורכב משני חלקים. הראשון עוקב אחר הקריירה הקולנועית של קיטון, שהסתיימה למעשה כבר עם המעבר לסאונד. הוא כולל גם הופעות שלו בסרטוני פרסומת בשלב מאוחר בקריירה שלו, שעשועונים, וכמה גיחות אורח בלתי נשכחות, כמו למשל זו של קלפן ב"שדרות סאנסט" של בילי וויילדר. החלק השני מוקדש לכמה מהפעלולים הקומיים הווירטואוזים שלו, וליצירות המופת שביים בזו אחר זו בשנות ה-20. אלה כוללות את "שרלוק ג'וניור" (1924), שבו הוא מגלם מקרין הנכנס בחלומו אל הסרט המוצג ומוצא עצמו כל פעם בסצנה אחרת (הסרט הזה היה ונשאר היצירה הרפלקסיבית הכי שנונה ומורכבת על מהות החוויה הקולנועית); ואת "הגנרל" (1927) שבו הוא משחק בתפקיד נהג קטר במלחמת האזרחים האמריקאית היוצא להציל את אהובתו שנחטפה על ידי חיילי צבא הצפון. הסרט כולל סצנה של התמוטטות גשר שהייתה אחת היקרות בתולדות הקולנוע של אותה תקופה. זוהי, ללא ספק, הקומדיה הגדולה ביותר של עידן הסרט האילם, גם אם עם יציאתה היא נחלה כישלון כלכלי וביקורתי.
עולה, אם כך, השאלה מדוע זוכרים את קיטון היום פחות מאשר את צ'פלין. "אל תשכח שצ'פלין היה נוכח ועשה סרטים עד מותו, גם בעידן הסרט המדבר", משיב בוגדנוביץ'. "באסטר לא ביים סרט אחרי 1926". השניים, אגב, נפגשו על הבד רק פעם אחת, ב"אורות הבמה" שצ'פלין ביים ב-1952, וקיטון מגלם בו את שותפו של אמן הוודביל הדועך שמשחק צ'פלין.
איך היית מאפיין את ההבדל בין קיטון ובין צ'פלין?
"צ'פלין היה מאוד סנטימנטלי. הוא התבסס הרבה על פאתוס, כמו בסרט 'הנער', או דמות מוכרת הפרחים העיוורת ב'אורות הכרך'. זו דרמה כמעט ויקטוריאנית, מעבר לקומדיה. הייתה לו איכות פשוטה, מיושנת. הוא לא היה מצחיק כמו באסטר. התחכום של הפעלולים הקומיים של באסטר היה גבוה יותר".
הסרט מציג את המעבר של קיטון ל-MGM כרגע המכריע לרעה בקריירה הקולנועית שלו. הוא הגיע לשם ב-1928, בשכר של 3000 דולר לשבוע. הצרה הייתה, שמרגע שהוא הצטרף לאולפן שהתהדר ב"יותר כוכבים מאשר בשמיים" – הוא התקשה למצוא בו את מקומו. הסרט הראשון שביים שם, "הצלם" (1928), כבר לוקה בתזמון ומבנה, מבחין בוגדנוביץ'. הסרט האילם האחרון שלו, "נישואי שנאה" (1929), לא בוים על ידו אלא על ידי אדוארד סדג'וויק שביים שמונה מסרטיו של קיטון ב-MGM (אף לא אחד מהם ראוי לתשומת לב מיוחדת). בסרט ישנה רק סצינת סלפסטיק מוצלחת אחת, וגם אותה, מספר בוגדנוביץ', רצה האולפן לחתוך החוצה: קיטון מנסה להכניס את אשתו השיכורה למיטה.
"MGM היה מקום עבודה מאוד מאורגן וממושמע, לפי הספר, שעה שבאסטר נהג לאלתר ועשה סרטים תוך כדי תנועה", מסביר בוגדנוביץ' את הדעיכה. "באולפן לא יכלו לשאת זאת, והוא הלך שם לאיבוד. הוא לא היה אדם אגרסיבי, ואפשר להם לדרוס אותו. מעולם לא פגשתי את באסטר, אבל הרושם שלי מאנשים שהכירו אותו הוא שהוא לא היה נאבק ודוחף את עצמו כשאתה צריך להילחם כמו בן זונה".
