"אני חושש שיש רק אדם אחד בעולם שיוכל לעשות סרט טוב אודות ההדפסים שלי. אני". כך נפתח "אשר: מסע אל האינסוף", סרטו התיעודי של רובין לוץ (Robin Lutz) על אודות האמן והיוצר מאוריץ קורנליס אשר (M.C Escher). את העבודות של אשר סביר להניח שרובכם מכירים – ההדפסים ותחריטי העץ הסמי-סוריאליסטיים, רובם משחקים על תחום האשליה האופטית ויוצרים תחושה פרדוקסלית של אינסוף. אבל לא הרבה יודעים מי היה האיש שעמד מאחוריהם, זה שהגדיר את עצמו במשך רוב חייו בכלל לא כאמן, אלא כמתמטיקאי. למרות שלא למד מתמטיקה כלל.
הסרט, שיוקרן במסגרת "אפוס", הפסטיבל הבינלאומי לסרטי אמנות ותרבות (14-11 במרץ, מוזיאון תל אביב לאמנות) מגולל את סיפורו של אשר מילדותו ועד מותו, והוא שזור בחומרי ארכיון, ראיונות עם קרובים וכמות גדולה של דימויים ויצירות. הוא מתחיל דווקא מהסוף: המספר (השחקן הבריטי סטיבן פריי), שמגולל את הסיפור כאילו היה אשר עצמו, מספר בתדהמה על העובדה כי העבודות שלו הפכו מאוד פופולריות אצל ה"היפים" בארצות הברית בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. "מה הם מוצאים בעבודות שלי?", הוא תוהה בפליאה, "איך זה שהם מדפיסים אותם על דברים בלי לשאול אותי, ואפילו לא מתביישים בזה?". זוהי רק יריית הפתיחה לסיפורו של האמן שכנראה עד יום מותו לא באמת הבין שהוא אמן. ובטח לא כזה אמן גדול.
5 צפייה בגלריה
Dag en Nacht kopie
(All M.C. Escher works © the M.C. Escher Company B.V.- Baarn – the Netherlands)
אשר נולד בשנת 1898 בעיר ליוורדן בהולנד. כבר בלימודיו בבית הספר, עניין שלא הצטיין בו מעולם, בלט הכישרון שלו בגרפיקה וציור. "היה לי מזל להיוולד למשפחה של אנשי מדעים מדויקים. לא רק משפחה חכמה, אלא גם אמידה למדי", מספר אשר (כלומר, פריי). בתום לימודיו בבית הספר הוא נרשם ללימודי אדריכלות, אבל שלושה ימים לאחר תחילת הלימודים, אחרי שאחד מהמורים שלו התלהב באופן יוצא דופן מתחריטי העץ שיצר - הוא עבר ללימודי עיצוב. בלי לעדכן את הוריו. "מעולם לא התעניינתי בבניית בתים", הוא מספר.
אבל הגילויים המפתיעים על חייו של אשר מגיעים בשלב מאוחר יותר, כשהוא עובר לאיטליה, גם במקרה הזה בעצת הרופאים - שבתקופה ההיא עוד חשבו שהשמש עושה לנו רק טוב. שם, הגילוי של הטבע במלוא תפארתו, כשהוא בן 24, גרם לו לעזוב למשך תקופה את תחריטי העץ שהיה כל כך טוב בהם, וללמד את עצמו לצייר. באיטליה הוא גם הכיר את בת זוגו, ג'טה אומקר, בת למשפחה שברחה מרוסיה והגיעה עם הוריה ללון באחד מבתי המלון בו התארח. אשר, אז צעיר נאה לכל הדעות, שלגמרי היה עובר כרווק נחשק באחת הרשימות העכשוויות, מתוודה באזני ג'טה על רגשותיו ביום האחרון לפני עזיבתה. ב-1924 הם נישאים ושנה אחר כך עוברים לגור ברומא, שם נולדים שני בניהם, ג'ורג' וארתור.
בריאיון בסרט מספר ג'ורג' על הבית בו חיו – בית בן שלוש קומות, בו החזיק אביו סטודיו בקומה השלישית. הדבר שהכי עניין אותו אז כילד, הוא נזכר, היה להסתכל על אביו רכון על שולחן העבודה שלו. אבל בתקופה הזו אשר עוד לא הוכר כאמן בשום צורה. את לחמו הרוויח מעבודה כגרפיקאי, אבל העניין שלו בציור רק הלך וגבר.
