מגפת הקורונה תפסה את הבמאי הסיני ואנג שיאושואי בעיצומו של מסע ניצחון עם סרטו החדש והמרגש "היה שלום, ילד שלי", שזכה להצלחה קופתית ולביקורות נלהבות. לצערו, הסגר והבידוד גם קטעו עבורו עבודה על פרויקטים חדשים בתחום התיאטרון והקולנוע. "יש לקורונה השפעות בלתי צפויות על החיים של כולם ועל התפקוד הנורמטיבי של החברה ככלל. היא יוצרת קושי אצל כולם", אמר שיאושואי בריאיון טלפוני שערכתי אתו לאחרונה. "הקורונה היא אסון פתאומי וגדול. מה גם שמדובר באויב בלתי נראה. למעשה, וירוסים היוו בעיה לבני אדם במשך אלפי שנים. אני לא מומחה, כך שאני לא יכול לנסות ולחזות מה יהיה, אבל אין ספק שמדובר באסון גדול לאנושות".
ולשיאושואי, ששנתיים מנעוריו עברו בווהאן, העיר שבה הכול התחיל, יש מסר חשוב לשלטונות ולתושבי ארצו. "מאחר והווירוס התגלה לראשונה בסין, כסיני, אני חושב שעלינו לעשות רפלקציה ולחזק ולשפר את הערנות ואמצעי המנע שלנו.
"הממשלה הייתה צריכה לתפוס את ההתפרצות בשלב מוקדם ולהגיב מהר, במקום להחביא את האמת מהציבור. כדי למנוע מהווירוס להתפשט בבית ואפילו בחו"ל הייתה נדרשת שקיפות ומודעות ציבורית, לא רק נחישות מצד הממשלה וסלוגנים. אני מקווה שממשלת סין תלמד מהתקרית הזאת, שגובה כל כך הרבה קורבנות בכל העולם. בתור אזרח סיני פשוט, אני מאוד מוטרד ועצוב עקב מאורעות הקורונה. אני מקווה שהכול יגמר בקרוב".
בשל אותה קורונה, "היה שלום, ילד שלי" לא יגיע לבתי הקולנוע בישראל כמתוכנן, אבל הוא זמין לצפייה בשירותי ה-VOD של yes, סלקום tv ו-HOT, ואפילו באתר המקוון של סינמטק תל-אביב ובשירות ה-VOD של קולנוע לב.
הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין 2019 וזיכה בצדק את השחקן והשחקנית הראשיים - ואנג ג'ינגצ'יון ויונג מיי בפרסי המשחק. העלילה, שמתרוצצת בין זמנים ופלאשבקים, עוקבת אחרי שתי משפחות שכנות במשך שלושים שנה. הסיפור מתחיל בשנות ה-80 על רקע מדיניות הילד היחיד – תוכנית שהוכרזה ב-1979 והרשתה לכל משפחה לעשות ילד אחד בלבד. מטרת התוכנית הייתה למנוע פיצוץ אוכלוסין, וזאת לאור הגידול המהיר של האוכלוסייה בסין. "התקופה של מדיניות הילד האחד והשינויים בה, מאוד מהדהדים את החוויה האישית שלי", מעיד שיאושואי בן ה-54. "ייתכן וזו צורת הסתכלות פסימית, אבל החיים של מי שנולד בצל מדיניות הילד האחד נסובו סביב דבר אחד מרכזי: הצורך לגונן על הילד הזה ועל המשפחה שלך. מה קורה אם יש שינוי? מה ההשלכות אם קורה אסון במשפחה?".
שיאושואי סבור שלעידן הילד האחד היו השלכות על החברה כולה. "באותה תקופה היו בעיקר משפחות עם ילד אחד וכתוצאה מכך הייתה תחרות קשה ביניהן. 'היה שלום, ילד שלי' עוסק למעשה בדרך שאדם יכול לשרוד סביבה כזאת, ואיך מי שגר בה יכול לטפח תקוות לחיים יותר טובים ושאיפות לעתיד".
הבמאי סבור שהתקופה היום שונה מאוד, מזאת שבה גדל. "היום רבים אומרים 'אין לי שום קשר לפוליטיקה'. אבל כולם, למעשה, חיים פוליטיקה. לסין יש את הנסיבות הייחודיות לה, אבל גם במקומות אחרים כולנו חיים את הפוליטיקה. במשך שנים ארוכות אמרו לסינים שבין החיים שלהם לפוליטיקה אין שום קשר ולכן אזרחים בסין מרגישים שפוליטיקה היא משהו שנכפה עליך, משהו שהם בעמדה פאסיבית מולו - מה ששונה אולי מאנשים במערב, שמרגישים שהם יכולים להשתתף בפוליטיקה ולקבל החלטות שגם ישפיעו עליה. עם עליית האינטרנט והטכנולוגיה הדיגיטלית, יותר ויותר אנשים בסין בוחנים את מערכת היחסים שלהם עם פוליטיקה ועם החברה".
