סרט האנימציה החדש של פיקסאר, "לוקה", מגיע היום (ה') לישראל, וחובבי הז'אנר ישמחו לגלות שמדובר בסרט מעט חריג בפילמוגרפיה המפוארת של האולפנים. לאו דווקא בגלל הסיפור, שחולק אלמנטים מוכרים עם סרטים קודמים של פיקאסר, גם אם לא ממש מביא לשולחן את השיאים הרדיקליים של "וול-אי", "הקול בראש" או "קוקו". הריענון נעוץ דווקא בסגנון האנימציה האקספרסיבי והמקסים, התמימות הכובשת של הסיפור והקלילות המבורכת של הפרויקט. 96 דקותיו של הסרט חולפות ביעף, והוא מציע לצופיו בידור נוסטלגי מתוק ומרענן כמו טבילה במי הטורקיז של הריביירה האיטלקית.
"לוקה" – טריילר
הסיפור מתרחש בעיירת דייגים איטלקית קטנטנה וציורית בשנות ה-50 ועוקב אחר לוקה (בקולו של ג'ייקוב טרמבלי) - ילד שאיננו בן אנוש, אלא בן לגזע של מפלצות ים כחלחלות שלובש צורה של ילד אנושי בכל פעם שהוא מגיח מהמים. במשך כל חייו הונחה לוקה להימנע ממפגש עם בני אדם, "מפלצות יבשה" כפי שמכנה אותן אימו (מאיה רודולף). אבל ילדים סקרנים ושובבים הם אותו הדבר בתוך הים ומחוצה לו, ולאחר שלוקה פוגש את אלברטו, נער-מפלצת-ים עם מעט יותר ניסיון ותעוזה, הוא נשאב להרפתקה שתוביל אותו לעיירה האנושית פורטורוסו, למפגש עם הילדה הקשוחה והתזזיתית ג'וליה (אמה ברמן) ולתחרות טריאתלון גורלית שבה יתחרה מול ארקולה (סבריו ריימונדו, שגונב כל שנייה שבה הוא מדבב את דמותו), נער נבזי ויריבה המושבע של ג'וליה. במקביל, ייצאו הוריו של לוקה לנסות לאתר את בנם, לפני שיהיה מאוחר מדי ואנשי העיירה יגלו את זהותו האמיתית.
אך כאמור, ההנאה העיקרית טמונה באנימציה המשובבת, עם עיצוב הדמויות הנפלא ששואב השראה ברורה מיצירות אולפן הסטופ-מושן הבריטי ארדמן ("שון כבשון", "וואלאס וגרומיט") והרקעים המהממים, שמהדהדים את סרטי המאסטרו היפני הייאו מיאזאקי ("השכן הקסום שלי טוטורו", "המסע המופלא"). במאי הסרט, אנריקו קאסרוזה, שילב ב"לוקה" מחוות ברורות לענקים שקדמו לו (כך לדוגמה, שם העיירה פורטורוסו הוא משחק מילים על "פורקו רוסו" המקסים של מיאזאקי מ-1992, שמתרחש באיטליה של שנות ה-30) והוא יותר משמח לדסקס על מקורות ההשראה שלו. "ניתן לראת את ההשפעות הללו בכמה מישורים", הוא מסביר בשיחת זום, "למשל באופן שבו הדמויות שלנו זזות, והאופן שבו הן מוצללות בתוך הסביבה שיצרנו עבורן. אפשר לומר בביטחון שהרבה מכך הגיע מהעבודות של מיאזאקי, שאהבתי ולמדתי. לפני כמה שנים אפילו הייתה לי הזדמנות להקרין עבורו את 'לה לונה', הסרט הקצר שלי. היצירות שלו הן פשוט חלק ממני".
מתי נחשפת אליהן?
"כשגדלתי באיטליה בשנות ה-80 הקרינו בטלוויזיה את סדרת הטלוויזיה שלו Future Boy Conan, והתאהבתי. בדיעבד, כשצפיתי בזה שוב כבוגר, הבנתי מדוע זה קרה. יש בעבודותיו תחושה של פליאה, והוא מתאר את תקופת הילדות באופן כל כך יפה, בעיקר את תשומת הלב לטבע שיש לנו כילדים. וכמובן, יש בהרבה מסרטיו מין עליצות שכזאת, תחושה של אושר שנובע מתנועה, למרות שיש לו גם סרטים אפלים יותר. גם את היצירות של אולפני ארדמן אני מאוד אוהב, את טכניקת הסטופ-מושן שלהם. זה ניכר בפה של הדמויות ב'לוקה' - קראנו לזה 'פה-חצוצרה', כשהדמויות משמיעות צליל של 'אוווו' והשפתיים יוצאות. תמצא בסרט גם השפעה מסרטוני האנימציה של האחים וורנר - למשל כשאחת מהדמויות רצה, והגפיים שלה מתרוצצות לכל עבר".
