המטרה: להציל את הילדים שלנו ממערכת החינוך הקורסת. האמצעי: לשנות סדרי עדיפויות - ועכשיו
"האמת", אני אומרת לבת שלי, "שיש סיכוי גדול שאת בכלל לא חוזרת ללמוד ב-1 בספטמבר". "אה, באמת?" היא אומרת בחוסר עניין בולט. שתינו יושבות על הספה בסלון, כפות הרגליים שלה מונחות כמו תמיד על שולחן הזכוכית, ולמרות שבא לי להגיד לה "השתגעת? אוכלים פה", אני עושה לה הנחה כי היא מורחת כרגע לק בצבע ורוד מסטיק על הבהונות. משתררת שתיקה, כל מה ששומעים זה את הכלבה שלנו מייבבת על הרצפה, כנראה חולמת שהיא לא כלבת בית שמנה אלא זאב שמנסה לצוד ג'מוס. "את לא רוצה לדעת למה כנראה לא תחזרי ללמוד?" אני אומרת למאיה. "נו, למה?" היא עושה לי טובה. "כי כנראה תהיה שביתה", אני אומרת, "ראש ארגון המורים, רן ארז, מאיים להשבית את הלימודים בתיכונים לתקופה בלתי מוגבלת, ושר החינוך שלך, יואב קיש, הוא נסע באמצע הדרמה לחופשה במלדיביים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אני מצפה שהיא תשאל אותי יותר, אבל היא ממשיכה להתעסק בציפורניים. ואני חושבת פתאום שאולי היא בכלל לא הבינה את מה שאמרתי לה. הבת שלי היא אחת הנערות הכי חכמות וחריפות שיצא לי לפגוש, ועדיין, מבריקה ככל שתהיה, לפעמים לא ברור לי אם היא מבינה חצי מהמונחים שאני אומרת לה. מערכת החינוך כל כך פשטה את הרגל, שאין לי מושג אם לימדו אותה מה זו התארגנות עובדים, מה זו שביתה, או אפילו איך משרד החינוך משפיע על החיים שלה.
אני נזכרת איך פעם אחת, לפני כמה שנים, הצעתי לה שניסע רק שתינו לחופשת אמא בת בצרפת. "איזה כיף", אמרה הבת שלי, "אבל לא בא לי כל כך לנסוע לצרפת, אפשר שניסע במקום זה לפריז?" היא לא הייתה אשמה בבורות הזו. בשלב הזה, כבר ביטלו את מקצוע הגיאוגרפיה. מישהו שם למעלה החליט שמפת העולם זה ללוזרים, ומהר מאוד הם גם שינו את מקצוע ההיסטוריה והתמקדו בללמד רק את האירועים שקשורים לעבר המפואר של העם היהודי.
אני למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה, שם הסבירו לי מה זה אקלים סובטרופי ממוזג ואיך השפיעה קליאופטרה על מפת העולם העתיק. לא שיצאתי אינטלקטואלית גדולה, 90 אחוזים מהחומר התפוררו בתוכי והתמוססו כמו סלע גיר, שהוא אגב חומר קלציטי די רך, כמו שלמדתי בשיעורי גיאוגרפיה. ובכל זאת, היה לי קשה לקבל את זה שההשכלה של הדור הבא כבר לא תהיה מעמיקה כמו שלי, ושמערכת החינוך תתמקד בפריזמה צרה אחת - האם הנושא רלוונטי ליהודים או לא.
"ואולי בעצם כבר ידעת שצפויה שביתה", אני אומרת לה עכשיו. "לא היה לי מושג", הבת שלי אומרת ומושכת בכתפה השזופה, "אבל זה לא כזה חשוב". "איך לא חשוב", אני אומרת, "את עולה לי"ב. אם יהיו שביתות זה יקשה ממש על הבגרויות שלך". "אוף אמא", מאיה אומרת, "זה פשוט לא משנה, בסדר?" ועם זה היא לוקחת את כל הפצירות שלה והולכת לחדר.
זו לא הפעם הראשונה שבה הבת שלי שמה קץ לכל ניסיונות החפירה של הקונגו המטרטר שמכונה אמא שלה, אבל הפעם משהו שאני רואה בפנים שלה ממש גורם לי לדאגה. מין מסכה כזו של מה אכפת לי וממילא הכול תמיד מתקלקל ונהרס כשזה מגיע ללימודים שלי. זו הבעה מעציבה, כמעט ניהילסטית בייאוש המוחלט שלה. היא כבר לא מצפה לכלום מהמערכת שהייתה אמורה להיות הדבר הכי יציב בחיים שלה, אבל הפכה לסביבון קפריזי: כן שביתה, לא שביתה, מהיום, המורה לתנ"ך ילמד אותך גם ספרות כי פשוט אין כוח אדם במערכת, אה, וגם ביטלנו לדור הלא־נספר שלכם את הטיולים השנתיים.
