הנה משחק שתייה נחמד: צפו בפרק של "היורשת", שעלתה אתמול (א') בקשת. בכל פעם שעל המרקע תופיע קלישאה מזרחית כלשהי, לגמו שוט של משקה אלכוהולי כלשהו, רצוי מהוודקה הפחות טובה, אם אתם רוצים להפגין סולידריות עם הגיבורה. היא גרה בשיכונים בטבריה של שנת 2021? צ'ק. היא מגהצת את השיער עם מגהץ? צ'ק. הסבתא שלה (אוולין הגואל) תוודא שהנכדה שלה לא תתגייס חלילה לצה"ל כי זה לא מקום לבנות? צ'ק. וזה עוד לפני הצרחות, הקללות והאבא של הסוכנת שלה (בתאל נישאן) ששורץ בכלא אתיופים. הבשורות הטובות: כבר בשליש הראשון של הפרק לא תצליחו להגיד "הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה" בלי ללעלע. הבשורות הפחות טובות: אין מספיק אלכוהול בעולם כדי להפוך את "היורשת" לסדרה טובה.
מתוך "היורשת" - קשת
(באדיבות קשת)
אין לי מושג מה חשבו אורי סלעי ועומר טובי כשהם יצרו את "היורשת", סיפורה של זמרת מזרחית שמנסה להתקדם בעולם פטריאכלי שמלא גברים מטונפים שמנסים לעשות עליה כסף - כסף שאחר כך יחזור אליה בצורת שטרות שמודבקים לה לחזה עם רוק. כלומר, אני יכולה לשער מה הם חשבו כי האזנתי לפודקאסט(!) שליווה את הסדרה והוא הכיל הרבה רעיונות פלורליסטיים ונכונים על נשים בעולם הזמר המזרחי, ועובדות מדהימות כמו החיבה של שרית חדד לסרטים צרפתיים (כלומר הם לא נדהמו, הם רק נדהמו מזה שאנשים אחרים נדהמים). אבל למה, למען האל הטוב, למה כל הדברים האלה לא מצאו את דרכם גם אל הסדרה ונפלו בדרך, יחד עם עוד כמה אלמנטים שוליים כמו תסריט, דמויות ועלילה?
קחו לדוגמה את הדמות של ישראל אטיאס, חצי האח של ספיר, הסוכנת, המוגדר ביחסי הציבור של הסדרה כ"בטלן ונהנתן שבפנים בוערת בו אש להתקדם ולהצליח". או שהדמות של אטיאס - שהוא אגב שחקן נהדר - סובלת מפיצול אישיות חמור, או שמדובר בבניית הדמויות הרשלנית ביותר שנתקלתי בה מאז הסרטים של אבי ביטר.
אני משערת ש"היורשת" היתה אמורה להיות סוג של סינדרלה, שמנסה לחקות את ההצלחה של "להיות איתה" של אסי עזר, שגם היא לא חסכה בקלישאות מזרחיות אבל לפחות היה בה איזה חן שמגיע עם הז'אנר – קומדיה רומנטית על דג מחוץ למים שמצליח לשחות הכי רחוק בזכות הקסם והאותנטיות שלו ואהבת אמת, ובזכות דיאלוגים שנונים ומשחק טוב. אבל "היורשת", שמגיעה עם כוונות מאוד נעלות, משתקפת על המסך כשיא הפטרונות הדלוחה ונראית כאילו השאריות של "סברי מרנן" ו"ישמח חתני" הזדווגו על רצפת חדר העריכה ויצרו זן נחות של סדרות מזרחיות. וכל זה, אגב, בעידן בו המוזיקה המזרחית והפופ המזרחי הם כבר מזמן לא נישה דחויה אלא המיינסטרים השליט, והכסף הגדול שהתגלגל בו מאז ומתמיד הפך את הכוכבים שלו לנובורישים נערצים.
כמה חבל ש"היורשת", שסיפור המסגרת שלה באמת עשוי היה להוות פיגומים נהדרים לסיפור סינדרלה מהנה, נכתבה בעצלות כזאת - במיוחד כשנופר סלמאן, הכוכבת שלה (שהגיעה למקום השני בעונה השלישית של "הכוכב הבא לאירויזיון") שרה כל כך יפה. כמה מבאס שגם היא מבלבלת, כמיטב המסורת, בין מזרחי לפרימיטיבי, וזה עוד אחרי שטובי וסלעי "ישבו עם מרגול באחים בועז ואכלו מרק תימני". מזל שסדרות כמו "בת ים ניו יורק" או "מתיר עגונות" וסרטים כמו "שבעה" ו"גט", שהצליחו להביא את ההווי והתרבות המזרחית בלי להעליב אותה או להטביע אותה בגבב של קלישאות מיושנות, הן ההוכחה הניצחת שאפשר ליצור סדרות כאלה מבלי להביך את הצופים, ומה אתם יודעים, אפילו להשאיר אותם ערים עד הרולר בסוף.
