אם האלבום "סיפורים מהקופסא" מ-1988 היה הכנסת רגל מעט מהוססת של רמי פורטיס וברי סחרוף למים הרדודים כדי לבדוק האם יש היתכנות אמיתית בישראל להצלחתו של רוק עם אלמנטים אירופאיים אייטיזיים אפלים, הרי שהאלבום "?1900" שהגיע שנתיים אחריו כבר היה קפיצת ראש למים העמוקים. בין שני האלבומים האלו, ובמקביל להרפתקה האירופאית האחרונה שלהם (פוריין אפייר) הם הקליטו שלושה סינגלים – "שועל במנוסה", "חלום כחול" ו"ואלס עם מטילדה" ביחד עם יהונתן גפן. ההצלחה המפתיעה שלהם ברדיו, הקליפים ב"זהו זה" והשערים שקיבלו אז במגזיני הנוער שכנעו אותם להישאר פה. "?1900" היה החותם לכך שישראל תהיה הבית שלהם לשנים הקרובות ובכלל, והאלטרנטיבי הפך לכמה רגעים למיינסטרים. האלבום ההוא עבד נהדר בזמן אמת, והוא עבד לא פחות טוב גם אתמול (שבת) בפגישת המחזור על הבמה באמפי פארק רעננה, 31 שנים אחרי שיצא, במסגרת המסיבה הסופר מוצדקת והאולטרה כיפית שהשניים מרימים כעת לכבודו, אחרי לא מעט ביטולים ודחיות בעקבות הקורונה ומתקפת הטילים על ישראל.
כל עולה חדש בישראל או תושב חוזר יודע שהוא לא התאקלם פה באמת לפני שלמד לחיות עם מזג האוויר המקומי. אפילו שנכתב בעברית, ל"סיפורים מהקופסא" היה סאונד אירופאי שממנו נשבה אווירה חורפית ואפרוריות בלגית. לעומת זאת, "?1900" היה ונותר תקליט של קיץ ישראלי עם כחול עמוק של ים, בדיוק כמו העטיפה שלו. עדיין עם קלידי דארק אייטיז ברוח מינימל קומפקט, אבל גם עם הרבה מאוד גיטרות עם אלמנט מזרחי, שהפכו בשנות ה-90 את סחרוף לנסיך הרוק הישראלי. ההצלחה המפתיעה של "?1900" הגיעה הודות להמנוני הרוק שהיו בו, שכמו נולדו להופעה. אז, ואתמול. מ"אמריקה" הפותח והסופר כיפי, דרך "שמיים של שומקום", "הפוך" ו"נעליים" ועד ל"אין קץ לילדות" עם קירות הגיטרות בפזמון והשירה של סחרוף, מול הבתים היחסית איטיים שביצע פורטיס. אפילו "ניצוצות", הבלדה המינימליסטית והארוכה, הפכה במהרה לנאמבר מרכזי בכל הופעה של הצמד, כשהקהל שר כל מילה בדבקות ומלווה את העסק עם מציתים דולקים (אז) או עם פלאפונים מוארים (אתמול).
בתחילת שנות ה-90, פורטיס, אחרי לא מעט ניסיונות שנותרו בשוליים, וסחרוף, שהחל לראשונה לצאת מעמדת הגיטריסט החתיך והשותק, כבשו את המדינה, או לפחות את האזורים שרצו לשמוע רוק עכשווי בעברית. אז היו לא מעט כאלו. הרווח היה הדדי. השניים אולי זנחו את החלומות לכבוש את העולם (או לפחות את מערב אירופה), אך ההצלחה שלהם בעקבות האלבום הזה שלחה את חברות התקליטים המקומיות לרוץ ולהחתים כל חבורת צעירים שידעו מה לעשות עם גיטרה-בס-תופים. היה רוק ישראלי מוצלח ואותנטי גם לפני שההלחם "פורטיסחרוף" נוצר, אבל הם בין אלו שבהחלט עזרו לו להיוולד מחדש. האלבום האדיר ההוא לא רק התכתב עם החום ששורר פה בקביעות יותר ממחצית הימים בלוח השנה, אלא גם סלל את הדרך לאנרגיות שנוצרו בהופעות שלהם, וגם של הקולגות שלהם שצמחו בזכותו. משני חברים טובים ושותפים מוזיקליים משלימים הם הפכו ללהקה (עם יובל שפריר, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל וגיל סמטנה) שהחלה להופיע במועדוני הרוק שנולדו אז בתל אביב. משם הדרך כבר הייתה קצרה וטבעית אל הפסטיבלים הגדולים שמשכו אליהם עשרות אלפי צעירים בכל פסח וחופש גדול בראשית הניינטיז באילת, בצמח, ובעיקר בערד. חלק מהצעירים ההם לשעבר התייצבו אתמול באמפי של רעננה. אחרים יעשו זאת בהמשך השבוע.
כמה ימים לפני ההופעה הראשונה בסיבוב הנוכחי, השניים העלו תמונה לרשתות החברתיות בה הם יושבים מול דף לבן במטרה להרכיב את רשימת השירים הסופית תוך הפניית בקשות לקהל העוקבים. למרות שלא ניתן היה לראות מה הם כתבו על הדף, הם עמדו ברוב הציפיות. וזה לא היה קל במיוחד, כי ההיצע עצום והזמן מוגבל. חלק מהביצועים היו מעט מהירים, אבל ככה זה כשצריך לדחוס 30 ומשהו שנים בשעתיים ורבע.
