ההופעה החדשה של ג'רוויס קוקר, Live From The Center of The Earth, צולמה במערה באזור דרבישייר, אנגליה, לא רחוק ממקום מגוריו. הוא קיבל את הרעיון בזכות ביקור עם הבן שלו במערה אחרת באירופה ובעקבות ריאיון שקיים עם דיוויד אטנבורו, מלך סרטי הטבע, שלימד אותו על הקשר העמוק בין הקדמונים לבין כלי נגינה. "מוזיקה הייתה שם מההתחלה", סיפר קוקר ל-Financial Times, "יש תאוריות שהיינו משמיעים קולות מוזיקליים לפני שלמדנו לתקשר עם מילים. זה מסביר למה המוזיקה משפיעה עלינו באופן כה מסתורי". את מנהל סיבוב ההופעות שלו ההסברים המרתקים הללו פחות הרשימו, כשהוא נאלץ למצוא דרך להכניס את קוקר, להקתו וכל כלי הנגינה שלהם לתוך המערה. "צריך לזחול לפתח בגובה מטר כדי להיכנס", סיפר קוקר באותו ריאיון, "הוא לא היה יותר מדי מבסוט מזה".
ולמרות זאת, המנהל עמד במשימה בגבורה וכולם מצאו את עצמם על במה לא שגרתית, שאך הולמת ימים לא שגרתיים. הם התכנסו כדי לבצע את שירי הפרויקט האחרון והמוצלח של קוקר, ...Jarv Is, שמוצא אותו במצב רוח יותר אלקטרוני ומהורהר, אך לא פחות חד ושנון. "האם אני חייב להתפתח?", הוא שואל את עצמו בקדחתנות ב-?Must I Evolve. "כן, כן כן", עונים לו קולות הרקע הנשיים. לפחות מבחינה מוזיקלית אי אפשר להגיד שהוא לא לקח את תשובה הזאת ברצינות.
בגיל 57, כשמאחוריו פאלפ - אחת הלהקות המבריקות שידע הרוק הבריטי, וכשהוא מכהן בתור אייקון תרבות במשרה מלאה, קוקר עדיין נשען על סימני ההיכר המפורסמים. הוא לבוש בחליפה, עניבה וכמובן "משקפי ג'רוויס" עבי מסגרת ומפלרטט עם המצלמה כמו הגברים הקלישאתיים להחריד של "אמילי בפריז". אין לו הרבה לאן לזוז, אבל הוא מנצל כל נקודה בחלל כדי ללכוד את תשומת הלב.
הבימוי של איאן פורסיית' וג'יין פולארד, שאחראים גם על הדוקו הפנומנלי על ניק קייב ("20,000 ימים על פני האדמה"), מבליטים את הייחודיות של הפלטפורמה, ומנגד מנגישים את קוקר עבור הצופים - כאילו באמת יש מולו קהל כלשהו. זאת הופעה במערה שמשודרת לאנשים שככל הנראה נמצאים בסלון שלהם, ובכל זאת היא מספקת תחושה של נוכחות ואינטימיות. רגע השיא שלה מתרחש כשקוקר מבצע את מה שהפך, בדיעבד ובלי תכנון, לאחד מהמנוני תקופת הסגר באנגליה: House Music All Night Long, שמספר על גבר שתקוע בביתו, מה שכמובן נשמע יותר מדי מוכר. ההקשר המקורי הוא כמובן מקרי לגמרי: ...Jarv Is הוא פרויקט שהתהווה מול קהל חי, אי אז ב-2017, במסגרת פסטיבל שלהקת סיגור רוס הרימה במולדתה, איסלנד. הטקסט עצמו נכתב לפני כשנתיים. אבל במהלך הסגר, שדפק לחלוטין את כל התוכניות לקידום ...Jarv Is (וגם הביא לדחיית פרסום האוטוביוגרפיה שלו לספטמבר 2021), קוקר הבין שמשהו קורה עם השיר הזה. "זה פשוט אחד מצירופי המקרים המפחידים האלה", אמר קוקר ל-BBC. "כשאתה כותב שירים אתה תמיד מקווה שאתה הולך לתפוס את רוח הזמן או וואטאבר, לכתוב משהו שמתלכד עם ההתנסות האמיתית של האנשים. אבל במקרה הזה, זה לא באמת משהו לשמוח עליו, לא?".
קוקר, יש לציין, דווקא נראה די מבסוט מהסיטואציה ובהחלט באלמנט שלו. בתום ביצוע מלהיב ל-Sometimes I Am Pharoh הוא מתפנה מהדמות של פרעה ונכנס למוד של ניק קייב לטובת Swanky Modes, שאותו הוא מציג כשיר שמתרחש בדירה שכורה וצנועה לפני 29 שנים ("לא פרט מידע שימושי במיוחד, אבל חשבתי לזרוק לכם משהו"). זה טקסט קלאסי של קוקר, שבאמצעותו הוא חוזר לתחילת הניינטיז והתקופה שבה התגורר בקמדן, כשהימים נשלטו על ידי "קלטות VHS וסקס מזדמן". הפרספקטיבה שלו ספוגה באירוניה מרירה על חלוף הזמן והשאלה הגדולה של מה עשינו איתו. ניתן לומר שזאת התמה המרכזית של ...Jarv Is, שבו קוקר מעז להתבונן במראה ולראות שם גבר לא צעיר ואבא לילד בוגר, המנסה לנתב את הצורך להיות רלוונטי לאפיקים שמסקרנים אותו ולאו דווקא לנוסטלגיה, וכל זה מבלי לברוא את עצמו כך שהקהל לא יזהה אותו.
האלבום והמופע של ...Jarv Is, כמו גם ההתארחות שלו בשיר המצוין של הוט צ'יפ, Straight to The Morning, נראים כמו פתרון נכון ובוודאי אלגנטי: השינוי הסגנוני שלו נעשה עם סטייל, הוא לא רוקד ומרקיד כמו דוד מביך והחיטוט העצמי שלו מגלה שיש לו עוד הרבה דברים חכמים להגיד. נשאר רק לחכות שכולנו נוכל לצאת מהמערה.
