האם אפשר ליצור תיאטרון ללא במה ושחקנים? זוהי השאלה הבסיסית שעמדה בבסיס הפקת "החולמים", ותאתגר את צופי המופע המיוחד אשר יעלה בפסטיבל ישראל, בשילוב מסכי וידאו, פנסי תאורה ומוזיקה - אך ללא פרפורמרים בשר ודם. מאחורי הפרויקט השאפתני עומד נדב ברנע, שבימים כתיקונם עובד כמעצב תאורה ופסקול להצגות ולמופעי בלט, ובמקרה הזה עובר לקדמת הבמה - שלא באמת נוכחת - כיוצר המוביל. "מה שמניע את הדבר הזה הוא הסקרנות שלי לקיים תיאטרון עם דמויות וסיפור של התחלה, אמצע וסוף, ולהוציא ממנו את הגורם הכי בסיסי - גוף השחקן", מסביר ברנע (33) בריאיון ל-ynet. "מה שבעצם מתקיים בעבודה הזו הוא הכלאה של קולנוע דוקומנטרי, מיצב תאורה במוזיאון וחוויית תיאטרון, עם כל העזרים ששייכים לבמה. זה מאתגר הרבה תפיסות וקונבנציות שמתערערות לך כצופה בתיאטרון".
"החולמים" - טריילר
(צילום: דניאל שטרית)
"החולמים" מורכב מחמישה חלקים - כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת שמופיעה על שמונה מסכי וידאו, בליווי 15 פנסים משוכללים מהבהבים ופסקול מוזיקלי מדויק. שילוב של כל האלמנטים הללו מזמן את הנוכחות של הדמויות: ילדה פיליפינית בת 12 בשם גנה שעומדת בפני גירוש מישראל, חייל משוחרר בשם דרור זיכרמן שיצא חבול ופצוע בגופו ובנפשו אחרי פיגוע, השחקנית אפרת בן צור המקריאה שיר של דליה רביקוביץ' ושרה שיר מאת נעמי שמר, בושרא עוואד הפסלטינית ששכלה את בנה בן ה-17 שנורה על ידי כוחות צה"ל, והשחקן דורון תבורי שמקריא טקסט המבוסס על ריאיונות עם חולים סופניים שקיים ברנע. חמש הדמויות הללו, הנעדרות-נוכחות, נכרכות על ידי ברנע ברצף אחד של סיפורים שנותן מקום לכל אחת ואחת מהן, ותוך כדי מהדהדות אצל הצופים משהו כללי על הישראליות כמכלול.
"בתהליך היצירה, הישראליות זה לא הדבר הראשון שעלה. גם לא פליטות או שכול, אבל זה נוכח בגלל שאני חי פה ומנסה להיות מעורב וקשוב לכל הזוועות שקורות פה בתקופה כל כך חשוכה ומפחידה. אלו לא דברים שאני בוחר, זה פשוט המציאות שאני רואה - ובה אני עוסק. אלה החיים שלנו כאן במדינה המורכבת הזאת", אומר ברנע, שמספר כי הרעיון למופע עלה בכלל במהלך צפייה בסדרת הסרטים הדוקומנטרית הבריטית !Seven Up, במהלכה ליווה הבמאי מייקל אפטד קבוצת אנשים במשך עשורים - מגיל שבע ועד שנות ה-60 לחייהם, והיד עוד נטויה. "מכיוון שאין בידי את האפשרות ללוות את הדמויות הללו לאורך זמן, החלטתי לקחת חמש דמויות על סקאלת גילאים - מילדה בת 12 ועד גבר בן 60 - ולראיין אותם על החלומות שלהם, מה שפתח חלון לעולם חדש נטול גבולות".
4 צפייה בגלריה
"ישראליות, פליטות, שכול - אלה החיים שלנו במדינה המורכבת הזאת". בושרא עוואד מתוך "החולמים"
(צילום: דניאל שטרית)
אחד מהנושאים העיקריים שצפים במהלך המופע הוא, כאמור, השכול. הוא בא לידי ביטוי במונולוג של דרור זיכרמן, חייל הלום קרב שראה את חברו נהרג מפיצוץ בזמן אמת, והן במונולוג של בושרא עוואד (אליה הגיע ברנע בעקבות תחקיר של פורום המשפחות השכולות) שאיבדה את בנה שנורה למוות. ברנע מתחבר לחוויה הטרגית הזו גם דרך סיפור חייו האישי, כאח שכול. במאי 1993, כשהיה בן שש, נהרג אחיו סג"מ זהר חלמיש במהלך פעילות מבצעית, לאחר היתקלות של כוח יחידה מובחרת של הצנחנים עם מחבלי חיזבאללה. "השכול נמצא איפשהו במאחורה של הראש", מודה ברנע, "זה אחד מהדברים שמניעים אותי לעשות את מה שאני עושה. העיסוק הזה במלחמה ובמחירים שלה והשכול - זה חלק ממה שמוטבע אצלי. זה בדי.אן.איי שלי. כל הפרק של דרור הוא מאוד צבאי, מלא בקטעי וידאו של מארבים וירי, אמצעים לראיית לילה, פריימים דרך כוונות. זה לא משהו שאתה עושה באופן מודע, אבל זה שם והוא מוצא דרך לצאת החוצה".
