כשסופר כותב ספר מטלטל ומרגש, הוא חושב על סיפורים או אנשים יוצאי דופן - ויוצר אותם. אך במהלך התחקיר על מאורעות בופור עבור ספרו "אם יש גן עדן", רון לשם נתקל בסיפור האמיתי על חייו ומותו של צחי איטח והרגיש צורך לא רק לשלב אותו בפנים, בדמותו של שפיצר, אלא להקדיש לו, בין היתר, את הספר. בהמשך, כידוע, לשם חבר לבמאי יוסף סידר, ויחד הם כתבו את הסרט עטור הפרסים "בופור", שאף היה מועמד לפרס הסרט הזר באוסקר. "בופור" קנה לעצמו מקום של כבוד בתרבות היצירה הישראלית, והיצירה הצבאית בפרט, כשהנציח בדמויותיהם של איטח ואחרים תקופת זמן במדינת ישראל עם כל העומס הרגשי שבה, השינויים המדיניים ובעיקר תחושת ההחמצה האדירה על אובדן אדם יוצא דופן. אובדן שמשאיר אחריו חלל עצום שאי אפשר למלא.
"שיר לכת". סרטה של ענבל אוחיון לזכרו של צחי איטח
סיפור חייו של צחי איטח מתחיל עם הוריו. אריה איטח, קצין צעיר בחיל ההנדסה, מכיר מורה חיילת, יפית, ויחדיו הם מקימים משפחה. אריה מתקדם בסולם הדרגות כמתוכנן והמשפחה עוברת למצפה רמון ובהמשך גם ליבנה, בעקבות הקריירה הצבאית המצליחה שבשיאה הקים אריה את יחידת פלחה"ן. צחי, הבן הבכור במשפחה, היה יוצא דופן מגיל צעיר מאוד.
זמן קצר לאחר לידת אחיו עמוס, אריה ויפית החליטו להשקיע את מעט הכסף שנותר להם מהברית ברכישת פסנתר - ועבור צחי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מהר מאוד הם הבינו כי בנם ניחן בשמיעה אבסולוטית: צחי נהג להאזין לאלבומים שלמים והצליח לנגן אותם מיד מבלי שעשה כלל שימוש בתווים, וזאת רק ההתחלה. הוא הקליט 450 שירים שניגן ו-18 שירים של הלהקה המשפחתית, שהקים יחד עם אחיו עמוס ושתי אחיותיו הקטנות, אתי וליהי. "במסיבת הסיום של כיתה י"ב המנהלת פתאום קוראת לצחי לבמה, מעניקה לו זר פרחים, מבלי שאנחנו בכלל מבינים על מה ולמה. התברר שצחי הפיק מוזיקלית את מסיבת הסיום של 12 כיתות שלמות, כשהוא בעצמו בכיתה י"ב", מספרת אתי אסאו, אחותו של צחי.
צחי משתף את הכישרון הנדיר שלו עם כל מי שנקרה בדרכו. כך, למשל, הנער הצעיר מנגן בבת מצווה של משפחה מעוטת יכולת בהתנדבות ולא מספר על כך לאיש. יפית, אימו של צחי, מספרת גם על שיחת טלפון שתפסה אותם בהפתעה: "בזמן שצחי היה בצבא, צלצל אלינו מפיק וביקש שצחי ינגן עם זמרת מפורסמת ועם בועז שרעבי. המפיק אמר: 'אני מקווה שהוא ג'ובניק'. עניתי לו, 'הלוואי'".
צחי יכול היה בקלות להתגייס ללהקה צבאית. אך לנוכח העובדה שכבר בתיכון בחר לכתוב עבודה בנושא "המוטיבציה של בנים ללכת אחרי אביהם ולשרת ביחידות קרביות" - אפשר לומר שזה היה רמז לעתיד לבוא. "כשצחי הלך למיונים ליחידות המובחרות, הוא לא סיפר לנו לאן בדיוק הוא רוצה להגיע. הוא גם לא סיפר ביחידת פלחה"ן גבעתי שהוא הבן של מייסד היחידה. ביום הורים כולם שאלו מה אריה איטח, מייסד היחידה, עושה שם. גם אבא לא סיפר לאף אחד עד אותו היום שצחי הוא הבן שלו", מספרת אתי אחותו וממשיכה, "איך הוא היה אומר לאבא? 'פעם אתה היית בלבנון, עכשיו תורי'. צחי היה מטורף על גבעתי. הוא היה מעמיד אותנו בארוחת שישי לשיר את ההמנון שלהם. אבא גם הבטיח לצחי שכשהוא יסיים את המסלול, הוא יקבל את הסיכה שהייתה שלו".
