טוביה צפיר, חולה קורונה מאומת, מתבודד בביתו ברמת השרון עם אשתו, יעל.
"את רוצה סקופ?" שואל צפיר כשהוא מרים את הטלפון הנייח בחדר שהפך לחדר השינה החדש שלו. "בקרוב אני מתחיל סטארט-אפ! משהו משהו! יקראו לו 'יה יה טוביה' ו..."
דקה, אתה מתכוון למופע שתעלה אחרי הקורונה?
"לא, אני מדבר על עכשיו. ודאי ידוע לך שאני הסלב הישראלי הראשון שנדבק בקורונה. יעל ואני זה כמו טום הנקס ואשתו, אבל במקרה שלנו יעל לא נדבקה וזה מזל. בשבוע של פורים הייתי בפול גז, גם 'גבעת חלפון' בהבימה וגם שלוש-ארבע הופעות ביום של סבא טוביה, והלכנו למסיבה. 35-40 אנשים בגיל שלנו, 70 פלוס, הצטופפנו בסלון של דירה והיתה שירה בציבור והכל היה נחמד, אבל למחרת עלה לי החום".
קורה.
"לא אצלי. כשיש לי חום אני לוקח אקמול או שניים וזה עובר, אבל החום הזה לא ירד. שלושים ושמונה שמונה. גם הרגשתי קצת חלש. ביטלתי את ההופעות וביקשתי להיבדק, אבל לא עמדתי בקריטריונים. שאלו אותי 'חזרת מחו"ל? אתה סובל מקוצר נשימה? נחשפת לחולה קורונה?' עניתי על כל השאלות ב'לא' מפני שלא ידעתי שנחשפתי במסיבה. בדיעבד אני מכיר לפחות שלושה אורחים שקיבלו תשובה חיובית. שכבתי במיטה, עם חום שלא יורד, הרגשתי שמשהו לא בסדר, הגוף שלי אותת לי שהוא לא כתמול שלשום, ולא נתנו לי אישור להיבדק. בסוף יעל הזמינה אמבולנס ויואב, בני, נסע איתי לתל השומר. בגלל הנסיעה הזאת גם הוא בבידוד. ביום שישי הקרוב הוא אמור סוף סוף לצאת".
הבשורה הגיעה אליהם ביום שישי, באחת עשרה בלילה. "צלצל מישהו ממשרד הבריאות", מספרת יעל, "והודיע שהתשובה של טוביה חיובית. זה היה הלם. התחלנו לדבר בינינו, אם לשמור את זה בסוד או להיחשף, ואחרי שהחלפנו שניים וחצי משפטים התחיל מבול של טלפונים. לא מבול, צונאמי".
"אין לי מושג איך זה דלף", טוען טוביה. "בטוח שלא ממני. בימינו כבר אין סודות, זה עבר כמו אש בשדה קוצים. יעל אומרת שאפילו בטימבקטו התחתית ביקשו לראיין אותי. התנפלות שכזו לא חוויתי בכל הקריירה שלי. יעל, שמנהלת אותי, תמיד אמרה לי 'אם אתה רוצה לקבל שער יש לך שתי אפשרויות - או שנתגרש או שתמות', ופתאום כולם מציעים לי כתבות שער. מתחננים".
אז מה עשית?
"העברתי את הפיקוד ליעל מפני שבעניינים האלה אני דומה לגנץ, ממצמץ מהר מאוד, כלומר מתמסר. קיבלתי את הפקודה של אשתי הקשוחה להניח את הסלולרי בצד. היא והיחצנית שלי התחילו לנהל את הקרב. עד הבוקר הטלפון לא הפסיק לצלצל, ראיתי את השמות על הצג. צלצלו חברים מהבימה שרק לפני שבוע היו איתי על הבמה, וצלצלו הרבה חברים בדאגה אמיתית. אל תשכחי שאובחנתי די בהתחלה, בימים שבהם כל המפחידים האלה, בטלוויזיה, אמרו שקורונה שווה מוות ושאין סיכוי להחלמה.
"כל הלילה לא הצלחתי להירדם. גם בגלל שעברתי לחדר אחר, עם שירותים צמודים, רחוק מיעל. בשבת, בשבע בבוקר, התקלחתי, התגלחתי, לבשתי חולצה יפה עם כפתורים, השתדלתי להיראות במיטבי, הזמנתי את יעל לעמוד בפתח החדר שלי ועשיתי את הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי. צילמתי סרטון מחויך, מלא אופטימיות. אמרתי לכל דורשי שלומי שאני מרגיש טוב, שכנראה תפסתי את הנגיף בצורה קלה, ושאני מאמין שאצא מזה בקרוב. ואז התחיל צונאמי אחר. אמהות כתבו לי 'הבן שלי בן שבע, ממש מפוחד, הוא חושב שסבא טוביה הולך למות'. אני חייב להודות שאלה היו התגובות שהכי ריגשו אותי. כנראה שגם בזכותן התחזקתי והחום התחיל לרדת. שלומית, בתי, נסעה למוקד של מכבי וחזרה עם ערכה למדידת ערכים בדם. מדחום וקליפס שלתוכו מכניסים את האצבע. פעמיים-שלוש ביום הם מצלצלים ואני מוסר את התוצאה. מיכל, כלתי, תולה על הגדר שקית עם לחמניות טריות. זה די נעים להיות סגור בבית כשכולם דואגים לך ומכרכרים סביבך. זה כמו לצאת לחופשה".
