"קצת קר פה, לא?"
"כן, החלון הקטן פתוח. מפריע? אני יכול לסגור."
"נכנסת רוח ובאתי בקצָר, לא חשבתי שיהיה קר היום."
"פתחתי שייכנס אוויר."
"בשביל מה?"
"חשבתי שנישאר פה קצת."
"נישאר?"
"כן, שנחכה כאן."
"זה מותר?"
"למה לא? ככה אנחנו הכי בכוננות. כבר הודענו שאנחנו בתחנה. אם יקפיצו, אנחנו כבר בפנים."
"אתה בטוח? נראה לי שצריך לפחות להגיד לכונן."
"מה נראה לך, שלא אמרתי?"
"בכל מקרה, זה מוזר ככה להיות בתוך האמבולנס."
"למה מוזר לך?"
"לא יודעת, משונה. אולי זה שהוא לא נוסע. תמיד אנחנו נכנסים אליו, והוא ישר עם הסירנה טס מפה בספיד. אבל עכשיו אנחנו בפנים כבר כמה זמן, והוא סתם עומד בחניה. זה משונה, כאילו אנחנו לא אמורים להיות פה. לא משונה לך?"
"בכלל לא. אני אוהב ששקט פה, שאין את הבלגן של התחנה עם כל המכשירי קשר והרמקולים. האמת, אני הכי אוהב את ההמתנות, הזמן שמחכים עד שקוראים לאירוע. ברור שאני רוצה אקשן, מי לא רוצה, אבל אני אוהב גם לחכות. אתה עוד לא יודע מה יקרה היום ולאן אתה נוסע, ואתה יכול לדמיין את מי תציל ואיך תעשה את זה."
"לי זה בכל זאת משונה. זה כמו הקרון של המפוזר מכפר אז"ר."
"מה קשור?"
"שהוא פוקח את העיניים בקרון שבכלל לא נסע ושואל אם הוא כבר הגיע לירושלים. זה הקטע שאני הכי אוהבת, שהוא נרדם בקרון שבכלל לא מחובר לרכבת וחושב שהוא מתקדם. זה מצחיק. כמו שאנחנו פה עכשיו, לא? לא זזים לשומקום."
"את קצת משונה עם הדמיונות שלך."
"למה דמיונות, אימא שלי הייתה מקריאה לי, יש לי אותו בחדר אפילו היום. אתה אומר משונה בקטע טוב או פריקי?"
"קטע טוב, ברור שטוב. זה חמוד. את חמודה."
התשובה נפלטה לרן בלי שתכנן, והוא ניסה לשמור על ארשת אדישה. הוא עדיין עמד, מציץ מבעד לחלון הצד הקטן, שכבר סגר קצת לבקשתה של טליה, וראה כיצד רחבת החניה של התחנה מתרוקנת לקראת שבת. הוא תכנן את המשמרת הזאת, גילה בלוח המתנדבים שטליה רשומה למשמרת של שישי אחר הצהריים ורשם גם את עצמו. עכשיו ניסה להתנהג בטבעיות, אבל גם הוא הרגיש פתאום קצת משונה להיות רק איתה בתוך אמבולנס סגור שלא נוסע.
"מי בכלל הכונן היום, ישי?" היא שאלה.
"השמן הבלונדיני עם המצית, נראה לי שקוראים לו רונן." הוקל לו שבחרה להתעלם מהאמירה שלו.
"כן, רונן קוראים לו, רונן זיפו," חייכה. "הוא סבבה. מקצוען. למה שמן?"
"ראית אותו עם האפוד פעם? לא נסגר עליו."
"הוא חזק משהו פחד. הייתי איתו פעם שהוא סחב לבד אישה שהיה צריך לפנות ולא היה מקום לאלונקה בחדר מדרגות, זה היה כמו שאני מרימה את אחי הקטן."
