אמש, לראשונה בחיי, ביקרתי בקולנוע. בעצם, צפיתי אתמול בסרט בפעם הראשונה בחיי. זה לא נכון, אבל ככה הרגשתי. ישבתי בכיסא האדום בסינמטק תל אביב, וחיכיתי שהאור יכבה וידלק אור אחר, רך יותר. אור המקרן. ואז הופיעה שקופית ועליה שם הסרט, בכתב יד. כמו פעם. ואז הפריימים התחילו לרוץ. עם כתמים קטנים וצבעוניות ששמורה רק לפילם. מרגע זה ואילך, במשך שעתיים וחמש דקות, עדכוני הפוש הפכו לזיכרון עמום. הקורונה הצליחה לסגור את הקולנוע, אבל רגע אחד של קולנוע הצליח להעלים את הקורונה מאחורי וילון עבה. גימד אותה ובעט אותה לחלל, כאילו מאז ומתמיד הייתה רק סיפור אימה שנלקח מכוכב אחר.
מספרים שהצופים הראשונים שהזדמנו להקרנת הסרט "רכבת נכנסת לתחנה" של האחים לומייר בשנת 1895, פחות מדקה בשחור לבן, נסו בבהלה מהחדר משום שמעולם לא ראו דבר דומה לזה. לרגע חטוף, הם האמינו באמת ובתמים שרכבת בגודל טבעי שועטת לעברם. מאז ומתמיד הסיפור הזה נשמע לי חביב אך מופרז. אבל בתור מי שצפה אתמול בסרט בקולנוע לראשונה בחייו, התחלתי להשתכנע. כשמישל, גיבורת הסרט "הנאהבים מפריז", הצמידה את קנה האקדח שלה לעינית הדלת ואיימה לירות באהובה, התכווצתי בכיסא בדריכות. כשגיבור הסרט אלכס ירק אש, פחדתי להיצרב. כשהמסוקים מילאו את השמיים, התכופפתי מפני הלהב. לא סתם ישבתי מול סרט אתמול. הייתי שרוי בחיקו. שכבתי על גשר פונט נף בין הקרטונים, נרעדתי בצינת הבוקר כשהשמש רק הנצה וראשי הסתחרר כשהם לקחו לגימה מהבקבוק.
אם כבר לחזור לקולנוע, אז עם "הנאהבים בפריז" של לאו קראקס. אפשר לקרוא לו יצירת מופת של ארט האוס, אפשר להגיד שהוא הסרט שגילה לעולם את ז'ולייט בינוש. אבל אלה הגדרות שמבקשות למסגר את הסרט, במקום לתת לו להיות הדבר עצמו. והסרט הזה מסתער על האולם כייצור חי. נדמה שיש בו את כל מה שהקולנוע יודע להציע: יופי עדין ונוגע של שערה שנכרכה בטבעת או רעידת שפמו של חתול, או תצוגת ראווה מפוארת של ריקוד אקסטטי בין הזיקוקים. כשקראקס צילם את הסרט הזה ב-1991, כך אני מסיק, הוא לא שאף להיות מוקפד, מהוגן וזהיר. הוא רצה לשחק, להשתובב, לצעוק בכלים שיש לקולנוען. הוא לא ריסן את התשוקה שלו ליופי. באחת הסצנות, מישל רצה ברחובות פריז בחולצתה הצהובה והמצלמה מצליחה להתחקות אחריה רק בקושי, עד שהיא ועוברי האורח נמזגים זה בזה, מיטשטשים, עד שהם נראים כמו ציור מופשט פוטוריסטי. לפניך: משיחות עצומות וקטועות של מכחול פזיז. מימינך ומשמאלך: קירות שחורים וצלליות של אנשים במסכות. איך אפשר להשוות את זה לצפייה בסרט או סדרה במחשב, בטלפון ואפילו על המסך בסלון? לא מדובר באותה פעולה בקנה מידה אחר, אלא בדבר מה שונה לגמרי. טפטוף מי מזגנים על הראש לעומת צלילה בנהר שוצף וגועש. סוחף.
וגם העלילה של הסרט. אי אפשר להתעלם מכך: שני צעירים חסרי בית, מכורים לאלכוהול, שחיים ברחוב ולומדים לאהוב זה את זו באופן חשוף ותלותי, ספק מציל חיים וספק מסוכן. כמונו בשנה האחרונה, גם הם חרדים להישרדותם הפיזית ולקשר שלהם עם החברה, ומעזים להתקרב רק בהדרגה. חוששים שכל נגיעה תהפוך את עולמם ותחריב את חייהם. מישל, שמאבדת בהדרגה את מאור עיניה, נפרדת בטקסים קטנים מיופי הבריאה. חלומה האחרון, לראות ציור שאהבה במוזיאון, מתגשם כשהיא ודמות אחרת מתגנבים למוזיאון בחשכה המוחלטת ומתבוננים בו באמצעות נר. סורקים אותו ולומדים לשנן אותו. לקראת הסוף (זהירות, לפניכם ספוילר לסרט מלפני 30 שנה), כשהיא שבה לראות, אי אפשר שלא לחוש שגם אנחנו ניצלים יחד איתה. בשביל הגאולה הזו לא צריך פופקורן ושתייה קלה. הקהל, אגב, קיבל ונפרד מהסרט במחיאות כפיים נמרצות.
בדרך לקולנוע חלפנו לצד הפגנה כלשהי ברחוב סמוך. כמה גברים צעירים תופפו על דליים וקיללו בצעקות. לא הבנו את מי או את מה. בתוך האולם לא נותר להם זכר. פתאום התחוור לי כמה זמן חיינו בלי הפוגה. איך המגפה העולמית והמצוקה הכלכלית בעקבותיה וארבע מערכות הבחירות תוך שנתיים וניסיון ההפיכה הכושל בארצות הברית, הפכו אותנו לאנשים מבוהלים שבודקים כל בוקר, דבר ראשון, שהעולם טרם חרב והמצודה עוד עומדת. אבל הקולנוע לוקח פסק זמן מהמציאות, כדי לברוא מציאות חדשה שמציגה באור חדש את המציאות הממשית. זה לא אסקפיזם, זו שפיות. אחר כך, כשנפלטים שוב לרחוב, אפשר להשתהות לרגע ולהתרגל מחדש לעולם המוכר והמוזר. לעמוד יחד עם מי שחזרו זה עתה ממסע שארך שנות אור, בתוך השכונה. "האמת, מהרגע שהסרט התחיל, היו לי דמעות בעיניים", שמעתי מישהו אומר ביציאה. "כן, זה סרט טעון", אמר לו חברו. "לא, לא. מעצם ההקרנה", הוא השיב. "עמדתי לבכות מעצם ההקרנה".
