בראשית שנות ה-70, הרבה לפני שכבש את הקהל בסרטים כמו "אהבה זה כל הסיפור" ו"שודדי הקאריביים", ביל ניי, שחקן בריטי צעיר, החליט לוותר על קריירת המשחק שהייתה בחיתוליה. כדי להתפרנס הוא מכר בגדי נשים. "פרשתי בגלל שלא חשבתי שאני הולך להיות שחקן. בכלל חלמתי להיות עיתונאי. הלכתי לבית הספר למשחק רק כדי לרכוש השכלה נוספת. אחרי שפרשתי, ישבתי על שרפרף בשוק הכי עתיק בלונדון - קרוידון שברחוב סארי ומכרתי בגדים", חשף ניי, כשנפגשנו בפסטיבל ברלין האחרון. "זו בדיוק הייתה התקופה שבד גאזה נהיה פופולרי".
היית מוכר מוצלח?
"הייתי לא רע האמת. הייתי לובש את אחת מחצאיות המעטפת באורך מלא, כדי לפרסם את המוצר ובשבתות עשיתי מכירות מטורפות. עד היום אני אוהב בגדים, מאוד. הם מרגשים אותי - בגדי נשים במיוחד, אבל אני לא לובש אותם ברחבי הבית. אני נהנה מאוד מקניית בגדים לבת שלי. לפני כמה ימים היא אמרה לי: 'אבא, די כבר עם הסוודרים'. בחורה בסוודר שוברת לי את הלב - יש בזה משהו שמרגש אותי. בכלל, יש בגדים שמעלים לי דמעות אם הם עשויים טוב. זו אמנות. ויויאן ווסטווד אמנית משמעותית הרבה יותר מאלה שזוכים לייצוג בגלריה המלכותית".
אתה שומר תלבושות מסרטים?
"בתחילת דרכי הייתי לובש רק דברים שהייתי משיג בחצי מחיר מפרויקטים. זה היה ההסכם. הייתי חסר פרוטה, חי בזבל - אבל הייתה לי חליפה של איב סן לורן. אהבתי במיוחד ללכת לחזרות להצגות, ככה, שם הייתי מוצא את עצמי זוחל בחליפה של איב סן לורן. העברתי חצי מהחיים שלי בלבוש מוגזם".
למזלנו הרב, ניי לא דבק בעבודתו כמוכר בגדים בשוק יותר מדי זמן. את התודות תשלחו לחברו אלן, שלמד עם ניי בבית הספר למשחק. "אלן עבד עם ג'ונתן פרייס בתיאטרון נוטינגהאם ואז ג'ונתן מונה להיות במאי של תיאטרון בליברפול. אלן הציע לו: 'אם אתה עושה כבר אודישנים לשחקנים, למה שלא תבחן גם את ביל'. מצאתי מישהו שישגיח במקומי על החנות בשוק ונסעתי לאודישן במחשבה שלפחות אנסה.
"מאחר שלא יכולתי להשאיר את החנות ליותר מדי זמן, הייתי לחוץ, אז רצתי פנימה לחדר שבו התקיים האודישן. היו שם 30 איש - כל אחד בתורו היה צריך להפוך את כל האחרים לשעון או לאיזו מכונה אחרת. עשיתי איזה משהו ולתדהמתי נתנו לי את התפקיד. זה הדהים אותי. באתי בלי שום ציפיות".
ניי עקר לליברפול, שם עשה תיאטרון חברתי, כולל עבודה בבתי ספר ובבתי כלא. "ומאז אני חושב שרק שיחקתי. אולי היו לי כמה עבודות מזדמנות בין לבין: עבדתי בניקיון, עבדתי במפעל למוצרי פלסטיק, הייתי מתדלק. לאבי היה מוסך, כך שתדלוק היה הדבר הכי בסיסי אצלי. היו לנו משאבות דלק ממש מחוץ לבית".