רן היה מעדיף שתסכים על "שמן", אבל לא התווכח איתה. הוא לא סבל את הרונן הזה, שממדי גופו לא הפריעו לו להלך קסם על הבנות, ואילו בעיניו נראו כמו איום תמידי על עצם קיומו הצנום. אבל אולי ההגדרה הפיזית של הפרמדיק לא באמת חשובה. היכולת של טליה לראות מישהו באור חיובי מבעד לפגמיו הפיזיים מבשרת טובות גם מבחינתו.
הוא היה קרוב אליה כעת מספיק כדי להבחין שוב בנחיריים שלה, שרטטו בעדינות בכל פעם שדיברה, וביתר שאת כשהייתה נרגשת או נחרצת. אין לו מושג איך אחרים לא מבחינים בזה — הנזם המוזהב שעבר דרך הנחיר הימני שלה זע כמלוא הנימה, תנועה כמעט בלתי מורגשת, אבל רן קלט אותה. זה כמעט הדבר הראשון ששם לב אליו אחרי שפגש בה, ומכיוון שתנועת הנחיריים העדינה חזרה על עצמה פעם אחר פעם, אמר לעצמו שמדובר בשפה שפיתחו להעביר מסרים סמויים ביניהם, ורק הוא מסוגל לקלוט את מה שכיוונה אליו בלבד. בוודאי עכשיו, כשהוא קרוב כל כך ושניהם לבדם באמבולנס. הידיעה הזאת השקיטה אותו. רק באמבולנס הם יכולים להיות קרובים כך. זה המקום שלהם.
בשיעורי ביולוגיה למד על החתמה, על המבט הראשון של גור באימא שלו, שאחריו התמונה שלה נשארת צרובה לנצח במוחו. זה בדיוק מה שקרה גם לו, בפעם ההיא שהצטרף ברגע האחרון לקריאה, וטליה כבר חיכתה באמבולנס. הוא לא פגש אותה קודם, היא הגיעה מתיכון בקצה האחר של העיר ועברה את קורס ההכשרה במחזור שלפניו, אבל מיד כשנכנס לאמבולנס נראתה מוכרת כל כך, כאילו הכיר אותה מלידה. היא חייכה אליו, מסתירה כך מבוכה קלה למראה הנער הדק והארוך שמטפס לרכב, ובמחווה זעירה של פינוי מקום — לא באמת היה לה לאן לזוז — סימנה לרן שהוא מוזמן.
תחושת ההיכרות המוקדמת הזאת אפשרה לו מאז להתנהג בטבעיות בחברתה. ליד טליה היה חופשי הרבה יותר מכפי שהיה עם אחרים, בוודאי זרים. הוא סמך עליה מיד, ממש כמו שגור סומך על אימא שלו שתגונן עליו ולא תפגע בו. הוא היה יכול להשתטות איתה או לדבר בגילוי לב, לחשוף לפניה מה עובר עליו בשעות הים הסודיות שלו, להצחיק אותה או אפילו נועז מזה, לנסות להצחיק ולהיכשל — ובכל זאת לא להיקלע למבוכה. הוא אהב אותה. לא היה לו ספק בזה, למרות, ואולי בגלל, שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגיש כך.
בספרים שקרא אהבה התבטאה בדרך ההפוכה. בחברת אהובתו הוא אמור להיות מבוהל, סמוק, נבוך, לא שולט במילותיו. הולם לב, התנשמות בכבדות, מחנק מחוסר אוויר. איזה קשקוש. כשהוא לצידה של טליה הוא במיטבו. באותו אחר צהריים של פגישתם הראשונה באמבולנס נקלעו יחד לזירה של גבר בן ארבעים וחמש שנראה בדום לב. "תביא את הדפיברילטור," טליה אמרה לו כשרכנו ליד החולה ונחיריה נעו כלפיו בעדינות, זיע שהבחין בו אז בפעם הראשונה מתוך כל המהומה שמסביב. רונן הפרמדיק כבר החל בהחייאה של החולה, והם במקביל גזרו מעליו את החולצה והדביקו את המדבקות של הדפיברילטור על החזה שלו, כפי שתרגלו בקורס.
