מעיון זריז אונליין אודותיה, ניתן לחשוב ש"ארץ לאבקראפט" - דרמה המתח והאימה החדשה של HBO - מהווה איזשהו ריף מתמשך על יצירתו של סופר האימה החלוצי ה.פ. לאבקראפט. אבל אל לכם להתבלבל, מכיוון שלאבקראפט ועולם הבלהות שלו הם בסך הכל התירוץ פה. למעשה, אחרי צמד פרקיה הראשונים (ששודרו אמש, ב', יחד כפיילוט ארוך ב-HOT, yes וסלקום tv) אשר מטים בפניו את הכובע באופן ישיר, הסופר האיקוני די נזנח לטובת סופרמרקט שלם של השפעות קולנועיות, מחוות לקלאסיקות ז'אנריות, ופה ושם גם שוד לאור יום של יצירות קודמות. כאן כתות חורשות-רעה ופולחנים עתיקים, שם בית רדוף רוחות וקריצות ל"פולטרגייסט" ול"לזמן את הרוע". הפרק הרביעי הוא בכלל מכתב אהבה לסרטי הרפתקאות אה-לה "אינדיאנה ג'ונס". אבל סוד כוחה של הסדרה טמון בכך שגם הבלגאן הכמעט-קקופוני הזה הינו תירוץ למשהו אחר לגמרי. משהו שמעלה את "ארץ לאבקראפט" ליגה, מכיף טראשי, מושקע אך לא מאוד מחייב – ליצירה בוטה ולא מתפשרת. יצירה שממנה, למרות פגמיה, קשה להתיק את העיניים.
"ארץ לאבקראפט" – טריילר
(באדיבות HBO)
הסיפור, שלגביו עדיף שלא להרחיב יותר מדי מחמת שלל הפיתולים וההפתעות שצופנת בחובה הסדרה, מתרחש באמריקה של שנות ה-50 ומתחיל בניסיונו של אטיקוס (ג'ונתן מייג'ורס), צעיר שחור ששב הביתה אחרי ששירת את המדינה במלחמת קוריאה, לאתר את אביו שנעלם. חמוש בבדלי אינפורמציה ספורים אודות היעלמותו של האב עמו לא היה בקשר במשך שנים, אטיקוס יוצא בעקבותיו כשהוא מלווה בדודו המיטיב (קורטני ב. ואנס) ובידידת נעורים שגם אותה לא ראה עידנים, לטי הסוערת (ג'רני סמולט). מסעם יוביל אותם לגילויים על המורשת של אטיקוס ולניו אינגלנד, "ארץ לאבקראפט" שהפכה לכה מזוהה עם כתביו של הסופר המנוח - הזוכה פה להתייחסות ישירה מצד גיבורי הסדרה, ברפלקסיביות שלא ממש נושאת פירות בהמשך ברמת העולם הלאבקראפטי (אבל בהחלט נושאת פירות ברמת האג'נדה, שכן לאבקראפט היה גזען ידוע לשמצה).
הסיבה לייחוד של הסדרה אל מול פסטיש אימה עמוס אחר – נאמר, "אימה אמריקאית" התזזיתית והמופרכת של ראיין מרפי – איננה השימוש שהיא עושה במיתוסים שברא לאבקראפט, על פנתיאון האלים המרושעים והישויות הקוסמיות המזוויעות שברא. לא, ייחודה נובע מהאג'נדה המרכזית שלה: הגזענות הממסדית באמריקה של שנות ה-50, רגע לפני שהתנועה לזכויות האזרח עשתה היסטוריה. גיבוריה האפרו-אמריקנים מתמודדים בכל העת מול המערכת המוצבת נגדם, והלב פשוט יוצא אליהם. שריפים גזענים, אפליה והפרדה, אלימות מילולית ופיזית בלתי פוסקת, השפלות אינספור: יוצרת הסדרה, מישה גרין (שעיבדה את ספרו של מאט ראף מ-2016), מציגה את זוועות הגזענות במלוא עוזם, ולא מניחה.
יש משהו כמעט עימותי במתקפה הבלתי פוסקת שגרין מעבירה את גיבוריה – ואת צופיה. מהר מאוד מסתבר מי הם המפלצות האמיתיות ב"ארץ לאבקראפט", וזאת למרות שיש פה המון מפלצות אמיתיות, מהסוג החלקלק והרטוב שמפצח ראשים של בני אדם כמו אגוזי מלך ומחזיק הרבה יותר מדי זוגות עיניים. אבל גרין ממשיכה לדפוק את המסמר שוב ושוב, בלי להשאיר איזה צוהר קטן פתוח, משהו שיהפוך את התמונה למעט מאוזנת ונושמת יותר. בחמשת הפרקים בהם צפיתי אין דמות אחת של אדם לבן שאיננו פסיכופת גזען ואלים או חלאה גזענית מתנשאת. מתישהו, הלמות הפטיש הזה מתחילות להתיש מעט – ובעיקר, לבוא על חשבון האמינות. כי כשסיפור מתחיל להריח מעט כמו הטפה, תחושת האותנטיות משלמת מחיר.
