קשה להאמין שיותר מחמש שנים עברו מאז סיומה של "משחקי הכס", אבל הדרקונים פרשו כנפיהם והם ממשיכים לעוף בכוחות עצמם גם היום בסדרת ההמשך "בית הדרקון", שעלילתה מתרחשת שנים לפני זו של קודמתה. אחרי עונה ראשונה שלוותה בחששות בגלל רף ההצלחה חסר-התקדים של סדרת המקור, השורה התחתונה כפי שבאה לידי ביטוי על המסך - וגם בנתוני הצפייה - סללה את הדרך לעונה שניה שנפתחה בסוף השבוע (ומשודרת אצלנו ב-HOT, yes וסלקום TV). בינתיים, ניתן אור ירוק לעונה נוספת, שלישית. בהתחשב בכך, אין פלא שהשחקנית הראשית אוליביה קוק, המגלמת את דמות המלכה אליסנט הייטאוור, מתעקשת לבדל בין "בית הדרקון" בכיכובה ל"משחקי הכס". בראיון ל-ynet היא אומרת: "אין מה להשוות בין הסדרות. כל אחת עומדת בפני עצמה, ואני לא רוצה להשוות. והכל טוב, להם יש את שלהם ולנו את שלנו".
"בית הדרקון", עונה 2 - טריילר
(באדיבות HBO)
ואכן, בעוד ש"משחקי הכס" נודעה בסצנות קיצוניות של מין ואלימות גרפית, "בית הדרקון" מתמסרת יותר להיבטים הדרמטיים של המאבקים מאחורי הקלעים של חצר המלוכה בעולם הדמיוני שיצר הסופר ג'.ר.ר. מרטין. למרות זאת, אי אפשר באמת לנתק בין השתיים. התסריטאי הראשי ראיין קונדל יצר את "בית הדרקון" בהשראה ישירה מהלהיט הטלוויזיוני פורץ-הדרך שהובילו דיוויד בניוף ודי.בי ווייס לפניו. "אני חושבת ששתי הסדרות הם משפחה מורחבת. אח ואחות", אומרת פיה סבן, שמגלמת את הנסיכה הלנה טארגריאן. עם זאת, המאמץ לבדל בין שתי הסדרות הוא כמובן מאולץ לצרכי יחסי ציבור, אבל ההקשר הכללי ברור מאליו: הקווים העלילתיים והדמויות נובעים מאותם מקורות, ואפילו נעימת הפתיחה זהה, כפי שמודה מתיו נידהאם המגלם את לאריס סטרונג.
"לא צפיתי בכל העונות של 'משחקי הכס' ומעולם לא הייתי מעריץ גדול של הסדרה, אבל אהבתי את התכנים המלוכלכים שבה", מודה השחקן הבריטי שמספר כי הדמות האהובה עליו היא רמזי בולטון, "זו סדרה חשובה ביותר. מבחינה אישית, אני לא הייתי פה אם לא ההצלחה של 'משחקי הכס'. זו ככל הנראה סדרת הטלוויזיה הגדולה בכל הזמנים. היא יוצאת מן הכלל. זו תופעה תרבותית של ממש. וברור ש'בית הדרקון' הולכת בדרכה, ואני מקווה שנקבל את אותה מידה של הערכה".
4 צפייה בגלריה
המשפחה המורחבת של "משחקי הכס". מתוך "בית הדרקון" עונה 2
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
רמזי בולטון מסמל את השפל של האנושיות, אכזריות בלתי נתפסת. זה רק מדגיש את האטרקטיביות של אלימות קשה, כל עוד היא על המסך. מה זה אומר עלינו כצופים?
"הסדרה לא מנסה לתת פרשנות להתרחשויות האלימות, אלא פשוט מראה את העולם כפי שהוא. יש פתיחות לתכנים המלוכלכים האלה, שהם לעתים קיצוניים. אין כוונה לעשות לצופים 'נו נו נו' כשהם צופים באלימות הזוועתית, וזו הסיבה העיקרית שהסדרה כל כך מצליחה. אם יש פה מסרים כלשהם לעולם, הם משניים ביחס לעלילה עצמה. הסדרה צריכה להיות מבדרת לפני הכל, והדמויות חייבות להיות כתובות היטב. אבל היחס שלנו לאלימות די מטורף. אין טעם להתכחש לזה. בעבר בני אדם נהגו להקריב קרבנות עבור השמש. יש לנו חלקים במוח שהם שבטיים. בסופו של דבר אנחנו חיות. אפשר להעמיד פנים שאנחנו מתורבתים ומצליחים לרסן את הדחפים שלנו, אבל אנחנו שבטיים ואנחנו חייתיים. אני חושב שזה מחלחל לראש שלנו".