הוא חש אז כאילו בועה שקופה ואטומה אופפת אותם, משתיקה את הבכי של האישה שהזעיקה אותם ואת הזעקות של השכנה המבוהלת. הם הידקו את המדבקות אל גופו של האיש, מעכו אותן לתוך שער החזה שלו ויישרו אותן על העור, עד שסימנו לפרמדיק שהכול מוכן. שניהם לקחו צעד לאחור, רונן שחרר את הזרם, והגוף נרעד מיד. הם היו ערניים ומוכנים לזנק ולסייע אם יידרש מהם. הכול היה נהיר לו, ונראה שגם לה.
בבית, אחרי שההתרגשות שככה, שחזר בראשו את התמונות וראה את עצמו מחזיק בכף ידה של טליה בזמן שהגוף הגברי לרגליהם פרכס ושב לחיים, אבל הוא לא היה בטוח שכך באמת קרה. מכל מקום, זאת הייתה ההצלה הראשונה שלהם, והיא השלימה החתמה מושלמת.
רן הרגיש שתחושותיה כלפיו דומות לשלו, גם אם לא הפגינה אותן כמוהו, והוא כמובן לא שאל אותה. די היה לו ברמזים שאסף במהלך הנסיעות המשותפות שלהם, וטבעי היה בעיניו שיתפוגגו מיד בסוף המשמרת.
"טוב, שב, למה אתה עוד עומד?" טליה התיישבה על המיטה הניידת שבמרכז האמבולנס והסירה מעליה את אפוד החובשים הזוהר שלבשו בכל משמרת.
רן התיישב על הדרגש שקבוע לצד המיטה, וידא שהיא מקובעת במקומה והסיר גם הוא את האפוד. "צודקת," חייך אליה.
"איך גם אתה נפלת במשמרת של שישי אחרי צהריים?"
"נרשמתי אליה אחרי שראיתי שגם את רשומה."
זאת הייתה ההערה הנחמדה השנייה שלו. אם קודם רק חשדה בכוונותיו, עכשיו אישר לה.
טליה חייכה אליו. "בזמן האחרון אני דופקת משמרות כמו משוגעת, אני רשומה לשלוש השבוע. יכולת לבחור משמרת אחרת אם זה היה רק בשביל להיות איתי."
"שישי אחרי צהריים נראה לי הכי רגוע, הכי פחות סיכוי שיקפיצו," לא הסתיר ממנה שרצה בחברתה, ועדיין לא גילה לה שהייתה סיבה נוספת.
"אתה לא אוהב שיש אירוע? אז בשביל מה אתה מתנדב?"
"ברור שאני אוהב, אבל אמרתי לך שכיף לי גם בהמתנות, והיום אני בכלל מעדיף שלא יקפיצו."
טליה הרימה את רגליה אל המיטה ונשענה לאחור על מרפקיה. גילוי הלב שלו פטר אותה מן המאמץ הכרוך בחיפוש אחר המילים הנכונות. היא מתחה את צווארה לאחור בתנועת שחרור, כאילו התפרקדה על מגבת בחוף הים, מאשרת כך את החופש שנטלו לעצמם, ושערה גלש בקו ישר למטה עד שקצותיו ליחכו את ריפוד המיטה. היא החזירה את מבטה אל רן, משכה את עצמה מעט לאחור ושיכלה את רגליה, מסמנת כך שפינתה לו מקום ישיבה בקצה המיטה.
רן חייך לעצמו: נראה שטליה מוכנה לשהות ארוכה באמבולנס. עכשיו גם לה בטח לא מתחשק שיקפיצו אותם. הוא התרומם כדי להתיישב במקום שפינתה לו, ולהרף עין התגלתה לעיניו פיסת תחתונים ירוקים כהים. "ירוק בקבוק" הבנות על החוף בים קראו לצבע הזה. פיסת הבד המתוחה שלא ציפה לראות בערה מולו מתוך הרווח שהשאירו שני המכנסיים הקצרים. אסור לבוא בקצר למשמרת, חלפה בראשו דווקא המחשבה הזאת. הוא הסיט את מבטו במהירות ותהה אם במכוון נשלח אליו המראה המשתק.