"תגידי", אני מתקשרת לחברה שלי, שהבת שלה לומדת עם מאיה באותו בית ספר, "גם שירה שלך ממש אדישה? גם לה לא אכפת אם חוזרים לבית הספר?". "ברור", היא אומרת, "וזה לא מפתיע, את זוכרת איך נראתה שנת הלימודים האחרונה? לך היה מזיז משהו אם היו מעבירים אותך כזו התעללות?" והיא צודקת. הילדים שלנו באמת עברו התעללות שקטה וכמעט לא מדוברת בבתי הספר השנה, והאמת היא שעם כל המצב במדינה הייתי כל כך עסוקה בחורבן המתרגש עלינו, שגם אני הייתי אדישה למה שעוללו לילדים.
במחצית השנייה של שנת י"א, הבת שלי פתאום הפסיקה לקבל ציונים. היא חרשה כמו פנתרה לכל המתכונות והבגרויות הפנימיות שלה והייתי כל כך גאה בה על הרצינות שבה היא לקחה את זה. עד שיום אחד פשוט גילינו שכל זה היה לחינם, יריקה ענקית בפרצוף שלה, מהיום המורים בעיצומים ואסור להם לתת אף ציון, או אפילו לספר ברמיזה אם נכשלת במתכונת במתמטיקה או שהוצאת 97.
"בטוח שאת לא יודעת כמה קיבלת?" שאלתי אותה כמו איזו אמא מנותקת שלא מסוגלת להאמין שהדבר הכי בסיסי בבית הספר, הציונים, גם הם הפכו פתאום לנחלת העבר. המצב נהיה כל כך סהרורי, שהתלמידים הנואשים התחילו לקבוע פגישות עם המורים, וניסו לחלץ מהם בערמומיות את התוצאות של המבחנים שלהם. "המורה, תרמזי לי בפנטומימה", הם אמרו, "רק תגידי לי אם יש טעם לקחת מורה פרטי לפני הבגרות, תרימי גבה אחת אם אני יכול לישון בשקט".
כל שר חינוך חדש שהגיע מיד מחק את כל התוכניות וההחלטות של הקודם ודפק רפורמה גנדרנית משלו. אחרת איך יידעו שהגאון הפדגוגי, יאנוש קורצ'אק של חליפות הגוצ'י, הגיע לתפקיד?
תארו לעצמכם כמה סטרס גרם חוסר הוודאות הזה לתלמידים רגישים. לא שהיה מישהו שיטפל בהם, המערך הפסיכולוגי הציבורי קרס גם הוא. ונגיד ש"ציונים זה בכלל לא חשוב", כמו שהאמא הרוחנית מהוועד עם מכנסי האלו יוגה הסגולים תמיד נוזפת בנו, אבל מה לגבי הדבר הפעוט הזה שנקרא תהליך למידה? ממה לומדים אם לא מטעויות? אבל כל זה הפך ללעג ולשנינה במסגרת הסכסוך של המורים עם האוצר ועם משרד החינוך, והילדים שלנו למדו על בשרם שזה לא חשוב כמה מאמץ תעשה - יותר חשוב כמה מאמץ יעשה שר החינוך החדש כדי לפתור את העיצומים.
סתיו, חברה שלי, היא מורה מוכשרת למתמטיקה, כזו שמהכיתה שלה יוצאים עם 100 בחמש יחידות ותשוקה למספרים. היא גם מסוג האנשים שאני הכי סוגדת להם, אלו שהגיעו למקצוע מתוך שליחות. אבל ביום הלימודים האחרון של השנה, היא כמעט פרשה מהמקצוע. "יצאתי מהכיתה ופתאום אני רואה איך כל פחי האשפה מלאים, ממש עולים על גדותיהם מניירות", היא מספרת לי, “אני מתקרבת, ואני לא יכולה להאמין למה שאני רואה. הפחים היו מפוצצים מתעודות שהתלמידים שלנו פשוט זרקו לפח אפילו בלי להסתכל מרוב שהן העליבו אותם".
סתיו מדברת על עוד החלטה שנלקחה בעיצומים. לבטל לגמרי את התעודה עם הציונים, ולהגיש לכל ילד תעודה עם נוסח מרגש כמו של פוליסת ביטוח. "צר לנו להודיעך אבל השנה לא תקבל ציונים, בלה-בלה, נמשיך הלאה בנחישות ברוח ערכי בית הספר". פלא שהתלמידים זרקו אותן לפח איך שיצאו מהכיתה?
