בשביל להוביל מדינה, לא צריך הרבה. מספיק למלמל כמה קלישאות, להקפיד להימנע מכל אמירה בעלת ערך אמיתי, והמצביעים כבר יבואו. ככה לפחות טען הסופר הפולני יז'י קושינסקי בספרו "להיות שם" משנת 1970, שבהמשך עובד גם לסרט מצליח. לגיבור של "להיות שם" קוראים שאנס, אדם מוגבל שכלית שמעביר את חייו בעבודות גינון או מול מסך הטלוויזיה - עד שהוא מוצא את עצמו, לגמרי בטעות, בצמרת ההנהגה הפוליטית של ארצות הברית. רק כי ציטט מזיכרונו דברים שראה על המסך או למד בגינה. אופס.
אחרי הספר והסרט, כעת מגיעה ההצגה, "אי שם", בבימויה של יעל קרמסקי, שגם כתבה את העיבוד. קרמסקי גילתה עניין בספר כבר מגיל צעיר, ובעיקר בעיסוק של קושינסקי באופן שבו שגורמים גורמים שונים, בהם פוליטיקאים, מנצלים את השפה בשביל לא לומר דבר, ומטפחים שיח נטול תוכן. מבחינתה, התזמון לעליית ההצגה לא יכול היה להיות הולם יותר. "כתבתי את העיבוד לפני שנה, ולא ידעתי מה הולך להיות בחברה הישראלית, שנלך לבחירות בפעם השלישית תוך שנה. לא היה לי מושג כמה אני פוגעת בלב של המציאות של החברה הישראלית בזמן הזה", היא אומרת.
רוצים לקרוא את "להיות שם"? לחצו כאן
הפרשנות שלה ל"להיות שם" נשענת על נאומים של נשיאים אמריקניים, ובמסגרתה השחקנים מדקלמים נאומים אמיתיים שנשאו כל נשיאי ארצות הברית מאז רוזוולט ועד טראמפ. למה דווקא אמריקה? כי קרמסקי משוכנעת שהתרבות שלנו כאן מושפעת באופן קריטי ממה שמתרחש שם. "המציאות האמריקנית היא השפעה קיצונית, בטח בתקופת שלטונו של נתניהו, על המציאות ישראלית, ברמות שאנחנו לא מודעים להן. סיגלנו לעצמנו תרבות אמריקנית כמעט לכל דבר. וכשאתה יוצא מההצגה, אתה אומר, 'רגע, אז מה ההבדל בין ארצות הברית לישראל? הרי הנאומים נשמעים אותו דבר'".
לאחר שקראה והקשיבה לשעות של נאומים מפי נשיאים אמריקניים, הגיעה למסקנה ברורה - הם דומים זה לזה באופן מטריד. "כמעט אין שוני בניסוחים שלהם. הכוונות, הרעיונות, האופן שבו הנאומים מגיעים לציבור - זו רטוריקה שהיא למעשה אחת", היא אומרת. בנוסף, לדבריה, בזמן העבודה על ההצגה התחדדה אצלה ההבנה עד כמה המרחק בין אנשי ציבור ושחקנים קטן משאנחנו נוטים להאמין. "אני בטוחה שהם כולם שולטים ברטוריקה. נתניהו למד את זה לעומק, אין לי ספק. גם טראמפ שחקן מצוין, שלא לדבר על קלינטון, ואובמה שהיה פשוט יוצא מן הכלל ברמה הזו. אז כן, יש קשר בין לשחק ובין לנאום, אין שאלה בכלל. אתה צריך להשפיע על קהלים, ויש לזה אותו שורש. איך יאיר לפיד הגיע לאן שהוא הגיע?"
אומרים שהנשיא הטלוויזיוני הראשון היה קנדי, ובעיניי רבים בארצות הברית הוא דווקא נחשב לנשיא מצוין.
"אני לא מתיימרת לדבר על טוב ורע. אני מדברת על היכולת שלנו לפתוח את הטלוויזיה ולהבין שעכשיו אנחנו רואים הצגה, לא את האמת. נכתבו הטקסטים, נלמדו, ועשו עליהם חזרות, כמו ששחקן עושה. עכשיו מטרתם רק להשפיע עלינו. בואו נקשיב להם, יש שם משהו אמיתי? כל הנאומים שבחרתי הם נאומים שאין בהם כלום, שום דבר, חוץ מחנופה והבטחות שיהיה בסדר. לא נאמר בהם שום דבר אמיתי, ברמה של פעולה שאפשר לממש אותה מחר".
אך מבחינת המחזאית והבמאית, ההצגה, שהיא מגדירה כ"הצגה לארבעה שחקנים ומסך" - בשל השימוש יוצא הדופן באמצעים טכנולוגיים, עוסקת בנושא רחב יותר מהפוליטיקה לבדה: היא מזהה קשר ישיר בין מה שקורה במערכת הפוליטית וברחוב. "יש כאן עיסוק בהשתלטות של המציאות המתוקשרת על המציאות הקיומית. יש פה עיסוק במות הדיאלוג. שונסי (כך הגיבור נקרא בהצגה, בגילומה של דינה בליי - י.פ) לא יודע להיות בדיאלוג, ולמעשה, כל דמות שהוא פוגש משליחה עליו את הפנטזיות שלה", היא מסבירה. "אנחנו קשורים למסכים, רואים רק את עצמנו, ולא רואים מולנו שום דבר. אז הראש שלנו מהדהד את עצמנו".
מה שקרה, היא מסבירה, זה שהאינטרסים החליפו את השיחה. "הדיאלוג שינה את מהותו, והיום מחליפות אותו מערכות יחסים שיש בהן קרבה מופרזת, או ניכור מוקצן. קח לדוגמה את המילים 'יקר' ו'אהוב', שנאמרות היום בלי כוונה. אימא שלי, למשל, בת 87 והיא לא מבינה את השפה הזו. היא לא מבינה למה כותבים לה 'יקרה', ומה זה השימוש הזול הזה ב'אחי', 'נשיקות' ו'חיבוקים'. כל התפרצות הרגש האינטימי הזו, שהייתה פעם שייכת לחדרי חדרים, נעשית בחוסר כוונה מוחלטת. כי ברגע שזה לא משרת את האינטרסים - סכין בגב. בשנייה מפטרים, בשנייה דוחים, בשנייה מנתקים. אז איפה תהיה אהבה באמת? איפה הדיאלוג באמת? זה מה שמעסיק אותי וגם כואב לי באופן אישי. ואני חושבת ששם נחסמנו. מה זאת אומרת שראשי מפלגות לא יכולים לשבת ביחד ולבנות ממשלה חדשה? מאיפה זה בא? זה לא רק למעלה, זה לרוחב, לאורך, זה בכל המישורים - אין דיאלוג".
בהצגה "אי שם" משתתפים דינה בליי, פלורנס בלוך, יואב הייט ורונן יפרח. ההצגות הקרובות של "אי שם" יעלו במוזיאון תל אביב ב-29.1, ב-10.2 וב-28.2.