"בשביל מה המציאו קרש גב?" רן קם על רגליו בזריזות כדי לשחרר בחשאי את גופו ולפזר את השפעת המראה. אחר כך הסתובב וחילץ ממקומו את משטח הפלסטיק האדום המוארך, הדומה לגלשן, משטח ששימש לקיבוע פצועים שאולי נפגעו בעמוד השדרה. הוא הניח את קרש הגב על שני דרגשי הישיבה במקביל למיטה, הצמיד אותו אליה וייצב אותו. אחר כך התיישב בזהירות על הקרש הקשיח והרים גם הוא את רגליו, כך שיהיו מופנות אל טליה.
"דווקא די נוח."
"תבדוק, אם לא נוח לך אולי שברת את עמוד השדרה," חייכה אליו.
"נוח לגמרי. וככה גם יש לשנינו מקום, לא צריך להצטופף," הוא נשען לאחור על כפות ידיו ופרש את שתי רגליו לפנים לישיבה שלמה, תוהה אם תעשה כמוהו.
היא המשיכה לשבת ברגליים משוכלות, מביטה בו כאילו אינה מבחינה בתמרוניו הגופניים, עד שלבסוף פרשה גם היא את רגליה לפנים. "עכשיו עם הבלגן שעשינו פה, באמת צריך לקוות שלא יקפיצו," טליה שלחה מבט אינסטינקטיבי לעבר תא הנהג. כשהחזירה את מבטה כבר שיכלה שוב את רגליה לישיבה מזרחית.
היה משהו מתריס בפיסת התחתונים הירוקה הכהה, ששוב ניתזה אל עיניו מבין ירכיה הפשוקות, החלקות כל כך, מזמינה לאיזה דבר נשגב שהוא עדיין אינו יודע לדמיין אותו על כל פרטיו, אבל גם בוטָה ומפֵרָה את הרוגע שיצרו בתוך חלל האמבולנס, דוחסת את האוויר ומקנה לכל תנועה משמעות נוספת. רן כבר התקשה להאמין שכל זה נעשה שלא מדעת.
הפעם, כדי לא לחשוף את מבוכתו, לא הסיט את מבטו אלא חיפש מוצא אחר.
"למה בלגן, אני מוכן לגמרי," רן התרומם מעט ומשך אליו מהמדף העליון את תיק החובשים התפוח, עיניו מתנתקות לאט מדי מהכתם הירוק, ששולי הגומי שלו תוחמים בין האסור לאסור המוחלט. "אפילו התיק נמצא לידי," הוא ניצל את ההתרוממות כדי להפוך את כיוון הישיבה שלו על הקרש כך שיקביל אליה, ייצב את התיק מאחורי גבו ונשען עליו. כעת, כשישבו זה לצד זה, המבט של שניהם הופנה אל הדלתות האחוריות של האמבולנס.
"תיזהר שהמלע"כ לא ייתקע לך בגב."
"מקסימום תזמיני לי אמבולנס," רן חייך אליה והיא החזירה לו חיוך.
מרחוק נשמעה פתאום צפירה כמעט חרישית, שכנראה בישרה על כניסת השבת בשכונה סמוכה, ושניהם השתתקו רגע, כאילו עברו לזמן שאינו מתאים להתבדחויות סתמיות.
"בא לי לשמוע מוזיקה," טליה הייתה הראשונה לשבור את השתיקה הקצרה. היא התכופפה אל תיק הגב שלה ושלפה ממנו נגן מוזיקה. "קנו לי חדש. הורדתי אתמול כמה טרקים פסיכיים, בבקשה תגיד לי שאתה אוהב אלקטרוני."
הוא אהב.