בעוד אני נזכרת בזה, אני מקבלת סמס מחברה אחרת שלי. "בית הספר הודיע לנו שהשנה אין לבת שלי מחנכת משלה", היא אומרת, "במקום זה, הכיתה שלה והכיתה המקבילה יחלקו מחנכת אחת. מחנכת אחת על 60 תלמידים, איך זה הגיוני בכלל? הילדה שלי רק בכיתה ג', היא צריכה דמות אימהית שתשים אליה לב. אבל איך המורה אמורה לזהות אם כיף לה בשיעור, אם יש לה מספיק חברים, אם היא במקרה שכחה את הסנדוויץ'? איזה סיכוי יש למחנכת לזהות מה חסר לה כשיש לה עוד 60 בדיוק כמוה?"
כל זה קורה כי היום אנחנו קוצרים את הפירות המורעלים של תהליך ארוך של קריסה והזנחה מתמשכות. חמש מערכות בחירות עברה המדינה האומללה שלנו, חמש סופות שנאה והסתה שהותירו אותנו מחוררים מבפנים. ובתוך כל זה, לא היה שר חינוך אחד שהצליח לסיים שנתיים בתפקיד, הם הוחלפו בקצב כל כך מסחרר שלרגע אחד היה נדמה שהם מיוצגים של רוברטו. הנה העובדות במספרים - בעשור וחצי התחלפו במדינה שלנו עשרה (!!!) שרי חינוך. כל שר חדש שהגיע מיד מחק את כל התוכניות וההחלטות של הקודם ודפק רפורמה גנדרנית משלו. אחרת איך יידעו שהגאון הפדגוגי, יאנוש קורצ'אק של חליפות הגוצ'י, הגיע לתפקיד?
ואני שואלת - מישהו בכלל זוכר את הרפורמות האלו? למישהו יש מושג מה הם רצו מאיתנו, עם כל ה"עוז לתקומה" שלהם ושאר השמות של קופות גמל כושלות? אני לא, אבל אני אגיד לכם מי כן. הילדים. הילדים שלנו זוכרים אותם בעצמות. כי עם כל שר חינוך שהביא איתו רפורמת קשקוש, התלמידים קיבלו עוד טלטלה רגשית, עוד בלבול מסתכל. רגע, איך לומדים לבגרויות? האם בכלל שווה להשקיע בתנ"ך או שהבגרות מבוטלת?
ואני רוצה לשאול את כל שרי החינוך, מאיפה בא לכם חוסר האחריות המשווע הזה? הדבר היחיד שכולנו יודעים בוודאות שילדים רכים צריכים זה יציבות, ואתה מתייחס לחינוך כמו אל מסעדת שף בפלורנטין עם תפריט מנות ספיישל שמשנים כל כמה ימים? פלא שהילדה שלי כבר לא מאמינה שאפשר לסמוך על עולם המבוגרים שיתווה חוקים ברורים? אין לה אפילו מושג אם היא תעשה בגרות אה-לה-קיש או בנוסח עדות שאשא מרוב שהיה דחוף לכם להפוך אותה לעכבר ניסויים בשם האגו שלכם.
ואולי זה מגיע לנו. כי היינו אדישים, כי שכחנו לעשות מה שציבור שמכבד את עצמו עושה, שזה לעלות למנהיגים ולדרוש את שלנו. פתאום אני כל כך כועסת על אנשים שעדיין מתווכחים בטוויטר עם הורים אחרים על פוליטיקה. כן ביבי, לא ביבי, זה באמת מה שדחוף לכם כרגע? העתיד של הילדים בקאנטים, ומה שהכי חשוב זה לקלל עוד אזרח שגם אותו הפוליטיקאים שלנו לא סופרים? אנחנו צריכים להתאחד, מימין ומשמאל, להילחם על החינוך שלנו שהולך וגווע. שיגייסו אנשים איכותיים, שיתגמלו כל מורה מצטיין ומוכשר. לא רוצה לראות ילדים עם הבעה אדישה לשביתות, לעיצומים, לזה שהמחנכת שלהם מחלקת את זמנה בין 60 תלמידים. האדישות הניהיליסטית הזאת שלהם? היא תמונת מראה של התרדמת שלנו.
שום דבר מסעיר באמת כבר לא מותר, חוקי או הולם. אבל כולנו מתגעגעים לאנשים המסעירים
אני זוכר את זה כאילו – למה כאילו, בדיוק – זה היה לפני שלושה חודשים: הייתי בדיוק באמצע שלוק הספרייט זירו שלי, כשאהובתי אמרה משום מקום: "אתה יודע שארגון הבריאות העולמי הולך להכריז רשמית על אספרטיים כמסרטן?"
