אחד הלקחים שאפשר היה ללמוד מ"אטלנטה", יצירת המופת פורצת הדרך של דונלד גלובר, היא שעדיף לצפות בסדרה מאשר לתאר אותה: גם ככה הקשר בין התקציר למה שבאמת הלך שם היה דומה לקשר שבין איתמר בן גביר למנהל תקין. מצד אחד, משמח לראות שגלובר לא זנח את הביטחון העצמי לקחת את הצופים והצופות למקום שבו ממש מעטים, אם בכלל, דרכו לפניו. מצד שני, אולי עוד נשארו כמה אנשים שהיו רוצים לדעת למה לצפות ב-Swarm, הסדרה החדשה שלו ושל המחזאית ג'נין נייברס, שעלתה אתמול בשירות הסטרימינג של אמזון.
swarm- טריילר
(צילום: באדיבות amazon prime)
אם כן, עוד לפני שקובעים אם Swarm עומדת ברף ש"אטלנטה" הציבה (בגדול: לגמרי), גלובר שוב כופה על השיח הטלוויזיוני להתיישר עם חזון שלא באמת מתאים לשום הגדרה קיימת. זאת כשלעצמה אמירה על רוב התכנים שמיוצרים כיום: הם יכולים להיות טובים, מעניינים ואפילו יוצאים מהכלל, אבל רק שברירי אחוזים מסוגלים להתמקם בטריטוריה עצמאית ונפרדת, שאולי מתכתבת עם טרנדים מההווה והעבר אבל בפועל הם סיפור אחר לגמרי. את Swarm צריך לראות קודם כל כי כרגע, אין שום דבר שדומה לה.
סיפור המסגרת של Swarm, "נחיל" בעברית, נשמע כאילו Stan של אמינם הגיע לידיים של גאוני סוריאליזם כמו דיוויד לינץ' או חוקרי מפלצתיות כמו ברט איסטון אליס. במוקד הסדרה ניצבת דרה (דומיניק פישבק), אישה צעירה ולא בדיוק מתפקדת, שכל חייה נעים סביב השמש שנקראת נייג'ה, כוכבת פופ שאף אחד לא מנסה אפילו להסתיר שהיא עוצבה בדמותה של ביונסה. וכמו במקרה של האגף המיליטנטי של BeyHive, יעני "הכוורת של ביונסה", ה-Swarm של נייג'ה הם לא אנשים שכדאי להגיד לידם מילה רעה על המלכה.
3 צפייה בגלריה
את Swarm צריך לראות קודם כל כי כרגע, אין שום דבר שדומה לה. מתוך Swarm
(צילום: באדיבות Amazon prime)
אלא שדרה לא צריכה את ה"נחיל" כמסגרת חברתית: הוא קיים ממש בתוך הראש שלה, ואפשר לשמוע אותו מזמזם בעצבנות כל אימת שהיא נתקלת באדם שמסתכל עליה עקום בשל הערצתה המוגזמת, ועוד מוסיף חטא קטלני על פשע ומצהיר שנייג'ה היא לא הבוסית של אלוהים. אבל מה שבאמת בעייתי אצל דרה היא המסקנה שלה בעקבות מפגשים כאלה ואחרים עם אותם אנשים. מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים: היא לא ממש טובה בלהכיל את העלבון ולספור עד עשר.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
כפי שנקודת המוצא של Swarm מתקשרת עם זו של "אטלנטה", גם חלק מהנושאים שעולים בשבעת פרקי העונה ייראו מוכרים. ב"אטלנטה" הבסיס היה הסתכלות על הפער שבין החלום לפרוץ בסצנת ההיפ-הופ המקומית לבין המציאות האפורה ואף העלובה, ואילו ב-Swarm נקודת המבט מופנית לקהל שמסתכל מלמטה על הדמויות הנערצות עליו, עד כדי פירוש מעוות ואלים של התפקיד של גיבורות וגיבורי תרבות בחיים שלהם.
במקרה של דרה, ניתן להבין די בקלות (ובהמשך באופן מפורש יותר) כיצד התרופפות החיבור למציאות קשורה לטראומות שחוותה הרבה לפני שידעה מי זאת נייג'ה. גם הרגע שבו היא חוצה את הגבול הברור מאוד שבין התנהלות לא בריאה להיותה סכנה לציבור לא נעוץ באמת בהערצה פסיכוטית לכוכבת פופ, אלא בחוסר היכולת להתמודד עם אובדן של אדם אהוב מאוד, שהיה הרבה יותר מוחשי ורלוונטי לחייה.
