מערכת החינוך שלנו אומנם מתקשה לתפקד בימי קורונה, אבל אל דאגה - כמו את שאר הסמכויות בחיינו אני מציעה להעביר גם את האחריות על חינוך ילדינו לאמא הגדולה, הראשונה לשמה, משחררת העבדים, הבלתי נשרפת, שהדבר היחיד שעלול להכחיד אותה הוא חיבור גרוע לאינטרנט, הלא היא נטפליקס. נטפליקס תלמד אותנו על העולם שאנחנו חיים בו ותעשה את זה בלי שנרגיש שמישהו מחנך או משכיל אותנו. להיפך. זה ירגיש כמו טיול בפארק. נתחיל בשיעור הראשון, "הכר את השונה ממך", או כמו שנטפליקס קוראים לזה - "שקט, לומדים" (Deaf U), סדרה על עולמם של אנשים חירשים.
"שקט, לומדים" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
נטפליקס יודעת שהיא לא סיימה לתקן את העולם עם סטנדרט הגיוון האתני, שהפך להכרח בכל אחת מהדרמות והקומדיות שלה, אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה להתרחב במקביל לקהלי נישה נוספים. בדוקו-ריאליטי "שקט, לומדים" תיפגשו שישה סטודנטים מאוניברסיטת גאלודט בוושינגטון, המוסד ללימודים גבוהים היחיד בעולם שמיועד לאוכלוסייה חירשת או כבדת שמיעה, ותתוודעו לאופן שבו מתנהלת קהילת החירשים בבועה שיצרה לעצמה בתוך עולם שומע, איך היא מתקשרת עם העולם הזה ואיזה תחליפים היא אימצה. אבל עזבו את כל אלה, כי המנה העיקרית שמוגשת לכם היא סקירה מלאה של מי פלירטט עם מי, מי הוחרם ולמה, ואיך מסמנים בשפת הסימנים "אני מניאק". דמיינו את "סליחה על השאלה: חירשים וכבדי שמיעה" פוגשת את "חם, לוהט, רותח!".
700 נשים ו-300 גברים לומדים בגאלודט, המכונה גם Deaf University, והיוצרים בחרו בשישה מהם כדי לפרוש בפנינו את לוח השחמט החברתי שעליו הם מתנהלים. רודני ודי.קיו הם תלמידים אפרו-אמריקנים כבדי שמיעה, שכל אחד מהם מגיע מרקע אחר - הראשון ממשפחה תומכת, השני מבית הרוס. צ'יינה היא סטודנטית יפה עם וולוג אופנה ביוטיוב, שגם מוחרמת על ידי אליטת החרשים - קליקת בנות ובנים שבעיקר מתנשאת על השאר ומחרימה את צ'יינה כי היא "מדברת יותר מדי עם השפתיים" ומכוונת את הוולוג שלה גם לאנשים שומעים. רנאטה היא סטודנטית ביסקסואלית אקטיביסטית עם עבר שמעיב עליה. דלטון הוא dude לבן וביישן שוויתר לגמרי על מכשיר השמיעה שלו בתור ילד כשזרק אותו לאסלה ("זה כל כך 'לבן' מצידו לזרוק אלף דולר לאסלה", מפטיר רודני). אבל מבין כולם בולטת אלכסה, שהיא ללא ספק השחקנית הראשית - סטודנטית לפסיכולוגיה שמצליחה להניע את כל הגברים על לוח המשחקים שלה (בזמן שיש לה חבר!), ועוד היד נטויה.
אם זה נשמע לכם מוכר זה בגלל שהמבנה החברתי בגאלודט די דומה לכל סדרות ההתבגרות הקלאסיות שלמדנו להכיר ולאהוב, ונדמה שזה מה שהיוצרים של "שקט, לומדים" ניסו להגיד לנו. אנשים חירשים אומנם פיתחו לעצמם תרבות סגורה, אבל מעבר לאדפטציות המתבקשות – אי אפשר להתכרבל עם מישהו ולדבר בו זמנית, למשל - החיים שלהם די זהים לאלה של קהילת השומעים. אחרי שמונה פרקים קצרצרים בני 20 דקות כל אחד, שתיעדו את הסטודנטים (ובעיקר את חיי האהבה שלהם) במשך סמסטר שלם, אי אפשר שלא לתהות למה בעצם אנחנו מתפלאים? למה שהחיים הרגשיים, החברתיים, העולם הפנימי שלהם - למה שמשהו מזה יהיה שונה מהעולם של אנשים שומעים?
3 צפייה בגלריה
למה אנחנו מתפלאים שהחיים שלהם דומים לאלה של השומעים? מתוך "שקט, לומדים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
יש משהו מקסים בקלילות של "שקט, לומדים", ולשם בדיוק כיוונו היוצרים. אחד מהם הוא הדוגמן האקטיביסט החרש, נייל דימרקו, שכבר הספיק לזכות ב"רוקדים עם כוכבים" וב"אמריקן נקסט טופ מודל", שהבין שהוא מעוניין לשבת גם בצד השני של תקציב ההפקה והפרויקט הראשון שלו היה דוקו-סואופ על האוניברסיטה שהוא עצמו למד בה. כמי שמגיע מבפנים, הוא הרשה לעצמו להסיר מעליו את כבלי ה-PC וצלל פנימה אל החיים העסיסיים ביותר של המתועדים שלו, לא בוחל בקליף-האנגרים בוטים בסוף כל פרק, רובם נוגעים למין או לזוגיות. התוצאה היא סדרה שרוב פס הקול שלה הוא שקט, על צעירים שחושפים את חייהם אך מתוקף היותם חירשים גם מכניסים את הצופה למעגל הפנימי של הקהילה, ומאפשרים לו לצאת משם לא רק אמפתיים יותר אלא מסוקרנים ומזדהים.