קצת נתקע לי השלוק בגרון, אני מודה.
כלומר, זה לא שלא חשדנו שיש בספרייט זירו משהו נוסף מלבד חומרים טבעיים שנקטפו רק הבוקר באיזה מדרון שווייצרי פסטורלי לצד לימון סחוט טרי, אבל ככה? מסרטן? ממש הולכים להשתמש במילה עצמה? ליתר ביטחון סקרתי את רשימת המרכיבים על הבקבוק (הפונט היה קטן מספיק כדי שאני אצטרך להרחיק אותו מהעיניים לקצה השני של הדירה), וכן, אספרטיים בהחלט נוכח שם. תהיתי מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו: לגמור לשתות את הכוס הזאת או לשפוך לכיור? זה הרי רעל. זה לשתות היישר ממי הקישון.
"מתי הם הולכים להכריז?" שאלתי בסוף.
"משהו כמו עוד שבועיים", היא אמרה.
זה קצת הרגיע אותי, וגמרתי מיד את שארית הכוס. שבועיים זה הרבה זמן, חשבתי, אני בהחלט יכול להספיק לשתות לא מעט ספרייט וקולה זירו בזמן הזה – ואולי אני צריך; כי החל מעוד שבועיים החרא הזה יהיה, רשמית, מסרטן, ואני אהיה חייב להפסיק.
בחודשים שחלפו לא הצלחתי להביא את עצמי לשתות מהספרייט זירו, ובשלב די מוקדם מצאתי את עצמי מידרדר לתחליפים מלאכותיים כמו מים
לא שאני שותה הרבה מזה ככלל, כן? אבל מדי פעם – בעיקר במקרים של, הייתי אומר, אוכל, מתעורר איזה צורך גופני בשלוק, שניים, אולי שלוש כוסות של משקה מוגז דיאטטי, כי בואו, כולנו יודעים שבלא-דיאטטיים הם דוחפים סוכר בכמויות שיכולות להכניס פיל בוגר למצב סוכרתי. אז דיאט. אפס קלוריות. מי היה חושב שאפס קלוריות יכולות להכיל סרטן? מתמטית, איך זה מסתדר?
נכון, כבר עיינתי פה ושם בעבר ברשימת המרכיבים, יש שם דברים כמו "חומצה זרחתית" – באותה מידה יכלו לכתוב "נשורת גרעינית" – ועדיין המשכתי לשתות. היי, אף אחד לא אמר שום דבר על סרטן!
ועכשיו אמרו. רשמית אמרו והכריזו. וזה הספיק לי; בשלושת החודשים שחלפו מאז לא הצלחתי להביא את עצמי לשתות כמעט כלום מהדבר הזה, ובשלב די מוקדם מצאתי את עצמי מידרדר לתחליפים מלאכותיים כמו מים. אני לא יודע אם הסידור הזה יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן; אני מסתכל על הכלבה שלי, היא שותה מים פושרים כל חייה – מעולם לא שתתה שום דבר חוץ מזה (מלבד את הסבלנות שלי, בקשית) – והיא באמת נראית, רוב הזמן, משועממת ונטולת ריגושים. לא הייתי רוצה להגיע למצב כזה; לא רוצה לשתות רק מים. מה הטעם במים.
אבל החברה המרכזית למשקאות מסרטנים ירדה עכשיו מהפרק, מה שהופך אותו לעוד פרק גרוע בסדרה שרצה כבר כמה עונות ומורידה מהתפריט האנושי ריגוש אחד נוסף בכל פעם, תוך שהיא שואפת להגיע לאפס טעם וריגושים בכל אגפי החיים.
העישון היה הראשון ללכת. לא עישנתי בחיים כך שאני לא באמת מתגעגע, אבל גדלתי בבית עם ריח עישון (סבתא שלי חיה, ב־20 שנותיה האחרונות, בעיקר כדי לעשן) ועד היום אני נוטה לחבב מעשנים (של סיגריות, כן? המקוריות. לא של האלקטרוניות ויתר הצעצועים הדוחים למתבגרים ועוזריהם) – אנשים שעושים משהו בידיעה ברורה שהוא עלול להרוג אותם, רק כי מפיקים מזה הנאה רגעית.