"אז אתה חייב לשמוע את זה," טליה השחילה אוזניות לאוזניה וחיברה אותן לנגן. היא הניחה אותו על המיטה בין רגליה והפעילה אותו, רכנה לפנים ושיחקה בכפתורים עד שמצאה את הקטע שחיפשה. אצבעותיה החלו להגיב אט־אט למוזיקה בתיפוף חרישי על ברכיה. ראשה הכפוף כלפי מטה החל גם הוא להתנועע לפי קצב עלום שהלך וגבר. כפות ידיה עזבו את ברכיה ושתי האצבעות המורות תופפו עכשיו באוויר. רן היה יכול רק לדמיין את המוזיקה שמניעה אותן כך. טליה התנתקה ממנו, למעשה גם מן האמבולנס, עיניה נעצמו וראשה נע כעת קדימה ואחורה לפי אותו קצב סמוי. כעבור רגע ידה הימנית התרוממה, והיא סימנה בה לדי־ג'יי דמיוני מעין קריאה להגביר, ולאחר שככל הנראה נענה לבקשתה הצטרפה גם ידה השמאלית, ועכשיו שתיהן הכו בקצב מסחרר בתוף דמיוני שמוקם מעל ראשה.
רן נפעם מהמהירות שבה המוזיקה לקחה אותה ממנו. הוא התבונן כמהופנט בגוף המשוחרר, שדי היה בתנועותיו הקלות כדי שטליה, גם בישיבתה, תיראה כאילו היא רוקדת ממש. משהו בקצב של גופה גרם לו לחשוב שהוא מזהה את הטרק גם בלי לשמוע אותו. הוא ישב מעט מאחוריה, קלט את הרגע שנמתחה בו בהמתנה לשיא, ראה אותו מגיע ומתפרק לתוך גופה, מתפזר בקרבה. עורה סמר והוא חיכה עוד קצת עד שתתרפה. רק אז העז לגעת בה בעדינות בכתף. טליה הגיבה מיד, הפנתה אליו מבט מופתע, כאילו נזכרה רק עכשיו שהוא עדיין שם, והסירה אוזנייה אחת. "עפתי בשנייה, מה? אני מתה על זה," אמרה בקול רם מדי, נבוכה מעט.
הוא הנהן בחיוך, מסמן בעיניו שהוא שותף להתלהבותה.
טליה עצרה את המוזיקה והושיטה לו את האוזניות. "אתה חייב להקשיב, אתה תמות על זה."
רן רצה להגיד לה שהוא ממש אוהב מוזיקה, שאבא שלו פסנתרן, שבדיוק כמוה גם הוא הכי אוהב אלקטרונית, ושאפילו עבד בעצמו על כמה טרקים עם הציוד שלו באולפן שבנה במרתף ביתו, ושיש לו כבר כמה פתיחות לא רעות בכלל — אבל ויתר. הוא חשש שאם יפגין הבנה גדולה מדי ישתק את ההתלהבות שלה, המשוחררת כל כך. לכן רק סימן באצבעותיו תנועה של חכי־רגע, כאילו היא עדיין לא שומעת, ואחר כך שלח יד לתיק האישי שלו ושלף מתוכו זוג אוזניות נוסף ומפצל.
"גדול!" טליה חיברה אותן לנגן, וכעת השתלשלו ממנו שני זוגות אוזניות.
"שנייה," רן קם בזריזות אל קצה האמבולנס ואסף משם את הסד לקיבוע ראש.
טליה שלחה אליו מבט תוהה. "נשבר לך הצוואר שאתה צריך הֵדְוַייס?"
הוא לא ענה, רק הניח את הסד על קצה המיטה מאחורי טליה ושחרר את הרצועות שלו, שישתלשלו לצידי המזרן. היא לא נעה, אבל הניחה לו להוביל אותה בנגיעה עדינה בכתפה, עד שנשכבה לאחור וראשה נח בין שתי כריות הספוג הקשיח של הסד, פניה אל גג הרכב. היא חייכה, מסוקרנת. אחר כך נגע קלות בברכיה, מסמן לה ליישר את רגליה, עד ששכבה פרקדן לכל אורכה של המיטה וידיה מונחות בצידי גופה. מילה לא הוחלפה ביניהם, ההחתמה ייתרה את הדיבור. הוא היה בשליטה מלאה.