כמעט 50 שנה מאז אותו אודישן, ניי הוא אחד השחקנים היותר עסוקים בממלכה. בשנה הבאה, כאשר תעשיית הקולנוע תצא ממשבר הקורונה, נראה אותו במספר פרויקטים: "תקווה בהופ גאפ" - שבו הוא משחק לצד אנט בנינג כבעל שעומד לבשר לרעייתו שהוא עוזב אותה אחרי שלושים שנות נישואים; "מינימטה" שבו הוא משחק עם חברו הטוב ג'וני דפ - סרט שהוצג לאחרונה בפסטיבל ברלין על תושבי כפר הדייגים היפני מינימטה שנאבקו במפעל כימי שהזרים פסולת רעילה לים; ו"האדיבות של זרים" שפתח את פסטיבל ברלין 2019.
בינתיים ניתן ליהנות מקסמיו ומכישוריו ב"אמה", עיבוד לספרה של ג'ין אוסטן, שמגיע היום (ג') לסינמה tv בסלקום tv ובהמשך החודש ל-yesVOD. העלילה עוסקת באמה, צעירה פיקחית, עשירה ודעתנית השולטת באחורי הקלעים של עיירה מנומנמת ונוהגת לשדך בין הסובבים. ניי מגלם את מר וודהאוס, אביה של אמה, שמכריזה שלעולם לא תינשא. "אין לי שום עבר עם ג'יין אוסטן", אומר ניי. "אני לא יודע למה מעולם לא קראתי אף אחד מהספרים שלה, אבל זה המצב".
מה בתסריט הזה גרם לך לחשוב שהוא שווה עיבוד נוסף ליצירה שכבר זתה לעיבוד לא אחת?
"הבמאית אוטם דה וויילד. כשנפגשנו לראשונה היא הייתה מאוד מרשימה והיא דיברה על הסרט בצורה מפתיעה. אף פעם לא שמעתי מישהו מדבר כך על משהו, בפרט לא על ג'יין אוסטן. והיא הצחיקה אותי. היא דיברה על " צער גידול חיות", הסרט עם קרי גרנט וקתרין הפבורן בתור נקודת ייחוס לטון של 'אמה'. כל מי שמכיר את הסרט מדבר לליבי, אם אתה לא אוהב את הקומדיה המבריקה הזאת, לא הייתי רוצה לשבת איתך לארוחת ערב או שתהיה שכן שלי".
הקריירה הקולנועית של ניי חוגגת 40 שנה, אבל הוא חב את הפריצה המאוחרת שלו ל"אהבה זה כל הסיפור" - הקומדיה הרומנטית מ-2003, שהפולחן סביבה רק מתעצם בשנים האחרונות. "האם אני רואה ב'אהבה זה כל הסיפור', תפנית בקריירה שלי? בטח. כנראה שלא הייתי יושב כאן מולך אלמלא התפקיד הזה של בילי מאק - אגדת הרוקנ'רול המזדקן. עשיתי כמה סרטים בריטים עצמאיים לפני כן, אבל 'אהבה זה כל הסיפור' היה עליית מדרגה. והוא הגיע לאנשים באמריקה, שכידוע הם הקהל הגדול והרווחי ביותר - ועכשיו הם אפילו כמעט מצליחים לבטא את השם שלי".
ניי מרוצה בעיקר שהוא לא צריך לעשות יותר אודישנים בזכות אותו סרט מכונן. "תשאל כל שחקן איך הוא היה מרגיש אם הוא לא היה צריך להיבחן לשום תפקיד אף פעם. אודישנים זה הדבר הכי טראומטי, נורא, מביך, משפיל, מבעית וגרוע שאדם יכול לעשות".
מועדון המעריצים של ניי התרחב בזכות סאגת הפיראטים-ההרפתקאות "שודדי הקאריביים". הוא הצטרף לפרנצ'ייז ב-2006, בסרט השני "תיבה של איש מת" ולקח חלק גם בסרט השלישי, "סוף העולם". בסדרת הסרטים הוא מגלם את הנבל דיווי ג'ונס - קפטן שמנהיג את ספינת ההולנדי המעופף. בנוסף השתתף ב"הארי פוטר ואוצרות המוות" בתור שר הקסמים רופוס סקרימג'ר.