איך אפשר שלא לחבב אותם? הם לפחות מספיק בחיים כדי לשמר את הריגוש הקטן הזה; זה יכול להרוג, נכון, אבל לעזאזל, מה לא? וזה לא שאתה הולך לחיות לנצח ממילא, נכון? והחיים הם עכשיו, ברגע זה, וזה בדיוק הזמן – לא יהיה אחר – ליהנות מדברים קטנים ומהנים באופן אישי. אז הפסקת סיגריה.
אבל "אף אחד כבר לא מעשן יותר", כמו ששר הזמר האמריקאי רוברט אליס, שיודע בדיוק על מה אני מדבר: "אף אחד כבר לא עושה פאן, כולם מתנהגים כאילו הם רוצים לחיות לנצח / ואף אחד לא מעשן יותר, השנים האחרונות של החיים בכל מקרה מחורבנות רצח" (תרגום שלי, די נאמן למקור).
כן, כולם עכשיו נורא מודעים בריאותית, חברתית, עצמית, כדי להיות הגרסה הסטרילית והאינסטגרמית ביותר של חיים נכונים ונטולי ריגוש מסוכן באמת. לפחות שליש מהחברים שלי כבר חתכו לטבעונות. הארוחות שלהם מורכבות מכרוב מוקפץ במשהו צהבהב עם טופו – הגבס של הטבע – וכמעט תמיד זה מגיע עם חוסר עניין מוחלט באלכוהול, כי "זה חומר רעיל שאתה מכניס לגוף שלך רק כדי להרגיש טוב יותר לקצת זמן", כמו שאמר לי בצדק חבר שהפסיק עם זה מזמן.
לעזאזל, בן אדם. אתה לא מעדיף להרגיש טוב יותר לקצת זמן מאשר רע כל הזמן עם כוס הסודה הזאת שהזמנת לך?
ובהדרגה נעלמים כל הריגושים הקטנים מתפריט החיים של כולנו לטובת הגרסה הסטרילית. אנשים אוכלים לך סלט ענקי מול הפרצוף ומסרבים, במלוא מודעותם הבריאה, להזמין קינוח, כשכל מה שמתחשק לך לעשות בתגובה הוא להוריד מולם טירמיסו ושוט טקילה – וכל העסק מצטרף לחיים הנקיים והמדויקים של עידן המיינדפולנס, השפה המכובסת והזהירות העקרונית בכל התבטאות או אינטראקציה שעשויה לכלול ענייני מגדר, צבע או גזע.
זה בסדר, אל תבינו אותי לא נכון. בסדר גמור. יש גבול לכמה אפשר להגות בקול רם מילים כמו "סקסית" – השנה היא לא 1978 ואנחנו לא שום רוד סטיוארט – אבל בסוף, אתם יודעים, מתעורר בך איזה געגוע בלתי נמנע לאנשים המסעירים, המסוכנים, שרובנו הפסקנו מזמן להיות, ושהולך והופך קשה להשיג לעצמך כחברים.
האנשים שמעשנים. הנשים שמעשנות. האנשים שמתלבשים ככה. שתוקעים המבורגר או גלידה או שניהם ב-11 בלילה, או בבוקר, כי זה הזמן. שאומרים דברים לא הולמים. שנכנעים לקפריזה. שמשתטים. שממריאים למקומות בהחלטה של רגע. שקמים ועוזבים, או נשכבים ונשארים. שנותנים ללב שלהם זכות קדימה על פני השכל.
האנשים המסעירים הם לפעמים כל מה שאנחנו מבקשים לעצמנו בעולם שרובו מאוכלס בצנוניות אנושיות יעילות, מדויקות ומוכוונות מטרה, עם סדר יום מדויק, יכולות משוכללות ל"ניהול זמן", גאנטים, פרויקטים, גרסאות, הפסקות צהריים מדודות וספורות קלורית. לא; האנשים המסעירים הם מי שיודעים שמוכרחים להיות בחיים, ובצלחת, יותר אחוזי אלכוהול וריגוש מזה. אבל זה הולך והופך קשה למצוא אנשים כאלה. הם זן נכחד.
ועכשיו הם הוציאו מהתפריט גם את משקאות הדיאט, ובסוף כולנו באמת נהיה בריאים ויפים לחלוטין – נוציא אגרסיות רק ברשתות החברתיות ונכבה את התשוקה כי אין בה שום דבר הולם – והחיים יהיו הפלגה חלקה לתוך שמיים אחידים ופסטליים וגווינית'־פאלטרויים, עד שכולנו נמות באופן מכובד בדיקטטורה של מים, רזון ואפליקציות מדיטציה.
וכל מה שיתחשק לנו זה למצוא בן אדם אחד מסעיר באמת לשבת איתו באיזה מקום ולעשות איתו כל מה שאסור. אפילו, אולי, בנסיבות מסוימות, לשתות קולה זירו.