העוצמה של Swarm נובעת מהאופן העדין והחכם שבו גלובר ונייברס משרטטים את העולם הפנימי של דרה ואת המרחק הבלתי נתפס בינו ובין העולם החיצון והפסאדה הנורמטיבית שלו (בטח בארצות הברית, שגלובר משום מה מסרב לשנות את דעתו עליה). מה שהופך את Swarm לסדרה מטרידה שקשה להוציא מראש הוא התיאור המדויק, ולפרקים אפילו המבריק, של ההתנגשות בין שני הצדדים: דרה היא יצור אפל ולא מוסרי, שמתנהלת בעולם שלא צריך לדעת את זה עליה בשביל להיות אפל ולא מוסרי בעצמו.
כצפוי, Swarm לא בוחלת באמצעים מילוליים ואסתטיים כדי להתבדל מבלי להתחייב לאף אחד מהם: זה לא בדיוק אימה אבל יש בה רגעים של דריכות מקסימלית. זאת בטח לא קומדיה אבל לפעמים הצחוק פורץ בגלל סיטואציה אבסורדית. גם הממד הסאטירי יותר מרחף מאשר מכריז על עצמו, אולם ברגעים שגלובר ונייברס רוצים לומר דבר מה (על גזענות, אופורטוניזם, יצירות "פשע אמיתי" וכמובן תרבות הפופ), אין צורך לשבור את הראש כדי לפצח את הרמזים. בהקשר הזה, ספק אם מישהו יודע מה היה טיב מערכת היחסים בין גלובר לביונסה לפני Swarm, אבל די בטוח שהיא תשתנה אחרי החיצים הקטנים והרעילים שהוא שולח לעברה, כולל רפרורים ליחסים עם ג'יי זי וגם לאחותה, סולנג'.
בהקשר הזה, אחת ההפתעות הגדולות ש-Swarm הכינה לצופים ולצופות היא הופעת האורח של בילי אייליש באחד הפרקים. קולו של הדור מנסה לבחון את הכריזמה שלה גם מחוץ לשירים מלחששים והופעות אנרגטיות, וההצלחה היא מעל ומעבר למשוער. אייליש מגלמת מנהיגה של כת Wellness ביזארית אליה מתגלגלת דרה להופעה של נייג'ה בפסטיבל Bonnaroo בטנסי. הנוכחות הממגנטת שלה הופכת את המפגש עם דרה לאחת מנקודות השיא של העונה כולה. אולי קשה להעריך בשלב זה מה תהיה תרומתה ההיסטורית של אייליש לסצנת הפופ. כשחקנית, אפשר לומר כבר עכשיו שהיא עדיפה על מדונה וביונסה ביחד.
אבל עם כל הכבוד, Swarm היא כמעט מופע יחיד של דומיניק פישבק, שמגלמת את דרה באופן שהוא גם מרתיע וגם נוגע ללב. ניכר שהשחקנית המוכשרת צברה ניסיון בסדרות של דיוויד סיימון ("דרוש גיבור" ו"הצמד"), שבנוסף להיותו כותב מחונן הוא גם מלהק עם עין מזהב. גם ב"יהודה והמשיח השחור" היא הייתה מצוינת, בתפקיד אקטיביסטית בתנועת המחאה של "הפנתרים השחורים" ובת זוגו של מנהיג התנועה, פרד המפטון (זוכה האוסקר דניאל קאלויה). העפלתה לתפקיד ראשי במלוא המובן המילה היא ככל הנראה רק עוד שלב בדרך לתפקידים גדולים אפילו יותר.
Swarm די סוגרת את הדיון, האם גלובר מיצה את ייחודו ב"אטלנטה". אולי אין כאן את אפקט ה"וואו" שחוללו כמה פרקים בסדרה ההיא וגם חסרה לה דמות משנה מעולה כמו דריוס (לאקית' סטנפילד), אבל אלה לחלוטין נקודות זניחות בתוך הישג אמנותי מרשים. ומכיוון שלא נראה שהכוונה הייתה להפיק פרויקט ארוך טווח, לא נותר אלא להמתין לדבר הבא, בתקווה שגם שם תהיה לנו הזכות לשבור את הראש כדי למצוא את המילים.