כעת הניח את תרמיל החובשים על קצה הקרש שישב עליו, צמוד ככל האפשר למתקן הקיבוע שראשה של טליה הונח בו, ונשכב גם הוא, רגליו פשוטות לפנים וראשו על התרמיל. רגע קצר רק שכבו כך דוממים, פניהם לגג, מחכים שאחד מהם ישלים את המשימה שהחלו בה. כעבור רגע רן הוא שהתרומם מעט מהמשטח, אסף מידיה את האוזניות שלו ותחב אותן לאוזניו. היא תחבה את הזוג שלה לאוזניהּ, הפעילה בשתיקה את הנגן, מצאה שוב את הטרק והגבירה את הווליום למקסימום. המוזיקה החלה לזרום לתוכם כשהם שוכבים זה לצד זה ופניהם לתקרה.
כאילו חשמל הכה בו. זרם הצלילים הרטיט את איבריו הפנימיים, סימר את שערות עורפו, נמלֵל את קצות אצבעותיו. גופו התקשח, שריריו התכווצו ועיניו נעצמו בכוח, כאילו הוא מבקש להשהות את הרגע, לא לתת למוזיקה הזורמת לתוכו לזלוג החוצה דרך שום חריץ, וכבר היה אחוז התרגשות מהשיא המובטח לו וגם מן השכיבה כך לצידה, רק שניהם, מתמלאים באותם הצלילים, לא מביטים זה אל זה אך מחוברים בכבלים ובהתרגשות משותפת. רן נעל את אגרופיו, משתדל להתאפק עוד קצת מול האושר שכבר טפח מבחוץ.
בהתחלה נשמעו פעימות בָּס. לא רמות מדי, מגיעות מרחוק, הד קלוש לצפירת השבת שנשמעה קודם. מרגע לרגע התגברה העוצמה שלהן, ונוספה להן נגיעה מתכתית, שהרימה את הבייס ליין של הטרק. כמה שניות אחר כך, בתזמון מושלם, הצטרף סמפול של מה שנשמע לרן כמו עוגב כנסייה, אבל כזה שעבר דרך פילטר וצליליו קיבלו גוון אלקטרוני גבוה ומהדהד. עוד ועוד צלילים נדחסו, נדבקים זה לזה, הסינתיסייזר יצר שכבות נוספות, והטונים שלהן טיפסו יותר ויותר גבוה, משלימים את הבילד־אפ. עוד רגע, הוא ידע, הביטים המהירים יידבקו זה לזה עד שכמעט לא יהיה אפשר להפריד ביניהם, פס רעש רוטט שיוביל לרגע שבו הכול ייעלם בבת אחת וישתרר לרגע קצר השקט המוכר, המרגש, שלפני הדרופ. צפירה רמה, מפתיעה, כמו של אונייה ענקית, נשמעה באוזניות, ואחריה שתי שניות של שקט מוחלט, שנתנו את הסימן למכונת התופים להיכנס במלוא העוצמה, ולצידה צופר אלקטרוני בצווחות גבוהות, מהירות, מסחררות. בדיוק כמו טליה לפניו, גם הוא נסחף. היא צדקה, חשב, עיניו עדיין עצומות, הטרק מעיף. תמונתה מלפני כן, נעה לצלילי המוזיקה, גרמה לו לחייך מבעד לשיכרון החושים שאחז בו.
הצלילים עטפו אותו מכל עבר. רן שכב מחושמל, מאפשר למוזיקה להציף את גופו. אלא שהפעם ההשפעה שלה על שניהם הייתה משתקת דווקא, והם שכבו כמעט ללא ניע, חוששים שכל תזוזה תפר את האינטימיות שנוצרה תחת מעטה הקצב האלקטרוני המהיר. רן חש שהוא עומד להתפוצץ, שאם מישהו ינקב את בוהן רגלו — אפילו האיבר הכי רחוק מהלב — פנימו הצוהל פשוט יזלוג החוצה.