כפי שלא הכרנו / הישראליות הישנה נלחמת על מעמדה. התקופה הזו היא ממש תקופת האין ברירה והמה יהיה, כמו המלחמה ההיא, טוענים פרשנינו החדשים. ואילו אני מתגנב אחר הצהריים בהיחבא לראות את הסרט "גולדה" בסינמה סיטי, להיזכר ולברר אם המצב הקריטי שהיה אז דומה במשהו להיום.
אז "גולדה" זו מלחמת יום כיפור ובעיקר פצע מדמם לבני דורי, אלה עם השיבה הלבנה והחולצות עם הכתובות "לוחמי כיפור 73’" בהפגנות. וזה גם סיפור על יהודייה אשכנזייה ממוצא אמריקאי עם מבטא, שהגיעה לכיסא הרם של ראש הממשלה לפני תנועות שוויון הנשים.
אבל כשבאחת מכותרות עיתונינו נכתב על גולדה בסרט, שהיא מופיעה כפי שלא הכרנו, חשבתי "נו בטח, מישהו מבני דורי חשב שהכיר אותה באמת?" ראבק, היינו בני 24 בנופלנו, יגידו כמה מחבריי הטובים שיצאו לקרבות כשגולדה מאיר (שמה השני) וחבריה פידחו את ההודעות של הסוכן המצרי מרואן שהציע לנו ידיעת זהב על התאריך והזמן שבו תפרוץ מלחמה ביום כיפור.
לא הכרנו אז כמה היא עישנה, אבל בסרט עשן סיגריותיה ריחף באולם הקולנוע הבודד וכיסה אותו כמו הערפל של התקופה ההיא
"אולי הוא סוכן כפול", היא אומרת בסרט וכך מתחיל האקשן.
סיגריות ונעלי גולדה / מלחמת יום כיפור נראית לנכדיי כמו סיפור מימי מלחמת הבורים, וגולדה היא כבר מזמן מפעל גלידות וניל וטעם מסטיק.
גם לא הכרנו אז כמה היא עישנה, אבל בסרט עשן סיגריותיה ריחף באולם הקולנוע הבודד וכיסה אותו כמו הערפל של התקופה ההיא. והרעש של נעלי הגולדה. למי שלא יודע, נעליים כבדות, נטולות השראה. וגם, כמובן, לא ידענו כמה הייתה על סיפו של מוות בגלל מחלתה.
אבל בשבילי גולדה זה סיפור על המלחמה שלא נגמרה אף פעם עבור חבריי. העובדה שהם שלא חזרו הביתה. שנקברו קבורות זמניות בקיבוץ בארי. סיפור הקרב העקוב מדם בחווה הסינית, קרבות הבלימה ברמת הגולן, המזח והצליחה, ועוד עשרות קרבות הרואיים שכולם עסקו בהצלת המדינה. או המולדת כפי שכונתה אז בשיעורי מולדת.
המרק והבום / ובאותה שעה גולדה, אישה מבוגרת שנבחרה בבחירות דמוקרטיות מוחצות (שלטון היחיד של מפא"י), דומיננטית, נטולת הנאות חיים, שבמקום דרינק ורמוט העדיפה תה צהבהב, שכנראה לא שמה אודם לכבוד אף אחד כמו מקודם. ולצידה לו קדר, עוזרתה האישית הנאמנה (בסרט זאת ההיא מ"קול מיי אייג'נט". הצרפתייה).
"גולדה" – הטריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אז אני מאמץ את זיכרוני הפצוע. האם ככה זה באמת היה כמתואר בסרט? נראה שכן. רמי הויברגר משחק בתפקיד משה דיין הנערץ. דביר בנדק מהבנק בתפקיד ראש אמ"ן זעירא, וליאור אשכנזי מ"חתונה מאוחרת", בתפקיד דדו הרמטכ"ל, עם שיער שחור צבוע הוא הטייפ קאסט של האיש שאכל אותה, ונפטר לימים מדום לב בבריכה. אגב, אני עוד שיחקתי עם דדו פינג פונג בצבא כשהיה אלוף צפון והוא ניצח 21-10.
מה שבטוח שכל האלופים האלה, שמילאו את מטבחה הקטן והצנוע, נראו מחפשי תגובה למול תחילת המלחמה המייאשת, שכפה עלינו אנוואר סאדאת כשהתנפל עלינו במפתיע במה שנקרא - הבום ביום הקדוש.
עם שותק / הסרט על גולדה תיאטרלי קצת כי הוא מתרחש בד' אמותיה. אבל הוא מעביר טיפוסים כמוני שהיו אז במלחמה (לא כלוחם אלא כזמר מוֹרָלִי) חוויה מטלטלת כמו מגדה לגדה בתעלה.