הפכת לחבר טוב של של ג'וני דפ במהלך צילומי "שודדי הקאריביים". בשנים האחרונות הוא היה מעורב בשלל בלגנים. אז איך הוא השתנה מאז שהכרת אותו לראשונה?
"אצל ג'וני שום דבר לא השתנה. עכשיו, כשעשינו יחד את 'מינימטה' היה כיף לראות אותו ולהמשיך איתו את השיח. כמו שאני תמיד אומר: קל מאוד לעבוד עם ג'וני דפ. הוא מאוד מקצועי. הוא שחקן מן השורה ופרפורמר מדהים. האיחוד בינינו היה חלק והעבודה הייתה נעימה".
איך התמודדת עם התהילה שהתרגשה עליך מאז "שודדי הקאריביים"?
"מאז יותר אנשים רוצים להצטלם איתי או לומר לי שלום. זה לא מפריע לי. רוב האנשים מבקשים בנימוס וזו לא בעיה. זה נעשה בחברותיות. אף פעם לא סירבתי להצטלם. זה חלק מהעבודה שלי".
עידן הסלפי בטח מקשה עליך?
"אני משתדל לתת למישהו אחר לצלם את התמונה, כך שלא אצטרך להסתכל על עצמי. אני שונא להסתכל על עצמי. הסלפי לא מפריע לי, הדבר היחיד שכן מפריע זה כשאתה אוכל במסעדה ואתה עם פה מלא ומישהו פתאום מצלם את עצמו ואתה ברקע. כשאנשים מגניבים תמונות זה גורם לי להרגיש מוזר".
אתה פעיל ברשתות החברתיות?
"אני לא יודע אם יש לי משהו טוב לומר על המדיה החברתית, בטח יש משהו טוב. אף פעם לא השתמשתי ברשתות החברתיות, ואני גם אף פעם לא אשתמש. ברגע ששמעתי על הרשתות התרעמתי: 'איזה רעיון נורא! יש לך הרי קשרים עם אנשים, אז למה שתרצה דבר כזה?' ברשתות אתה גם צריך לכמת את החברים שלך - פתאום אתה צריך לספור אותם. למה? זה רעיון נורא".
בדצמבר האחרון ניי חגג יום הולדת 70, יש לו כמובן השגות על המצב הפוליטי ועל בעיות האקלים, אבל בסך הכול הוא מרוצה מהחיים. עד שהקורונה שיבשה את חיינו, והפכה אותו לחלק מקבוצת סיכון, ניי בעיקר עבד ושוטט בעולם. "כשאני לא עובד אני עושה הליכות, הולך לחנויות ספרים, לקניות, לפארק, מקשיב למוזיקה וקורא בבתי קפה. אלה החיים שלי".
התבגרת בשנות ה-60, במה שנהוג לכנות "סווינגינג לונדון" - לונדון הסוערת והתוססת. אתה מתגעגע לתקופה הפרועה הזאת, לימי הסיקסטיז העליזים?
"שנות ה-60 הסוערות? עשה לי טובה. אף אחד לא הסתער בשנות ה-60, זה מיתוס. 'קיץ של אהבה'? אני חושב שהוא התקיים רק בעיתונים. 'אהבה חופשית'? מה זה לעזאזל? אהבה חופשית הייתה מקובלת אם היית גבר, אבל אם היית אישה לא הייתה לך שום אהבה חופשית - לא אז ולא היום. זו פשוט הייתה דרך חדשה עבור גברים לצאת עם כל הקופה. פשוט היו נוסחים חדשים כמו 'מותק, תזרמי' וכל השיח הזה.
"אחת התופעות השנואות עליי זה כשאנשים בגילי מדברים עם צעירים ומעלים זיכרונות מהתקופה ההיא. אני הסתובבתי במכנסיים קצרים לאורך רוב שנות ה-60 ושום דבר לא היה סוער אצלי. גרתי בפרבר הרחק מהמרכז של לונדון, שם 200 אנשים חגגו את לונדון הסוערת והססגונית, ועשרה מהם היו הרולינג סטונס והביטלס. כל השאר מחוץ למאתיים האנשים האלה עוד חיו בכלל בשחור-לבן".