פניהם היו מופנים כל הזמן הזה אל תקרת הרכב, היא נתונה בסד ולא יכולה להסיט את פניה כלפיו והוא צווארו חופשי, אבל חושש להפנות אליה מבט ולשבש כך את הרגע. רק אחרי שהקצב האט מעט, הרשה לעצמו לשחרר את איבריו מנוקשותם. ידו הפשוטה לצד גופו נתרפתה, וגב כף היד נתקל פתאום בשלה. זו הייתה רק נגיעה חטופה, לא מתוכננת, גב כף יד בגב כף יד, לפני שהרחיק את ידו, מבוהל, למקומה הקודם בצמוד לרגלו.
המוזיקה חזרה להתרומם, אבל רן כבר יצא מתוכה. סביבו שוב היה האמבולנס עם ציוד ההצלה ומכשירי הניטור ותאי הפלסטיק השקופים, עמוסי תחבושות ותרופות וחומרי חיטוי. בעיניים פקוחות, מנותק מהקצב, חיכה שהדופק שלו יואט ונשימותיו יירגעו, ממש כמו שתורגל בקורס לפעול במקרים של היסטריה. רק אחר כך ריפה שוב את ידו, גישש מילימטר ועוד מילימטר, תוהה אם גב כף ידה עוד יחכה לו.
חיכה.
מגע עור בעור, ליטוף עדין שבעדינים, ובכל זאת די היה בו שיסמור לכל אורך גופו, בעיקר מהמחשבה שחיכתה לו שם. מעולם לפני כן לא הרגיש כך. הוא ניסה לנסח לעצמו את המגע במילים, כפי שעשה בכל פעם שרצה לשמר תחושות כדי שיוכל לשחזר אותן כשיידרשו לו. חלק ורך, כאילו אין עצמות מתחת, אמר לעצמו, דוחק את היד כמלוא הנימה, רגיש כקורא ברייל. רק עור עדין כל כך, שאם ילחץ אפילו עוד קצת יוכל לשקוע בו כמו בכרית פלומה, כמו בבצק חלה שהותפח בסיור לילי בבני ברק. המילים התבהרו לו. ההשפעה המטלטלת של המגע העדין כל כך הבהירה לו שאחיזת היד האמיצה ההיא אז, כשהצילו את האיש עם דום הלב, התקיימה רק בדמיונו.
רן חשש להגביר את החיכוך, משאיר את המגע בתחום הצר של המקריות. כעבור עוד זמן, כשנדמָה לו שנקודת המפגש כבר נהייתה כתם לוהט, החל להניע את גב כף ידו בתנועות מעגליות זעירות, בלתי מורגשות כמעט, כאלו שניתן לתלות אותן בנשימותיו או אפילו רק בהלמות ליבו. הוא נפעם מרגישותו של העור שם, שדי לו ברפרוף עדין כל כך להעביר לכל גופו זרמים של עונג, עד שנאלץ לכווץ את אצבעות רגליו בתוך נעליו כדי לבלום אותם.
"זה קטע אלוהי," טליה אמרה, או לפחות כך שמע מבעד לאוזניות, ובאותו רגע המוזיקה, שכל הזמן הזה המשיכה להתנגן, שבה ונקלטה באוזניו.
"כן," מיהר להסכים בלי לזוז, רק הסיר את האוזנייה מאוזנו המרוחקת ממנה בתנועת יד חשאית, כדי שיוכל לשמוע גם את דיבורה.
"בום, בום, בום," היא המהמה כלפי מעלה בקצב של המוזיקה, והוא זיהה שהטרק עומד להסתיים. לרגע קצר היסס, מתלבט כיצד לפעול, ואז אזר אומץ ובתנועה מהירה שילב את אצבעותיו בשלה.
כמעט מיד אחר כך המוזיקה חדלה. דממה השתררה בבת אחת באמבולנס, נוכחת ביתר שאת בגלל ההיעלמות החדה של הצלילים הרמים שקדמו לה. טליה לא הרחיקה את ידה, אבל גם לא החזירה אחיזה. כפה נשארה פרושה, אצבעותיה רפויות, כמעט ישרות. הוא לא ידע לקרוא בבירור את התשובה.