עם זאת, צחי נשאר נאמן למוזיקה גם במהלך שירותו הצבאי. "כשצחי היה חוזר הביתה הוא היה עובר בתחנה המרכזית וקונה לכל אחד מאיתנו משהו", משחזרת אתי, "אם זה דיסק בשבילי או חוברת תווים לאחי". צחי לקח איתו את האורגנית לכל מקום שהלך, גם לצבא. לפני הכניסה ללבנון, צחי והיחידה שלו המתינו בקריית שמונה. הוא לא בזבז רגע והלך לנגן ולשמח את התושבים במקלטים.
4 צפייה בגלריה
"הוא היה מעמיד אותנו בארוחת שישי לשיר את ההמנון של גבעתי". צחי איטח
(צילום: באדיבות המשפחה)
"כשצחי היה בלבנון השתגענו מדאגה. הוא כל הזמן הרגיע ואמר שהכל יהיה בסדר. ביום חמישי ה-10 בפברואר 2000, נהרג חבר אחר מהחטיבה של צחי והבנו שזה אמיתי וקרוב מתמיד. באותו יום, בשתיים בלילה, צחי צלצל להרגיע שזה לא הוא שנהרג. למחרת בבוקר הוא התקשר שוב ודיבר רק עם אמא. אמא אמרה שיפה שהוא התקשר בבוקר, אבל עוד מוקדם לומר שבת שלום. 'כן אמא, אבל אני עולה לשמירה עוד מעט ולא יודע אם אספיק לדבר אתכם, אז אני רק רוצה שתדעו שאני בסדר והכל בסדר'".
אתי לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה את הסיפור. "אמא התרגשה ואמרה לצחי 'אני אוהבת אותך, תשמור על עצמך', והשיחה נותקה. אבל זה לא היה מספיק. אמא הרגישה תחושה לא טובה בבטן, קטונתי מלהסביר איך בדיוק. אז היא מחליטה להתקשר שוב - והפעם עונה המשיבון. בדיוק באותם רגעים מתנגן ברדיו השיר 'לתת' של בועז שרעבי, ואמא מחליטה להצמיד את הטלפון לרדיו ולהקדיש את השיר לצחי. היא לא יודעת שבאותם רגעים צחי נפרד מהעולם עם השיר שהיא שלחה לו. כשהסתכלנו אחורה עם ציר הזמן במשיבון - אלה היו אותם רגעים בהם הטיל פגע וריסק את העמדה של צחי. אין דבר מקרי".
"בלוויה אבא שם את סיכת סוף המסלול בקופסה קטנה, והניח אותה בקבר"
בשעות אחר הצהריים המוקדמות של יום שישי, ה-11 בפברואר 2000, נורה טיל נגד טנקים מסוג טאו לעבר העמדה במוצב בופור בה עמדו צחי וחברו רועי כהן. צחי ספג את הפגיעה בגופו ובכך הציל את חברו רועי, שנפצע פציעה אנושה. צחי היה החלל האחרון ביציאה מרצועת הביטחון בלבנון.
"במהלך הלוויה אבא שלי שם את סיכת סוף המסלול בקופסה קטנה והניח אותה בקבר. צחי נקבר עם הסיכה והכומתה שכל כך רצה ואהב. אבא מעביר עד היום הרצאות על כמה חשוב לתת 100% למען המדינה. זה נשמע אחרת כשזה מגיע מאלוף משנה שבנה את היחידה שבה הבן שלו נהרג", מספרת אתי. "אותן משפחות מעוטות יכולת שצחי ניגן עבורן זיהו את התמונות שלו מהעיתון והגיעו לשתף אותנו באוהל האבלים, בכלל לא ידענו. גם בועז שרעבי, שצחי היה אמור לנגן איתו, הגיע לשבעה. עד היום בחדרו של צחי בבית עומדים שישה אורגנים יתומים".