מהסרט עולה שסרטיו של קיטון עסקו רבות, ובאופן מודע, בגבריות ובדימויים גבריים, לרוב באופן פארודי. מעניין לצפות היום בסצנה מתוך "שבע ההזדמנויות", שבה הוא מגלם יורש מיליונים שנמלט מעדר של כלות פוטנציאליות החפצות בהונו. זוהי סצנה מבריקה ומתוזמנת למופת, אבל לא בדיוק עונה על כללי התקינות הפוליטית. "אני לא חושב שזה אנטי-פמיניסטי", מתייחס בוגדנוביץ'. "זה בעיקר נורא מצחיק. הן רצות אחריו כי הן רוצות להינשא לו בשביל הכסף. באותה מידה אלה יכולים היו להיות גם גברים אם האמתלה לא הייתה נישואים אלא משהו אחר".
בוגדנוביץ' עצמו יצר מחווה לקיטון הנערץ עליו בקומדיה המטורפת שלו "מה נשמע, דוק" מ-1972, בכיכובם של ריאן אוניל וברברה סטרייסנד. מדובר בסצנת מרדף שאורכה כ-12 דקות, ובמהלכה אוניל וסטרייסנד מוצאים עצמם נסים-טסים ברחובות היורדים של סן פרנסיסקו על גבי תלת-אופן מפני רודפיהם. בתחילת הסצנה, נראים שני פועלים נושאים חלון זכוכית ענקי, ועל אף הניסיונות להימנע מהתנגשות בו – ברור לכל איך העסק יסתיים.
"לגמרי חשבתי על באסטר כשהגיתי את הסצינה הזו", אומר בוגדנוביץ'. "באסטר אמר דבר נפלא, שבקומדיה אתה צריך תמיד לראות את הרגליים של הקומיקאי. כלומר, את כל הגוף. זכרתי את זה בזמן שצילמנו. כשריאן רץ, וידאתי שיראו את הרגליים שלו. חשבתי על באסטר גם עם הבדיחה שבה אחד הניצבים בסצנה נמלט מפני פח אשפה ש'רודף' אחריו. צילמנו את המרדף הזה במשך ארבעה שבועות. מנהל האולפן התקשר ואמר לי: 'פיטר, המרדף הזה יעלה מיליון דולר'. עניתי לו שזה בטח יעלה אפילו קצת יותר'. הסצנה הזו נותרה אחד המרדפים הארוכים והווירטואוזים בהיסטוריה של הקולנוע".
מתבקש לשאול האם יש היום מקום לקומדיה האילמת?
"הצרה היא שבאמריקה אין מסורת תרבותית. אנחנו מאוד פרובינציאליים במובן הזה. לאנשים צעירים אין היום סבלנות לסרטים אילמים והם חושבים שהם משעממים. מרי פיקפורד אמרה שאם אתה לומד את ההיסטוריה של הסרטים מנקודת מבט חזותית, היית חושב שהסרטים המדברים הגיעו קודם. הם כל כך נחותים, חזותית, ביחס לעידן הסרט האילם. שם הדימוי היה הכל. איש לא רוצה לראות היום סרט בשחור-לבן כי זה נתפס מיושן. זה כל כך טיפשי. אני חושב שסרט אילם שיוקרן במהירות הנכונה וילווה במוזיקה הולמת ימשוך את תשומת הלב של הקהל. בוודאי הסרטים של קיטון".
מיהם הקומיקאים החביבים עליך היום?
"אני לא חושב שיש מישהו כזה. אתה יודע מי היה שחקן קומי נהדר? ג'ון ריטר. תנועות הגוף שלו היו מושלמות. עשיתי איתו את 'הם צחקו על כולם'. יש שם קטעי סלפסטיק והוא היה ממש טוב בזה. זה לא משהו שאפשר ללמוד. ההומור היום הוא ורבלי. אין שחקנים מבריקים מבחינה פיזית. אתה יכול לחשוב על מישהו?"
לא ממש מהעשורים האחרונים, אבל פיטר סלרס, ודאי בהופעותיו כמפקח קלוזו.
"הוא היה מצוין. נהדר. בלייק אדוארדס ידע איך לעשות קומדיות מסוג זה. הוא נתן לי מחמאה גדולה. הוא ראה את 'מה נשמע דוק' ואמר: הילד הזה טוב ממש כמוני (צוחק)".
"באסטר הגדול" ישודר ב-yes דוקו ביום שני, 10.2, בשעה 22:00. "שרלוק ג'וניור" ו"הגנרל" זמינים ב-VOD