"לא מדויק", מעירה זוגתו. "השכנים הנחמדים הביאו לנו לחם ומרק. גם היו כאלה שהביאו פרחים. ויש גם כאלה שצלצלו לעירייה ודיווחו שהם ראו אותי שופכת את הזבל. מה הם רצו שאעשה? מדורה בגינה? מהעירייה צלצלו וביקשו שאחבוש מסיכה כשאני יוצאת עם הזבל ואני מצייתת".
יעל היא היחידה שנעה ברדיוס מאה המטר שלו. "אנחנו אוכלים באותו המפלס, היא בקצה אחד של השולחן ואני בקצה השני. למזלנו הבית גדול ויש לנו תנאים נוחים. גם בסלון, מול הטלוויזיה, אנחנו שומרים מרחק של שלושה מטר זה מזו. אני משכיר סרטים ומרגיש שחזרתי לאהבת נעוריי".
שהיא?
"בילדותי ובנערותי, נהגתי ללכת שש-שבע פעמים לקולנוע כדי לצפות שוב ושוב בסרט שתפס אותי. כל צפייה איפשרה לי להתעמק בפרטים הקטנים. לא חשבתי להיות יוצר קולנוע כמו יואב, בני, אבל משאלת חיי היתה להיות מרלון ברנדו, הוא זה שהכניס אותי למקצוע, והאליל שלי בצד הקומי היה צ'רלי צ'פלין. עכשיו ראיתי את '1917' פעמיים, פעם עם יעל ופעם בלעדיה וזה נפלא. אבל אני לא כל היום מול הטלוויזיה. גם האייפון מספק לי המון תעסוקה. הקבוצה המשפחתית שלנו נקראת 'סברי ומרנן' ואיזה קטעים שרצים שם, מלא סרטונים ובדיחות. בכלל, הקורונה הפכה את כל עם ישראל ליצירתי. כשהמצאנו את ההומור ב'ניקוי ראש' הדרך היחידה להנגיש אותו היתה במסך. היום, בכל קבוצת ווטסאפ נולדים סטריקינים עממיים שמביאים הברקות ממש טובות. הכי אהבתי את העטלף שהציל את ביבי".
בניסיון לשמר את השיגרה שנגדעה, כל משפחת צפיר מתכנסת בימי שישי לקבלת שבת בזום. "עד עכשיו, בכל שישי המשפחה התכנסה אצלנו סביב שולחן האוכל הגדול, שמכיל את כולם, 16 אנשים, מהם שמונה נכדים, ואני שר את הקידוש בנגינה של אבא שלי, וכולם שרים איתי וככה אני מעביר את הלפיד. מאז הבידוד כולם עולים מנקודות שונות בארץ. שירה של יואב ומיכל מתחברת מהבסיס שלה ברמאללה, היא לא יוצאת, ושני בניו הקטנים של יוני, אייל ועידו, שרים וממלאים אותנו בשמחת חיים".
מה יהיה בליל הסדר?
"הם ישאלו את הקושיות בזום. זה יהיה סדר שונה, אבל יהיה בסדר".
התואר "הסלב הישראלי הראשון שחלה בקורונה" יעשה טוב או רע לקריירה שלך?
"ימים יגידו. אני לא דואג. מאז שנכנסתי למקצוע הזה, כשהתגייסתי ללהקת הנח"ל, עברו רק 56 שנה. אוטוטו 57. רגע, עוד לא נתתי לך את הסקופ המרעיש! השבוע מתחילים לעשות לי בדיקות ליציאה, צריך שתי תשובות שליליות. אחרי זה יבדקו אם יש לי נוגדנים בגוף, ומהפלסמה שלי אפשר יהיה לייצר סוג של חיסון. כבר יש לי שם לתרופה - 'יה יה טוביה'".
סליחה, מה זה "יֶה-יֶה"?
"פעם היה לי מטפל סיני שעזר לי עם איזו בעיה בריאותית. הוא לא ידע שאני שחקן עד שראה פלקט שלי ברחוב. סיפרתי לו שאני סבא טוביה והוא סיפר לי שסבא, בסינית, זה יה-יה".