"קר לי," אמרה לפתע, והוא התרומם מיד, כאילו חיכה לאות, לקול אנושי שיפרוץ לחלל האמבולנס. משהשתנתה התנוחה וכפות הידיים התנתקו, המגע נעלם, ותפאורת החירום של האמבולנס שבה להתקיים סביבם, מעלימה את כל שיירי השמימיות שהיה נתון בה רגע קודם.
"טרק ממש מעולה, אחד הטובים ששמעתי," אמר, שחרר את האוזנייה השנייה ושלח יד ארוכה מעלה כלפי החלון הצר של האמבולנס, נמתח מלוא גופו עד שהצליח למשוך את החלון לאורך מסילתו וסגר אותו לגמרי.
"אמרתי לךָ."
הוא שמח על מידת הגאווה שזיהה בתשובתה — היה לה חשוב לקלוע לטעמו.
טליה התרוממה בעקבותיו וחזרה לשבת, מסירה גם היא את האוזניות. "יש לי עוד כאלה, אני אשמיע לך פעם."
פעם. לא עכשיו.
רן חזר ונשכב לאחור, מניח את ראשו על התרמיל ומסמן כך שאפשר לחזור לתנוחה הקודמת גם בלי המוזיקה. טליה התעסקה עוד רגע בנגן, ניתקה ממנו את האוזניות, החזירה אותו לתיק הגב שלה ואז הפנתה לאחור את מבטה. היא הזיזה את מתקן הקיבוע מקצה המיטה, הניחה במקומו את התיק וחזרה גם היא לשכב, מניחה עליו לאט את ראשה. "זה היה מוזר לשכב בתוך ההדווייס," אמרה, "מרגיש כמו להיות סוס."
"מה קשור סוס?"
"ששמים לו בצד של העיניים את המסכים האלה מהעור, שלא יסתכל לצדדים. טוב שלא קשרת לי את הרצועות."
הדימוי נשמע לרן כמו ביקורת מרומזת. יכול להיות שרק בטעות נגעה בו קודם?
"מצטער."
שקיות העירוי שסודרו זו על גבי זו בצד התאים השקופים, והמגירות הדחוסות בתחבושות ובחוסמי עורקים, ומסכות הפנים והמזרקים, כל אלה היו עד כה רק תפאורה דוממת לאינטימיות שזכה בה (טובים בדיוק כמו שקיעה, כמו אגם, כמו יער כרקע לזוג מתבודד, אמר לעצמו), ועכשיו קיבלו משמעות והזכירו לו שדילג על שלב בדיקת התכולה בתחילת המשמרת. אבל אם יקום כדי לבדוק, לא יישאר כלום מהקרבה שנוצרה בינו לטליה, שעדיין שכבה לצידו.
גם כך חשש שהיא עלולה לפלוט עוד מילים מצננות, סוס או כאב צוואר או פרמדיק, וכעת, כשדמותו שבה ועלתה לנגד עיניו, כבר הודה בינו לבין עצמו שהוא ממש שונא את הרונן הזה. הפרמדיק השמן מדי — אולי חזק, אבל בוודאי שמן — הבוגר, שיודע להצחיק בקלות ולספר בדיחות גסות לקול צחוקן הנבוך של הבנות ולא מפסיק לשחק וללהטט במצית הזיפו שלו, שלעולם אינו כבה מעצמו, לא כשהוא הפוך ולא כשהוא ברוח, אלא כשהרונן הזה מכה במיומנות במכסה שלו והודף אותו למקומו. הומו ארקטוס לא מפותח, שעדיין מתפעל מאש. התרגיל הקבוע של הפרמדיק בשעות ההמתנה היה הצתה של הלהבה ביד ימין, העברת היד לאחורי הגב, השלכת המצית הבוער מעל לראשו, תפיסתו ביד שמאל לקול בהלת המתנדבים הצעירים, ולבסוף טפיחה קלה על המכסה, כזאת שמכבה במכה את הבערה. זיפ, להבה, השלכה, סגור מכסה. זיפ, להבה, השלכה, סגור מכסה. אפילו סיגריות אין לו, רק מצית.
"חמצן", אמיר זיו, עם עובד, 254 עמודים
רוצים לקרוא את ההמשך של "חמצן"? לחצו כאן
