בשנות ה-90 סחף את ישראל טרנד קולינרי מפוקפק – המוקפץ בבגט. בכל מרכז מסחרי או צומת דרכים, הוצעה למכירה הגרסה המקומית של המאפה הצרפתי הנודע, כשבתוכה שוחה מחווה מתוקה, רטובה וזרחנית של המאכל התאילנדי. כשני עשורים לאחר מכן, נדמה שבן-התערובת המשונה הזה - שבינתיים ירדה קרנו, תודה לאלוהי הטרנדים – הוא הסמל המושלם לתופעה הולכת וגוברת במוזיקה הישראלית: מלקטים רסיסי תרבויות מרחבי העולם, מנתקים אותן מכל הקשר ומחברים לתוצר סכריני ומגושם.
היצירה האחרונה בז'אנר הוא New Romance, הקליפ לשירה החדש של ניקול ראידמן, שכתב והלחין אורי כבירי (פישנזון, בשבילכם). אפשר לכתוב רבות על ההפקה יוצאת הדופן, אולי אפילו חסרת התקדים בממדיה, על ההון הפרטי שהשקיעה ראידמן בשביל הצילומים, על אופייה ודמותה הציבורית של הזמרת. בהחלט אפשר. אבל כל זה יהווה החמצה של המסר האמיתי שעולה מן הקליפ הזה: משבר זהות תרבותי חריף (ואם תעדיפו, חמוץ מתוק).
הקליפ נפתח אי שם במדבר, כשראידמן פוגשת לאור השקיעה את רון שחר, הדוהר לקראתה על סוס, כשראשו עטוף במעין כאפייה (מתברר שהרומן היצרי והחושני עם אקי אבני – הגדול מהחיים עצמם - הגיע לקצו). הם משקיפים על טירה, ובין רגע משתגרים אליה באורח פלא. שם הם פוגשים סולטן חבוש-טורבן (המסעדן העכואי אורי בורי), וכמובן – כיסא מוזהב, שטיח ארוג בדוגמה צפופה, שמלות רקומות נוצות טווס, כלי נחושת כיד המלך, בדים דקיקים מתנועעים ברוח (כנראה מאוורר, כי אוגוסט) – וכל מה שהדמיון עשוי לפלוט לאחר הזנת מילות המפתח "מזרח", "אוריינטליזם" ו"ערבים". בין לבין, ענטוזים בין העמודים והקשתות.
אבל יותר משהקליפ מזכיר את העולם הערבי הממשי, הוא מזכיר את "אלאדין" של דיסני. יותר משזו מחווה לפרס העתיקה, ערב הסעודית או מרוקו – זו התמסרות מוחלטת לאיך שדמיינו אותן באמריקה ובאירופה. מחווה למחווה למחווה. ברור לכל צופה שניקול היא מעין יסמין בעיני עצמה, בעוד הארמון הועתק-הודבק מהסרט המצויר. האם הקליפ הזה – בדומה לקליפ של "קוקוריקו" של עומר אדם ועדן בן זקן – מעיד שהישראלים התעוררו סוף סוף וקלטו שהם חיים עמוק בתוך המזרח התיכון? ודאי שלא. להיפך. יש כאן דווקא התרחקות נוספת מהמציאות שסובבת אותנו, ושקיעה בחלומות בהקיץ על איזה עולם ערבי קדום, קסום ומדומיין. בלבנון מתרחש פיצוץ ענק, סוריה מדממת כבר כמעט עשור, מצרים רושמת הפיכה אחרי הפיכה - ואנחנו – כפי שמבהיר הקומוניקט של השיר – מתגעגעים לעולם הבדיוני של "אלף לילה ולילה".
וכך נוצר מעין מוקפץ תרבותי. השיר באנגלית, המבטא אוקראיני, הגיטרות מטיילות בין יוון לספרד, הצילומים נעשו בעכו, העלילה רוצה הרחק מכאן וכל המעורבים - יושבי ארץ הקודש. אבל אל נא נעמיד פני מופתעים. למעשה, מי שבישרו על הולדת התופעה הזו היו סטטיק ובן אל, שסיכום הקריירה שלהם עד כה מזכיר פסטיגל בנושא "מסביב לעולם בשלוש דקות וחצי". גם אצלם, שולט תמיד הממבו-ג'מבו: השיר WE, בכיכובה של מירי מסיקה, נפתח באקורדיון צרפתי, עושה מחווה למה שנדמה כריקודי קאן-קאן של מולן רוז' וכולל מילים בספרדית, אנגלית ועברית. מה היא צרפת מבחינת כותבי השיר? קרואסון, שאנז אליזה ושרדונה. כזכור, לפני כן היה גם את "טודו בום" הכאילו-ברזילאי ("תפסיקי להיות לי קשאסה") "'קוואי" הפסבדו-יפני ("חותכת לי ת'לב כאילו סמוראי"), "יאסו" הסמי-יווני ("איך שהבוזוקי נותן דאן צ'יקי דאן צ'ידי דאן"), "נמסטה" היעני-הודי ("נמסטה פנטסטה!", שר הצמד, על רקע מקצב רגאיי אפריקני) וכן הלאה וכן הלאה. בכל הקליפים האלה, וגם בזה של עומר אדם וניקול ראידמן, המשתתפים עוטים מגוון תחפושות שמזכירות יותר דימויים מספרי ילדים (בסגנון "נוריקו סאן הילדה מיפן") מאשר את המציאות הרב תרבותית האמיתית של 2020.
הזנה הדדית בין תרבויות היא לא רק דבר יפה – אלא גם כורח המציאות. בעולם של גלובליזציה מואצת והגירה אינטנסיבית, אי אפשר ואין שום סיבה להימנע מהמפגש המעשיר הזה. תרבות מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה דבר הרמטי, ובטח לא זו הישראלית, שנולדה ממפגש של יהודים מכל רחבי הגלובוס. אבל הטרנד הנוכחי לא קשור לשום דבר מזה. יותר משהוא מבקש להעצים זרמים שקיימים בתוך התרבות הישראלית, הוא מתעלם מהנעשה במקום הזה, תוך שקיעה בפנטזיות סטראוטיפיות וילדותיות.
מדי פעם – לפחות פעם בקריירה, למשל – כדאי בכל זאת להישיר מבט לנעשה בתוך ארצנו ועמנו, ולרפרר למה שקורה פה באמת. למגוון הצבעים, הקולות וההרגלים. לדברים הטובים והרעים. למי שאנחנו באמת. כל עוד לא עושים זאת, מתקבל רושם מטריד כאילו אנחנו נבוכים להביט במראה. אין לזה סיבה. אם כבר שדות התעופה נסגרים, אפשר להתיידד לרגע עם הישראליות שלנו. ללמוד להכיר אותה. לעזור לה להבין מי היא – ומי היא רוצה להיות. להראות לה את צדדיה היפים. כולנו זוכרים שהמוקפץ ההוא נגמר לא פעם בכאב בטן.