וכן, כמו בכל סיפור חיים במאה הזאת – אחד הדברים שהשפיעו על מסלול חייו היתה האווירה הפוליטית ששררה בתקופה ההיא. במקרה שלו זה החל בעליית הפשיסטים לשלטון באיטליה בתחילת שנות ה-30. בנו הצעיר, יחד עם חבריו האיטלקים, גילה אז עניין בפעילויות ובטקסים שלהם, וכדי שבנם לא יהפוך לפאשיסט מן השורה החליטו אשר וג'טה לעבור לשוויץ. אבל מה לכל זה ולאמנות אתם שואלים? אחרי שעברו לשוויץ יצאו בני הזוג בשיט לספרד, והגיעו לאלהאמברה, מתחם הארמונות הקדום שבעיר גרנדה. זה היה רגע מפנה עבור אשר, שהיה עסוק בציור לאורך כל המסע: הפאטרנים, התבניות והדגמים על קירות הארמונות שנוצרו לפי מערכת מתמטית מאוד ברורה, השפיעו על הדרך בה עבד מאז ולאורך המשך חייו. התבניות הגאומטריות על קירות הארמון הפכו לציפורים, דגים, גרמי מדרגות ועוד אינסוף דימויים בעבודות הכל כך מוכרות שלו.
5 צפייה בגלריה
Lucht en water 1 kopie
(All M.C. Escher works © the M.C. Escher Company B.V.- Baarn – the Netherlands)
בגיל 40 היה אשר בתקופה הפורה ביותר שלו. דימויי החוץ שהיוו לו השראה בתקופתו באיטליה הוחלפו בדימויי פנים של מבנים – "זו הייתה הפעם הראשונה בה העזתי לנסות ולבטא אינסופיות בתוך מקום מוגבל", הוא (או פריי, במקרה הזה) מספר. כך נוצרו הציורים הכי מפורסמים שלו – אלה שמייצרים תחושה של מקום אחד שאפשר להסתובב בו לנצח, מבלי להתקדם. משם התחיל מחקר ארוך של הדרך בה דימויים משנים צורה בתוך מערכת סדורה – דגים שהופכים לציפורים, בתים שהופכים לקוביות, סוסים כהים שהופכים לסוסים בהירים.
התקופה הפורה הזו התרחשה גם במקביל למלחמת העולם השנייה, כשהמקרה שהשפיע עליו יותר מהכול היה לקיחתו של מורו היהודי למחנות הריכוז. בלילה בו נלקח, נכנס אשר לביתו ולקח את כל עבודות האמנות שלו אליו. זו גם הייתה התקופה בו בת זוגו, ג'טה, החלה להתדרדר מבחינת בריאותה הנפשית. בימי המלחמה הקשים, מספר בנו, לאשר בכלל לא היה זמן לאמנות. הוא היה עסוק רק בהשגת מזון לבני משפחתו. "לא הצלחתי להתרכז בעבודה, וזו הייתה הגלולה הכי מרה שהייתי צריך לבלוע", הוא (המספר) אומר. אבל בתום המלחמה הוא חזר לעבודה, במלוא המרץ. הוא מספר כי מצא השראה והזדהות במוזיקה של באך, שהתבססה גם היא על מקטעים קצרים שחוזרים על עצמם. "אני טיפש מדי כדי להיות מתמטיקאי, ואני גם לא אמן", הוא אמר על עצמו. "אני מרחף בין מתמטיקה לאמנות".
אם כן, איך הוא הפך בכל זאת לאחד האמנים הכי איקוניים בהיסטוריה של האמנות? זה קרה כשפנה אליו עיתונאי מהניו יורק טיימס, וביקש לכתוב עליו כתבה שהתפרשה על פני כמה וכמה עמודים, כולל צילומים של מגוון ניכר מעבודותיו. בהמשך הוא גם קיבל הצעה ממיק ג'אגר - כן, סולן להקת הרולינג סטונס שפנה אליו וביקש ממנו לעצב את עטיפת אחד התקליטים הראשונים שלהם. אשר, למרבה ההחמצה, סרב, אבל האמנות שלו כבר פרשה כנפיים. בשנים האחרונות לפני מותו בשנת 1972, בהיותו בן 73, הוא היה עד באופן מצומצם לפופולרית ההולכת וגוברת של עבודותיו. אבל את העובדה שהפכו לאיקוניות, והוא לאחד האמנים הכי מוכרים בהיסטוריה של האמנות העכשווית – הוא כבר לא זכה לראות.