שיאושואי לא בהכרח אוהב את השינויים שחלו במולדת שלו בשנים האחרונות. "מהסרט שלי אפשר להבין שסין של היום היא מקום שבו הכול קשור לכסף. אנשים שגרים בסין היום אומרים שאת העידן הנוכחי אי אפשר לפענח, שלא ברור לנו איך הדברים מתנהלים ואיך יראה העתיד".
בביקורים שלי בסין בשנתיים האחרונות נתקלתי בגילויי נוסטלגיה לעבר, לפני שקרו כל השינויים עליהם אתה מדבר.
"זה נכון. לאנשים קשה לעכל את המהירות שבה קורים השינויים והם רואים המון חוסר צדק ופער עצום בין עשירים לעניים. מתוך כך הם חשים נוסטלגיה ורוצים לחזור לעידן בו כולם היו שווים. לתקופה שבה כולם היו עניים באותה מידה וכולם היו קורבן בידי הפוליטיקה המשתנה.
השינויים המסחררים והמהירות שבה התפתחה הכלכלה הסינית בתוך עשורים ספורים יצרו בעיות חדשות. כך נוצרה למשל השחיתות העמוקה, ואנחנו רואים אינספור נציגי ממשל שנעצרים בגין מעילה בכספי ציבור או בכספים פרטיים. כמובן שאלה מאורעות שהציבור אינו רואה בעין יפה".
לא אחת אנו נתקלים בידיעות על יוצרים שנאלצים להתמודד עם המספרים של הצנזורה הסינית, כולל פרויקטים שבוטלו ולא יצאו לדרך. אתה מבקר בסרט שלך את הממשל, חווית התערבות של הצנזורה?
"אני יודע כמובן שהצנזורה קיימת ושיש מסלול שכל הפקה חייבת לעבור. כשבמאי ניצב מול הצנזורה הסינית - הדבר החשוב ביותר שעליו לעשות הוא להישאר אותנטי כשהוא יוצר. הסרט שלך צריך להישאר חופשי. אל לנו ליצור לשם הפרסום או לשם הרווח. הצנזורה אכן קיימת, אבל עלינו להיות ערניים יותר דווקא כלפי הצנזורה העצמית מצד במאים ויוצרים".
גם המסחור של הקולנוע הסיני מדאיג את שיאושואי. "שוק הקולנוע אצלנו גדל מיום ליום ומשמעות הדבר היא שסרטים מסחריים מאמריקה ומסין גורפים הצלחה והיוצרים שלהם נהנים מרווחים אדירים בקופות והופכים לעשירים במהרה. כך יוצא שרבים נמשכים לדרך הקלה הזו לעשות כסף. מפיקים רבים פונים אליי ואומרים: ''אתה במאי נהדר, אבל תוכל לעשות סרט מסחרי עבורי?'. זו בקשה נפוצה".
שיאושואי הוא אחד היוצרים הבולטים של "הדור השישי" של הקולנוע הסיני, בזכות סרטים עטורי פרסים כמו "חלומות שנגחאי" ו"אופני בייג'ינג". "אני מנסה לחקור דרך הסרטים שלי מה קורה לדמויות אינדיבידואליות בסביבות ספציפיות. אני מוצא שאת מרבית האנשים מניע רצון למצוא מידה של ביטחון והצלחה, ושיש אנשים שכדי להשיג זאת מוצאים את עצמם עושים דברים שפוגעים באנשים אחרים".
"אתה לא יכול לצפות מכל אדם להיות מודע לכך ולחוש אשמה על כך", הוא מוסיף, "אבל בתוך קבוצת האנשים הגדולה שמרכיבה את החברה שלנו תמיד יש כמה אנשים שמסרבים לתת לסביבה לדחוף אותם לפגוע באחרים. בגלל שלל חטאיהם, רבים מסרבים להכיר במעשיהם ואף מסתירים אותם במשך זמן רב. אני משתדל בסרטים שלי שבשלב כזה או אחר המצפון של הדמויות מתעורר".
אחד הדברים שאני אוהב בסרטים שלך הוא שאתה מתמודד עם סיפורים מלודרמטיים ודרמטיים באופן מאוד עדין ורגיש.
"סרטים מלודרמטיים מפחידים אותי. מפחיד אותי לראות אנשים בוכים במציאות. אני לא מרגיש בנוח איתם. יש ז'אנר טלוויזיוני בסין שבו מראיינים אנשים רק במטרה לגרום להם לבכות. מחכים שהם יפרצו בדמעות ואז מצלמים אותם בתקריב. אני חושב שזה נורא".
