ההופעה הווירטואלית של בילי אייליש, מהאירועים הכי מסקרנים של עידן הקורונה, התחילה קצת אחרי שהטלוויזיה סיימה להקרין את Letter to You, הסרט על האלבום החדש והמצוין של ברוס ספרינגסטין. "אחרי כל הזמן הזה, אני עדיין מרגיש את הצורך הבוער לתקשר", אומר ספרינגסטין בפתיחה. לאייליש יש עוד הרבה שנים עד שתידרש להסביר מה מניע אותה כשהיא קמה בבוקר, אבל גם עכשיו ברור לגמרי שהחיידק שם. ובכל יום שהמגע הישיר עם הקהל נלקח ממנה - הוא רק אוכל אותה יותר.
לא פלא שבמהלך ההופעה היא חוזרת שוב ושוב על כמה היא מתגעגעת ושמחה להיות "כאן", או מה שזה לא אומר כשההופעה מתקיימת באולפן בלוס אנג'לס והמעריצים רואים אותה מבעד למסכים שלהם. אולי הם רוקדים ושרים בקולי קולות ואולי הם מחטטים באף וגוללים את הפיד בטיקטוק. אחרי שקנו כרטיס ב-30 דולר, שיעשו מה שבראש שלהם. אייליש מספיק חכמה כדי לדעת את כל זה, אבל נראה שהיא מאמצת את מה שיש בלב פתוח ובנפש חפצה.
כבר אי אפשר לשמוע מה היה ואיננו ב-2020, אבל המקרה שלה באמת חריג בגודלו. בשלב זה, אייליש הייתה אמורה להיכנס לישורת האחרונה של השנה המוצלחת בחייה, לטחון אולמות ענק ולקחת חלק בחגיגת ג'יימס בונד החדש בתור המבצעת של שיר הנושא. אבל אין אולמות והסרט היחיד שמוקרן, 200 פעם ביום, הוא "חל"ת" - קיצור של "חיים ללא תוכן".
לכן ניכר שהמופע המיוחד סיפק לה אפשרות לפרוק אנרגיות יצירתיות, ואולי גם לטבול רגליים זהירות במים הקפואים של תקופה חסרת ודאות, עד שנדע מתי נחזור לנורמליות, ואיך. "אני מאוהבת בעתיד שלי, לא יכולה לחכות לפגוש אותה", היא שרה ב-My Future, שיר נפלא על הצורך להיות מחויב רק לעצמך, ולשמור מקום לחוויות חדשות ומסעירות. כן, אבל למה ככה.
אחרי חימום שכלל חידון למעריצים, מסרים מליזו, אלישיה קיז וסטיב קארל, טריילר לדוקו שייצא בפברואר, היכרות עם הצוות שמלווה אותה ואיחור של כעשר דקות, אייליש הפציעה בחולצה רחבה ומכנסי ברמודה תואמים, יחד עם אחיה פיניאס לימינה ונגן נוסף לשמאלה. המינימליזם האנושי מייצג נאמנה לא רק את הצליל של אייליש (שלא זקוק לנפח כדי להישמע רב-שכבתי) אלא גם את המוקד של האירוע, שעוצב ומבוצע כחוויה טלוויזיונית משוכללת.
השימוש במסכי ה-LED העצומים מסביבה מחליף את זירת ההתרחשות כמעט בכל שיר, ומשתמש באייליש כעוד אלמנט על מגרש המשחקים. ב-You Should See Me in a Crown היא מאוימת על ידי עכביש ענק, ואילו ב-Xanny אנחנו פוגשים אותה בקלוז-אפ על ספסל. ב-No Time to Die הפוקוס נמצא על הבעות הפנים שלה, ואילו ב-I Love You נוצרת אשליה יפהפייה שהיא ופיניאס יושבים בראש מגדל בין כוכבים. היו שם גם יער פורח ומכונית מרוץ דוהרת. וכמובן, אין אפשר בלי מעריצים מהבית.
קשה להתווכח עם ניצול כל כך מרשים, מגוון ומקורי של המדיום. אבל לעתים התחושה הייתה שהבימוי מבריק מדי, במובן שהוא מקהה את היכולת להתפעל מהסיבה שלשמה התכנסנו. אייליש הייתה חדה, שופעת כריזמה ובעיקר נוכחת. זה באמת בלתי נתפס שהיא תיכף תהיה רק בת 19. אבל בסוף אי אפשר להסתכל על 45 דקות הללו בתור מיצוי הכישרון שלה כפרפורמרית. אמן מסוגל להיטען מהקהל וגם להיכבות ממנו. מבלי לראות את זה בעיניים, אי אפשר להגיד "הייתי בהופעה של בילי אייליש".
עצם הצפייה הביתית מפקידה בידיים זרות את האופן שבו נזכור את ההופעה, כי גם אם רצינו לבהות לרגע במעשיו של פיניאס, זה לא בשליטתנו. כאן, הטור דה פורס הטכנולוגי הוסיף גם הרהורים נוגים בנוגע לשאלה מה עיקר ומה טפל בכל זה. ואולי בכלל "הופעה וירטואלית של בילי אייליש" היא בעצם משהו אחר לגמרי ממה שזה אומר.
אייליש חותמת את הסיפור עם אחלה ביצוע של Bad Guy ומודה לכולם. ואז הפריים נפתח ורואים את הצוות: צילום, סאונד, תאורה וכו'. משם הגיעו מחיאות הכפיים. אין קהל שנוהר לדוכן המרצ'נדייז וילדים רועדים מאקסטזה. זה קצת כמו שהקוסם מגלה מאיפה השפן באמת הגיע, וזה לא מהכובע. או במילים אחרות: היה מעניין ולפעמים אפילו עוצמתי ומרגש. בואו נעשה את זה שוב בשנת אף פעם.