הם פתחו עם "להתעורר" ו"תחת אש" מאלבום הקאמבק המשותף שלהם "על המשמרת", עם ההרכב המקורי על הבמה (שפריר וסמטנה) והרבה עזרה מהנגנים הצעירים יותר, כולל גיא פורטיס, הבן של, על הגיטרות. האנרגיות בשמיים, אבל גם הבסים. חזקים מדי על גבול הכאב באוזניים, אבל לאלפים שהגיעו זה כנראה קצת פחות הפריע. "זאת מכונת זמן, אנחנו חוגגים 100 שנה לפורטיסחרוף", יורה בהמשך פורטיס בהתרגשות, והקהל – הנרגש לא פחות – שואג. בהמשך מגיעים "תחנה סופית" ו"הפוך" שבו סחרוף לוקח את המושכות. ההופעה עולה עוד הילוך. עכשיו גם הסאונד סבבה.
השניים מחליטים להוריד טיפה את הקצב עם "שקיעתה של הזריחה". סימני הזמן ניכרים בקול של פורטיס, אך הוא מצליח למגנט. סחרוף השתמר טוב יותר. ואז שוב מעלים הילוך עם "חדשות מהירח" הסוחף. על מסך הווידאו רצים קליפים מאז. לכולם עוד יש שיער שחור (פורטיס, אולי בקנאה בגלל הקרחת, קורא לסחרוף לאורך הערב ויותר מפעם אחת "ידידי הכסוף"), וכשהפנים ומערכת התופים של גולדברג המנוח מופיעים על המסך, הלב קצת נצבט בגעגוע. יש סיכוי די גדול שהוא חייך אתמול מלמעלה.
הם מפזרים את התחמושת היטב והקהל סופג הכל בהנאה. מ"חלום כחול" שרושם שיא נוסף, דרך "ניצוצות" המושר במקהלה ועד ל"חלליות" שמקפיץ את כולם באוויר ומספק את התשובה לשאלה: כמה אושר יכול לייצר רצף אקורדים לא מורכב במיוחד, ומשם ל"חתול מפלצת". עכשיו כבר כל הידיים באוויר. וגם הרגליים. המקום רועד אבל הסדרנים נטולי עבודה. ככה צריך.
"אני והחבר שלי כבר חשבנו שלא ניפגש", אומר פורטיס בהמשך, "תודה שלא החזרתם את הכרטיסים", ממשיך ידידו הכסוף. בין החומרים המשותפים הם דואגים שלא לקפח גם את קריירות הסולו. ב"את לא", סחרוף מפנה את הבמה לפורטיס, ומיד לאחר מכן הם מחליפים תפקידים וסחרוף מעיף את רעננה עם "כמה יוסי". "נעליים" בביצוע אלקטרוני עם רד אקסס הוא רק המבוא לטירוף הצפוי והמענג ל"אין קץ לילדות".
לאורך כל ההופעה הזאת לא ברור מי נהנה כאן יותר, הקהל או אלו שעל הבמה, ומי התגעגע לדבר הזה שנקרא "רוק ישראלי" - אלו שיצרו אותו, או אלו שעדיין שומעים אותו באוזן הפנימית כי הרדיו כבר מזמן במקום אחר. אבל הקהל רוצה עוד וההדרן (הארוך מאוד) נפתח עם "העולם האמיתי" כשסחרוף על האקוסטית. מיד אחריו מגיע "שמיים של שומקום" עם הבס האלים שהזכיר קצת נשכחות מתחילת הערב. אחריו "אמריקה" שסוחט עוד כמה גרמים של אושר, "לונדון תל אביב ברלין או בריסל" – הנציג היחיד בסט מהאלבום "להתראות בחלומותי" הלא מוערך דיו שחתם את סבב א' שלהם. ממנו הם חוזרים ל"על המשמרת" – שלפחות לאורך הערב הזה מסתמן כאלבום שהשניים הכי מחוברים אליו, ומקנחים עם "עיר של קיץ" מהבלוקבסטר הפרטי של סחרוף.
למרות שאנחנו ברעננה של 2021, לאורך לא מעט רגעים בערב הזה היה אפשר לדמיין – כשעוצמים חזק את העיניים - שהניינטיז לא הלכו מעולם. נוסטלגיה בהחלט יכולה לתעתע. לפעמים מה שהיה בינוני בשעתו הופך למיתולוגי ברבות השנים, וגם להפך. אבל פורטיסחרוף לא חיים בעבר. הם ממשיכים להוציא אלבומים, בעיקר לבד ומדי פעם גם ביחד (לרוב, פורטיס הוא זה שמרים טלפון לחבר הוותיק כדי שזה יגיע עם הגיטרה לאולפן שלו), אבל גם הם יודעים שהבסיס הרחב של הקהל שלהם מחכה לחומרים מאז בכל הופעה. לאיחודים שכאלו – מעבר לפן הכלכלי הלגיטימי - יש הצדקה אמיתית כשאלו שעל הבמה לא מגישים קאברים לעצמם, אלא מוצאים את הדרך להציג את האז - עכשיו.
קיץ 2021 הולך ומסתמן כפרץ נוסטלגיה שכולו חגיגה לאלבומי עבר. לא רק פורטיסחרוף, אלא גם החברים של נטאשה, משינה ותיסלם. הלהקות האלו מעיפות, ודי בקלות, כרטיסים להופעות שמורכבות משירים שלא בדיוק מככבים כרגע במצעדים. אלו שצרכו את השירים והאלבומים האלו בזמן אמת עדיין כאן ויש להם אוזניים מלאות בזיכרונות, וכן, גם ארנק. ועכשיו הם שוב נהנים לצאת מהבית, לחגוג ולהניע מחדש את הגלגלים של תעשיית המוזיקה המקומית אחרי ההלם, הדממה וגם התסכול שבו הייתה שרויה לאורך רוב שנת הקורונה.