ובשלל המאורעות והתרגילים שאנחנו חיים כרגע, התרגיל שעשו לנו המצרים הוא כאמור גדול התרגילים שעשו לנו אי פעם. והוא נותר כפצע מדמם ולו רק בגלל שהיינו על סיפו של סוף, שלא לדבר על כמות ההרוגים והפצועים והטראומות של אחינו גיבורי התהילה.
אבל בסוף זה סרט שמישהו חשב שחשוב לעשות אותו ב-2023 הצרובה, הכואבת והשטופה מריבות ורציחות קטנות וגדולות. ואתם אלה שתחליטו אם יש מה להשוות בין התקופות של אז והיום. כי זה סרט על מנהיגות בשר ודם, על החלטות גורליות ב-18 ימי לחימה ועל מדינאות. ובעיקר זה סרט על עם שיצא להילחם בלי שאלות מיותרות או סרבנות ושלא נראה בכלל בסרט, כאילו אינו קיים. אבל היה שם ועוד איך. כי צבא העם לא ויתר על קיומו ולמרות התרגיל המצרי צלח את המצב ואת התעלה והצליח לשרוד.
מהרהרת במיטתה / הבמאי הישראלי גיא נתיב (אוסקר על הסרט הקצר והמצוין "סקין") מנהל סרט גולדאי, שמתהדר כמובן בשחקנית הבריטית הלן מירן, שמשחקת את הגברת הזקנה עד כדי ניואנסים, שעה שהיא מתנהלת בכבדות במסדרונות הארוכים והאפלים בדרך לעוד טיפול, שוכבת מהורהרת במיטתה או אוחזת בידה של לו קדר ומבקשת שאם היא תראה בה סימני דמנציה, שתגיד מיד.
לקראת סוף הסרט רואים את גולדה מהסרט רואה את עצמה האמיתית במפגש בכנסת עם סאדאת, כשבא ארצה בהזמנת מנחם בגין אדריכל השלום ועשן שלום במקטרתו. גולדה כבר הייתה פנסיונרית, כי מפא"י לא שרדה בשלטון. ההפגנות של מוטי אשכנזי וחבריהם חיסלו אותה לנצח, ואילו חבריי ההרוגים כבר עברו למשכנות הקבועים בקריית שאול.
וכשגולדה שלנו נראית צוהלת עם סאדאת, האיש שתירגל אותנו עד העצם שעה שהוא מכנה אותה הגברת הזקנה, שוב הבנתי עד כמה הייתה זו מלחמה מיותרת כי שונאים ואוהבים מתהפכים בשנייה. וגם איך היינו עדים לרגע הכי קריטי בתולדות ישראל, שממעוף הציפור מתחרה ברגעי הימים האלה.
ואז נזכרתי איך באמת הכרנו את גולדה האמיתית. היא למשל צחקה במציאות הרבה יותר מבסרט. הייתה קלילה יותר, שנונה ומרגיזה, כמו האמירה על הפנתרים השחורים ש"הם לא נחמדים". התנשאות שלא הבינה את הפער הדורי, העדתי, המגמתי שהתפתח בישראל.
אז נהנית? שאלו אותי כשיצאתי מהסרט. תלוי את מי שואלים, עניתי. אני אוהב סרטים. אבל "גולדה" לא היה עוד סרט עם קלינט איסטווד, אלא חיפוש אחרי העתיד בעבר של המולדת הישנה.
התרגיל השני / ובדרך הביתה נזכרתי בעוד תרגיל שחוויתי (להבדיל) בחיי. הייתי תלמיד כיתה ט' והבטתי בתרגיל במבחן במתמטיקה הקובע (לא ברור מה קבע), שהלך ככה: (3-4):= (8-9)- 6-+19+67.
התרגיל פרץ לחיי באותו בוקר בכיתה ולא הייתי מסוגל לפתור אותו. מה הולך פה? רציתי לזעוק למורה. להגיד לו שאין היגיון במספרים ובסוגריים. אבל כשהבטתי סביבי וראיתי את תלמידי הכיתה מתחילים לפתור את התרגיל, התחלתי לחשוד שאני האידיוט ולא הם. שאו שמתרגלים אותי, משמע עובדים עליי, או שאני החכם היחיד בכיתה. אז לא. יצאתי די אפס מהתרגיל. אבל דבר אחד למדתי שם. שאתה תמיד מתורגל. ושגם בחוסר ההיגיון יש איזה היגיון.