לדבריו, מתקיים קשר בלתי נמנע בין המבט שלו על אמו ועל בושרא - שתי נשים ששכלו את בניהן. "אם אני מוציא לרגע את הפוליטיקה שנמצאת בדבר הזה, כשאני שומע על אמא שמבינה שהבן שלה לא ישוב הביתה - אני נזכר במבט של אמא שלי, כשהבינה שהילד שלה לא יחזור. לראות את אותו המבט בפניה של בושרא היה בשבילי נורא חזק, ומאוד חשוב להצליח לראות גם אותה. אין בעבודה עיסוק ישיר ומיידי בממד הפוליטי, אלא בממד האישי: אמא מול אמא, אח מול אח, חייל מול חייל". גם גנה, שמספרת על הגירוש והפליטות, מזמינה בעיניו חיבור אישי-ישראלי. "סבים וסבתות של רבים מאיתנו גורשו מביתם והפכו לפליטים. אני מכיר את הסיפורים האלה, וכך גם כל שאר הסיפורים נוגעים לישראליות. אבל ברמה האישית - אלו הנושאים שמפחידים ומעציבים אותי ומבעבעים בתוכי".
אפשר להתעלם מההקשרים הפוליטיים כשאתה מציב טראומה של חייל צה"ל מול זו של אם פלסטינית?
"בושרא ודרור ניצבים אחד ליד השני, אין פה הקבלה. זה הסיפור שלהם. הם אחד ליד השני כי זו המציאות פה. אפשר לעצום עיניים, אבל זה לא אומר שזה לא קיים, שאין פה עם אחר לידנו. יש פה המון שכבות פוליטיות וחברתיות, עוני וגם שחיתות. אלה החיים פה. אלה נושאים נפיצים, וזה לא מפחיד אותי. על מה יש לדבר היום חוץ מלהתעסק בחברה שיש פה? אם יש מישהו שיבוא למופע וזה יעורר אצלו ביקורת - זה ממש אחלה. ככה אני מאמין שאמנות צריכה לפעול".
4 צפייה בגלריה
"הוצאתי מהתיאטרון את הגורם הכי בסיסי - גוף השחקן". מתוך "החולמים"
(צילום: דניאל שטרית)
סוגיות של ימין ושמאל בצד, בימים אלה מה שמעסיק את ברנע בעיקר הוא משבר הקורונה, ואף יותר מכך, משבר ההנהגה בישראל. כעובד בעולם התרבות הוא מושבת כבר תקופה ארוכה, ממתין לישועה ממוסדות השלטון שמבוששת להגיע, וטוען כי זו מדיניות מכוונת נגד היוצרים המזוהים כמתנגדי הממשלה. "אני מובטל חצי שנה וכל מי שבתחום התרבות, התיאטרון, המחול והקולנוע פשוט משותק. כולם יושבים בבית. זו תקופה מאוד מפחידה - גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית. לי יש תחושה, ולדעתי שותפים לה רבים בעולם התרבות, שזה לא סתם שלא פותחים את מוסדות התרבות ומעכבים כספי תמיכות שהובטחו. זה מתיישב מאוד יפה עם האג'נדה של הממשלה הזאת. יש תחושה של דיכוי, 'שהאמנים השמאלנים ישבו בבית וישתקו'".
מה החלומות שלך לגבי מדינת ישראל?
"ללא קשר לימין או שמאל, אני מייחל ומקווה שנזכה להנהגה לא מושחתת. ממשלה שרואה את האזרח. אני חושב שמגיעה לנו הנהגה כזאת, ואני שמח שיש התעוררות ושמנסים לעשות שינוי. זה אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי בימים האלה, ואני משתדל להגיע לכל הפגנה. אנחנו צריכים מנהיגים שיעבדו בשבילנו, האזרחים".
4 צפייה בגלריה
"כשאני חושב על עצמי כיוצר, אני יודע שהכיוון הוא לא לפה". מתוך "החולמים"
(צילום: דניאל שטרית)
למרות פעילותו הציבורית המרובה, בכל הנוגע להתפתחות האישית שלו – ברנע נושא את עיניו לחו"ל. הוא צופה לעצמו אופק מוגבל בישראל, שזירת התרבות בה נטולת משאבים ולא לוקחת סיכונים. רק לאחרונה הוא טעם מהמרחבים היצירתיים שפתוחים בפניו באירופה וארצות הברית, כשעבד כמעצב תאורה ופסקול עם איתי טיראן בהפקת המחזה "הציפורים" מאת ווג'די מועווד הלבנוני, שעלה בתיאטרון בורג בווינה. "איתי הוא יוצר מבריק. אני מאוד אוהב לעבוד איתו וזו הייתה התגשמות חלום", מספר ברנע, "ברמה המקצועית האישית, אני מאוד מקווה לחזור לפרויקטים שאני אמור לעשות, ואני מאחל לעצמי לשוב לתיאטרון. אבל כשאני מסתכל קדימה, אני פחות מצליח לראות איך הדברים שאני עושה יכולים להיעשות פה. גם ב'החולמים' – חוץ מכמה הופעות במרכז ענב, החשיבה היא לגמרי על חו"ל. אין פה באמת תקציבים או תיאטראות שיכולים ורוצים לאתגר את עצמם ואת הקהל שלהם. המצב הוא לא מאוד אופטימי. כשאני חושב על עצמי כיוצר, אני יודע שהכיוון הוא לא לפה. כך גם הפרויקטים שאני עושה עבור אחרים – ככל שאני מתבגר, אני רואה את זה קורה מחוץ לישראל".