במובנים רבים מזכירה "ארץ לאבקראפט" את "השומרים" – גם היא סדרת פרימיום מדוברת של HBO, גם היא מנצלת לצורכיה עולם בדיוני/פנטסטי שיצר מישהו אחר (יוצר הקומיקס המיתי אלן מור), גם היא בחרה לנטוע בו סיפור על גזענות היסטורית (ב"ארץ לאבקראפט" זוהי ארצות הברית של תקופת ההפרדה הגזעית, ב"השומרים" זהו הטבח שאירע בטולסה, אוקלהומה, ב-1921) – וגם היא השיגה בכך רלוונטיות יוצאת דופן. אולי אפילו יותר. אם "השומרים" הגיעה שש שנים לאחר שטרייבון מרטין בן ה-17 נורה למוות על ידי שוטר לבן, "לאבקראפט" מגיעה רגע אחרי פרשת מותו של ג'ורג' פלויד. אין יותר מתאים מזה. אבל הדיון שהציעה "השומרים" היה מורכב ומרובד יותר, והתפרש לכיוונים מרתקים נוספים, מעבר למחיר הגזענות וחוסר הצדק. ב"לאבקראפט" אין ממש מקום לדיון. היא מלאה מדי בזעם.
והזעם הזה מדבק. זוהי הנקודה. יש פה דרמה עזה וסצנות מרסקות לב שגרין מייצרת מהמעמדים המשפילים, המבזים, ולעיתים קרובות גם מסכני-החיים אשר נאלצים לסבול גיבוריה כהי-העור של "ארץ לאבקראפט". והיא תגרום לכם להרגיש כל אחד ואחד מהם, וזה יטלטל אתכם. גם כשהם נערמים אחד על השני, גם כשעולה פה ושם תחושה שזה - הצלב שנאלצים לשאת אטיקוס, לטי והשאר רק בשל צבע עורם - הוא הדבר היחיד שבאמת מעניין אותה פה; שהבחירה למקם את הסיפור כולו בתוככי ז'אנר האימה היא שולית, על גבול הגימיק. בואו בשביל המפלצות, קבלו שיעור כואב בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה.
ובמילים אחרות, החתונה שמציעה "ארץ לאבקראפט" בין השניים, בין ז'אנר האימה ובין שיעור ההיסטוריה הזה, איננה טבעית במיוחד. כתוצאה מכך, האלמנטים הז'אנריים הם שסובלים מעט. קצת קשה לקחת ברצינות סצנה של רוח רפאים מאיימת, שללא ספק אמורה להבעית לכם את הצורה, אחרי שראית איך שכניה הלבנים של לטי מעמידים צלב בוער בחצרה; אחרי שגיבוריה ניצבו מול זוועה אמיתית בעולם האמיתי. גם הקפיצה של "ארץ לאבקראפט" בין ז'אנרי-האימה השונים לא ממש עוזרת. לעיתים זה כמעט ונראה כמו צ'ק ליסט – סמן וי ב"כלבי שאול" וב"סיאנס קריפי", הבא בתור הוא "זומבי".
זה לא שזה לא כיף, כי זה כיף, לחובבי הסוגה. גרין ובמאי הפרקים השונים נהנים מאוד ממה שהם עושים, הדם זורם פה כמים, הראשים מתפצלחים, הגפיים נגדעות בששון ויצורים עם הרבה מחושים והרבה שיניים מקבלים זמן מסך יפה. זה כיף, פה ושם אפילו ממש, אבל זה פשוט לא משכנע במיוחד, מכיוון שלאורך כל הדרך, אתה חש שליוצרת, לגרין, אכפת הרבה יותר מהפן השני, הדרמטי והזועם, של "ארץ לאבקראפט". אז גם לך אכפת מזה יותר.
וזה לא שהפן הדרמטי מוגש בקדרות יתר, כי למרות רצינותו, למרות הזעם הברור והכוונה העקבית של גרין להנגיש את הזעם הזה לצופיה – להטיח אותו בהם – זו איננה סדרה קודרת. גרין מרככת הרבה מהרגעים הקשים יותר באמצעות הומור, וגם הפסקול הנפלא – שמערבב יציאות מודרניות (מריהאנה ועד מרילין מנסון) עם שירי התקופה (ושאוט-אאוט מיוחד לסצנה הקורעת שמגיעה בסוף הפרק השני לצלילי "River" המדהים של לאון ברידג'ס) – עוזר להחליק בגרון את הגלולה הזו, שבהחלט יכולה להיות מרה, והייתה יכולה להיות מרה ביתר שאת לולא הייתה מטופלת ביד כה בוטחת, עם קריצה ומודעות בריאה לתרבות הפופ.
ועדיין, למרות כל אלו, למרות שהחבילה כולה כובשת, למרות שהשעטנז הכפוי בין ספרות זולה להיסטוריה כואבת מתגלה כמבדר, הכף נוטה בבירור לצד הדרמטי, הריאליסטי של הסיפור. המפלצות המטורללות, שפיכות הדמים הגרוטסקית ורגעי הגונזו הפרועים של "ארץ לאבקראפט" יביאו אתכם אליה ויבדרו אתכם בעת שאתם שם. אבל כשתכבו את המסך, הזעם המתפרץ שלה, הצודק והעדיין-רלוונטי, למרבה האימה – זה מה שיישאר.