העונה הראשונה הסתיימה בקרב ירושה שמתחולל בווסטרוז אחרי מותו של המלך ויסריס טארגריאן (פאדי קונסידיין). הוא הכריז בפומבי על בתו הנסיכה ראניירה (אמה ד'ארסי) כיורשת שלו, אך על ערש דווי המונרך הגוסס לחש על אוזנה של כלתו אליסנט כי יש להכתיר תחתיו את בנם המשותף אאגון ה-2 (טום גלין-קרני). התפנית הזו מיישרת קו עם הציפיות של ראשי השלטון הפטריאכלי של הממלכה, ובראשם אוטו הייטאוור (רייס איפנס), אבי המלכה ויועצו הראשי של המלך. מנגד, ראניירה רואה בכך בגידה ומסרבת לקבל את הדין. בתמיכת דודה הערמומי ותאב-הכוח דיימון (מאט סמית') היא מאיימת בעימות צבאי. לא דבר של מה בכך בהתחשב בכך שרבים מבין מנהיגי שבע הממלכות נשבעו לה אמונים, שלא לדבר על העליונות האווירית המסתמנת של צי הדרקונים שלה.
בעונה השניה ההכנות למלחמה הולכות וגוברות, כששני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם. מצד אחד "המחנה הירוק" בראשות המלך אייגון ה-2, אחותו ואם ילדיו הליינה, אחיו שתום-העין אמונד (איוואן מיטשל), אמו המלכה אליסנט ומאהבה קריסטון קול (פביאן פרנקל), ומצד שני "המחנה השחור" בראשות הטוענת לכתר ראניירה, הנסיכה ראייניס טארגריאן (אווה בסט) ובן זוגה קורליס ולריאן (סטיב טרוסנט). בין לבין פועלים להם גורמים אינטרסנטים ערמומיים שזוממים להשיג אחיזה בכוח לצרכיהם האישיים, כמו דיימון שזומם לפרוץ לעצמו דרך לכס הברזל, הפרוצה מיסריה (סונויה מיזונו) ויועץ הסתרים הנכה לאריס. המסתננים השונים בין המחנות הם אלו שגורמים את הנזק הגדול ביותר בניסיונות התנקשות ממוקדים מוצלחים או לא, ובכל מקרה, הם שמקדמים עימות אלים ובלתי נמנע.
בעוד רוחות המלחמה מנשבות והופכות לעזות יותר ויותר, ומעוררות את הפוליטיקאים והגנרלים, אלו הן אליסנט וראניירה -חברות לשעבר ואויבות בהווה - שמנסות למנוע עימות אלים ברגע האחרון מסיבות אישיות, וגם מתוך אחריות ציבורית. "זה מסובך. אתה לא תמיד יודע מיהו האויב. אין יותר טובים נגד רעים. זה הפך להיות מאבק שבטי, ובאיזשהו שלב אתה כבר שוכח על מה אנשים נלחמים. הם פשוט בוחרים צד ונלחמים בלי סיבה. הכל הופך למטושטש", אומרת קוק, "אליסנט מרגישה אחראית לקרע העצום שנוצר בממלכה בעקבות ההכתרה של בנה. בעונה הנוכחית אליסנט נחושה יותר בניסיון שלה ליצור קשר עם ראניירה בניסיון להגיע להבנות. אבל זו נסיעה שאף אחד לא מצליח לרדת ממנה".
"בית הדרקון" מציב עמדה פמיניסטית ברורה.
"גם כאשר השלטון נמצא בידי נשים, הגברים רואים בהן דמויות לצורך תצוגה בלבד. הם מתנשאים עליהן. התפיסה היא שיש לתת לנשים הזדמנות רק כדי לגזול אותה מהן לאחר מכן. זו הדרך בה אנשים רואים את ראניירה, ואת התביעה שלה את הכתר. וכך גם במקרה של אליסנט, שהוכתרה כמלכה מתוקף מעמדו של אביה. מבחינתם היא משמשת כפלסטר זמני כדי למנוע קרע. רייניס טארגריאן, שידועה כ'המלכה שמעולם לא הייתה', אומרת שזה חלק מהשיטה, ואנשים מעולם לא היו מסכימים להכתיר אותה. השיח הפמיניסטי עובר בין כל הדמויות הללו, והן מודעות לכך. אפשר להשתעשע במחשבה של מלכה שליטה על כס הברזל, אבל אין לזה אחיזה במציאות וזה לא יכול לקרות".