חלק מהדברים שעשית בסרט – בעיקר ברמת עיצוב הדמויות – מהווה חריגה ברורה ממה שנהוג בפיקסאר. האם נאלצת לשכנע אותם שיתנו לך לעשות זאת?
"לא היה לחץ מצדם בכל הנוגע למציאת הסגנון שלנו בסרט, אבל היינו צריכים להוכיח שהתוצאה עדיין תהיה עשירה וסוחפת. באופן מובן, הייתה דאגה שהסגנון יהיה 'למען הסגנון בלבד', ואני מסכים שזו עלולה להיות בעיה: אם משהו מושך יותר מדי תשומת לב, זה יכול להיות דגל אדום. למשל, בנוגע ל'פה-חצוצרה' - היינו צריכים לוודא שזה לא רק הפה שזז, כי זה בולט מדי לעין, אלא לדאוג שכל הלסת נעה כשהדמויות מדברות".
עבור קאסרוזה (49), יליד גנואה שבאיטליה שעבר לארצות הברית בשנות ה-20 שלו, "לוקה" הוא הסרט הראשון באורך מלא. מאז 2006 הוא עובד בפיקסאר כאנימטור ואמן סטוריבורד, והוא גם נטל חלק בהפקות בולטות כמו "רטטוי", "למעלה", "קוקו" ו"צעצוע של סיפור 4". ב-2012 היה מועמד לאוסקר על סרטו הקצר והקסום "לה לונה", שהוצג בבתי הקולנוע לפני הפיצ'ר "אמיצה" של פיקסאר. "לה לונה" הציג אי אלו אלמנטים שמופיעים כעת גם ל"לוקה", וביניהם דמות אחת - הדייג הגברתן מאסימו, אביה של ג'וליה, שמופיע בשני הסרטים.
דיברנו על מיאזאקי. הרבה מעבודותיו ממוקמות במין אירופה רומנטית, פנטסטית לעיתים קרובות, של המאה ה-20, וגם "לוקה" מתרחש שם – באיטליה של שנות ה-50, בכפר דייגים קטן שטוף אור זהוב. מאיפה הגיעה הבחירה הזו?
"היו כמה דברים שהובילו לכך. הראשון הוא שאני פשוט אוהב את המוזיקה האיטלקית מהתקופה הזו. כשהכנסנו את השיר הראשון, שיר איטלקי נושן משנות ה-40, ממש בקרדיטים של הפתיחה - נפל לי האסימון. זה מכניס אותך לזמן אחר באופן מיידי, ומכין אותך להרפתקה שתתרחש שם. גם את העיצוב של התקופה אני אוהב - הווספות הראשונות, למשל, צורות עגלגלות ויפהפיות. הכל התחבר, וכמו ביצירות של מיאזאקי - שיש בהן משהו מעט על-זמני - הרגשתי שצריך לחתור לזה. באופן פרדוקסלי, דווקא בגלל שהיינו כל כך ספציפיים ברמת המקום והתקופה, קיבלנו משהו קצת על-זמני. ומעבר לזה, העובדה שהסרט מתרחש בשנות ה-50 מסתדרת עם הסיפור: אתה לא שואל את עצמך שאלות כמו 'למה יש מפלצות ים עשרה מטרים מתחת למים ואף אחד לא יודע על זה?'. באותה תקופה פשוט לא היו צוללנים שיגלו אותן".
עבדתם על הסרט במהלך השנה המטורללת האחרונה, בשלט רחוק וממקומות שונים ברחבי העולם. איך הייתה החוויה?
"בהחלט היו אתגרים. היינו צריכים להבין איך נבצע חלק מהדברים מרחוק, בעיקר ברמת השחקנים. הקצב היה איטי, כי נאלצנו לשלוח אייפדים לבתים שלהם והם נאלצו להקליט את עצמם במיקרופונים. לפעמים ביקשנו מהם להיכנס לארונות כדי לעמעם את רעשי הרקע... ג'ק דילן גרייזר המדהים, שדיבב בסרט את אלברטו, הקליט כמעט את כל הדיבוב שלו מתוך הארון של אימו. לפחות היה לו חמים ונעים שם. אבל זה לא היה פשוט, אתה יכול לדמיין לעצמך איך דברים מתנהלים בזום עם הדיליי והכל. ניהול הזמנים הפך לבעיה, כי מצאת את עצמך כותב אימייל במשך חצי שעה במקום לזרוק משהו למישהו בדרך החוצה מהמשרד. הימים היו ארוכים".
היו גם יתרונות איפשהו בתוך התהליך המפרך הזה?
"היו. זה קירב בינינו, הצוות, למרות המרחק. העולם חווה כל כך הרבה תמורות בזמן הזה, עברנו תקופה קשה, אסון רדף אסון, אבל לנו הייתה מטרה משותפת, היינו חלק מקבוצה, הרגשנו שאנחנו עושים משהו מיוחד ושונה יחד. ושמחנו לבלות בפורטורוסו, כך שיצא לנו לטייל, באופן מוזר שכזה".