4 צפייה בגלריה
"מעביר עד היום הרצאות כמה חשוב לתת 100% למען המדינה". צחי איטח עם אביו, אריה
(צילום: באדיבות המשפחה)
אחרי תקופת האבל משך הסיפור של צחי כמות אדירה של תשומת לב, אבל למשפחה היה חשוב לבנות מפעל הנצחה פרטי משלה. "חווינו שברון לב עצום אבל לא נשברנו. גם אני וגם אחי באנו בברית הנישואים, והבאנו חיים חדשים לעולם שזוכים להכיר את צחי הדוד הגיבור. הוא מלווה אותנו בחתונה ובחדרי הלידה, כשהתינוקות הגיעו לעולם הוא היה שם. אנחנו עסוקים בעשייה בלתי פוסקת של הנצחה. גם אחרי 20 שנה צחי נחקק ולא נמחק מלבבות של רבים", אומרת אתי ומוסיפה בעצב: "אני נמצאת בשליחות עם משפחתי בחו"ל ובגלל המצב, השנה זו השנה הראשונה בה לא אוכל לעמוד ליד הקבר של צחי".
השנה, יותר מתמיד, יום הזיכרון מקבל משמעות חדשה, מחזקת ומרגשת במיוחד הודות לפרויקט ההנצחה "פנים.יום.זיכרון" של בית אבי חי. "סרט האנימציה שיצרה ענבל אוחיון מעביר מסר מאוד מרגש ומאוד מדויק", היא אומרת בחיוך עצוב. "הוא הצליח לגעת בנימי הלב הפצוע של כולנו ולהעביר את האישיות החייכנית והשמחה של צחי. הסרט זימן לנו סוג של החייאה. נדמה היה לרגע שהלב של צחי חוזר לפעום, רק קצת אחרת.
"הרגע הזה שאמא שלי מצלצלת והוא לא עונה, אז היא מקדישה לו את השיר שמתנגן ברדיו - זה הרגע שרואים בסרט את הצלילים עוברים דרך הטלפון ונפרדים מצחי. זה כאילו הוא נפרד בלתת את חייו למען המדינה, כשברקע השיר הסימבולי. אנחנו ראינו את זה והתרסקנו. זה שבר אותנו".
"האתגר הכי גדול בתהליך היצירה היה לצמצם סיפור חיים ועולם ומלואו לשתי דקות וחצי של סרט", מספרת האנימטורית ענבל אוחיון שיצרה את הסרט "שיר לכת", המגולל את סיפורו של צחי. "הבנתי שהמוזיקה והיצירה זה החלק המשמעותי ביותר באישיות שלו, ורציתי שזה יעבור בסרט לא רק בצורה של סאונד אלא גם בצורה ויזואלית, אז החלטתי לצייר את המוזיקה בצורת בועות ורודות כמו בעולם אידיאלי של ילדים". הבועות הוורודות מלוות את הסרטון מתהליך התבגרותו של צחי דרך נגינתו במקלטים בצפון ועד הרגע שהוא נכנס ללבנון ונהרג. "החלק שאמא שלו מקליטה לו במשיבון את השיר 'לתת' זה חלק שמבחינתי היה חייב להיכנס. התקווה שלי הייתה שכמו שהוא שימח אנשים עם המוזיקה שלו - כך הצלילים שאמא שלו שלחה לו יתנו לו נחמה אחרונה ברגע הקשה שלו".
"ביום הזיכרון אני לא אהיה ליד המשפחה וליד צחי, אבל יש לי את בעלי והקהילה והבנות", מסכמת אתי בכאב את התקופה יוצאת הדופן שבה אנחנו נמצאים בצל נגיף הקורונה. "אנחנו נתחבק חיבוק וירטואלי ונראה את הזיכרון החזק מצחי עובר לעולם הדיגיטלי". שנה לפני מותו, כתב רב-טוראי צחי איטח שיר שלימים הפך נבואי, וסיים אותו במילים: "תן רק עתיד, בשביל הילדים. ותן רחמים, להורים העומדים לבכות על הבנים". יהי זכרו ברוך.