4 צפייה בגלריה
אישה על כס הברזל? מימין: אמה ד'ארסי ואוליביה קוק, מתוך "בית הדרקון" עונה 2
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
בניגוד לאליסנט, לבתה הלנה אין כוונות נסתרות לאחוז בכוח, והיא מסתפקת במעמדה כמלכה מתוקף נישואיה לאחיה אאגון ה-2 ומתמסרת לטיפול בשני ילדיה. למרות זאת, גם היא אינה מצליחה להישאר מחוץ למאבקים הפוליטיים חסרי הרחמים וחווה טרגדיה קשה על רקע זה. "הנשים כל הזמן בבקרת נזקים שהגברים גורמים. וזה די דומה למה שקורה היום בעולם", אומרת פיה סבן, שכאמור מגלמת אותה, "גברים רוצים תהילה ומורשת, הם רוצים את שמם בספרי ההיסטוריה. הם חושבים על המיתולוגיה שתיווצר סביבם והסיפורים שיסופרו על גבורתם בשדה הקרוב, או האדרת שמם ההיסטורי בעתות שלום אפילו בתחילת תקופת שלטונם". היא מוצאת קשר גם למצב הנוכחי במציאות הפוליטית בארצות הברית ובבריטניה: "אנשים מתייצבים מאחורי המפלגות בלי לעשות מאמץ ולבדוק את המידע הרלוונטי בכוחות עצמם. הם כבר לא ממש מעמיקים בקריאה. זו תרבות של התעסקות עצמית".
גם נידהם סבור שמלחמות תמיד מתנהלות מצד מנהיגים, בעיקר גברים, שחפצים בעוד ועוד כוח על חשבון הציבור. "מאז ומתמיד מלחמות פרצו בגלל בגלל יוהרה ובגלל האגו של המעמד השלט, ומי שסובל מזה הם תמיד האנשים הפשוטים. הלוואי וזה לא היה נכון להיום, אבל לצערי ברור שזה המצב העכשווי. זה גם מעיד על הדרך שבה גברים מתייחסים לנשים, וגברים מתייחסים לגברים באופן הרסני. זה תמיד היה הסיפור וזה די חסר תקווה".
על אף תפיסתו הפסימית את העולם, נידהם מסרב לראות בבני אדם נבלים, ולבטח לא כשמדובר בדמות שלו לאריס. הוא ערמומי, נבזי ומניפולטיבי, אבל הוא פועל מתוך רצון לשנות את סביבתו החברתית לאחר שזו התעמרה בו בגלל הנכות שלו. "לתאר מישהו כנבל מוחלט זה משעמם. אין אדם שהוא רשע מוחלט. כולם פוגעים באנשים כל הזמן. ובמקרה של לאריס הוא מזהה הזדמנות להותיר חותם על העולם דרך המזימות שלו", מסביר נידהם, "הוא רוצה לגרום לאנשים סביבו להרגיש כפי שהם גרמו לו להרגיש - מגעיל. הוא אדם שמגיב לאחרים והנסיבות שלו אילצו אותו להיות כזה. אני מקווה שמפרק לפרק יש יותר גוונים לדמות שלו. אני לא מאמין בלתת תירוצים להתנהגות של מישהו, אבל אני חושב שיש ערך בלתאר את כלל הצדדים באישיות של מישהו ולאפשר הבנה מעמיקה יותר במניעים למעשיו".
העובדה שלאריס מחליף נאמנויות ומתמרן גורמים משנה הצדדים הופכת אותו לדמות מעניינת יותר?
"זה היה כיף לגלם אותו בגלל שהוא כמו זיקית ולדעתי הוא דמות שמשתנה בהתאם לציפיות של האחר באותו רגע. הוא מביע דעות בהתאם לאנשים שאיתם הוא מתקשר, ואז משנה אותן מיד לאחר מכן כשהוא פוגש אדם אחר. הוא נכון לשרת אחרים ובה בעת להיות בטוח בעצמו. הוא יכול להיות גם וגם באותו הזמן. הכל בהתאם לאינטרסים שלו. הוא אף פעם לא מי שהוא נראה, וזה נחמד להשתעשע עם זה. יש לו היבטים טפיליים כשהוא קופץ מפונדקאי אחד לאחר בהתאם לעוצמה שלהם, מתוך כוונה להמשיך ולהתקדם ולהישאר בעל השפעה. הוא רוצה להשפיע על האנשים עם הכוח, אבל לא רוצה להחזיק בו בעצמו. יש הבדל בין השפעה לכוח. בין שליטה לכוח. הוא רוצה להותיר חותם אבל בלי התהילה האופיינית למנהיגים. הוא לא רוצה את שמו באור הזרקורים אבל לשנות את המציאות מאחורי הקלעים".