אני מובן? לא בטוח. הימים האלה שאנו חווים, הם לא ימים מובנים.
תביאי וניל / יש מצב שהלן מירן תקבל אוסקר על תפקידה. האם יש מצב שאנחנו נצא מהבעיות שלנו שמשסעות אותנו כרגע כמו שיצאנו אז, ברגע האחרון בצליחה בתעלה? אני קורא על מושבות ישראליות בקפריסין, באיטליה ובקנדה, מוריד את הראש כשאופנוע חולף במהירות בכביש, ומחכה לסתיו.
ובכלל מה יש לי להגיד עוד על התרגילים האלה שהחיים מכינים לנו? רק שפליז תביאי לי וניל שוקולד ופיסטוק לנחמה מגלידה גולדה בסינמה סיטי כשאת חוזרת מהסרט.
והיי בייב, את בכלל חוזרת? כי רק ההיסטוריה תמיד חוזרת עם כל התרגילים העצובים יותר והעצובים פחות שלה.
סיפור על דילמה מהחיים: קודם נאכל, או קודם ניפרד מאמא, שבדיוק נפטרה?
אם היו אומרים לי שזה לא קרה מעולם, אלא לקוח מתסריט מהעונה החדשה של "תרגיע", הייתי מאמין. אבל מדובר במעשה שקרה באמת וסופר לי השבוע, כשבאתי לנחם אבלים אצל חבר יקר:
יש לי חבר שאמו היקרה אושפזה בבית חולים. היא הייתה על ערש דווי. אישה מבוגרת, היו לה בעיות לב, כמה צנתורים בעבר, כעת היא הייתה בקריסת מערכות ובעצם לא היה מה לעשות יותר. רק לחכות. והם חיכו. ישבו ליד מיטתה. היא לא תיקשרה ובעצם לא הייתה עימנו. אמרו להם שזה עניין של שעות או ימים. אחרי יום הם עברו למשמרות, כדי לשמור כוחות, ומדי פעם היו שם גם כולם, ככה בחילופי משמרות. הימים חלפו, ובאחד הערבים הם ישבו שם בחדר, אמם למעשה מנותקת מההוויה, מחוברת לאקמו ובעצם סוג של צמח, והזמינו אוכל מוולט. הם היו מורעבים, והרי כמה אפשר לאכול חטיפים מהמכונה של בית החולים? השליח של וולט התקשר מהדרך, הם הסבירו לו שהוא אכן בדרכו לבית החולים והם שם בפנים, מעל הקרדיולוגיה.
בסיום השיחה עם השליח משהו קרה. הידרדרות במדדים של אמם. הם הניחו כי לאחר כמעט שבוע, הקריסה שידעו שתגיע, הגיעה. רופא נכנס, אחד יצא, אותם הוציאו מהחדר.
הם הבינו מה קורה כמובן. לא הופתעו. חיכו בחרדה אבל בהשלמה כואבת לבשורת האיוב הרשמית. בינתיים, השליח של וולט צילצל. הגיע כנראה לפתח הבניין בבית החולים. חבר שלי שאל את אחיו האם לענות לו. מה אתה אומר, מתאים? כאילו, אולי זה לא מכובד עכשיו? מצד שני, מה, פשוט נסנן את השליח? אני גם די רעב אני חייב לומר, לא אכלתי כל היום, ואם יש הלוויה הלילה, מתי יהיה לי זמן? גם ביקשנו את האוכל שאני אוהב.
אמא הייתה רוצה שנאכל זה בטוח, ענה האח.
אחרי הדיון הקצר, הם ענו לשליח לטלפון. איפה אתם בדיוק, הוא שאל. כרגע בטיפול נמרץ. לבוא לטיפול הנמרץ, שאל השליח בהיסוס? כן, כן, אנחנו פה, הכול בסדר. בשלב הזה הם התחילו לנסות לעזור לשליח לנווט בתוך בית החולים, ולפתע יצא אליהם הרופא. הם התקרבו אליו כשהשליח עוד על הקו. חברי מילמל לו להמתין רגע, והקשיב לרופא.
זה קרה, הרופא אמר להם. אמא איננה. כרגע מכינים אותה כדי שתוכלו להיכנס ולהיפרד. אני משתתף בצערכם, אמא הייתה חזקה, אבל בסוף המערכת הלבבית קרסה. בני המשפחה היו בשקט מוחלט, מקשיבים לדברים, ולפתע מהטלפון נשמע השליח אומר: הלו? הלו??
חברי ביקש סליחה מהרופא, וענה לו. אמא שלי נפטרה.
יהי זכרה ברוך, אני מצטער, אמר השליח. ללכת? אני מניח שלא מתאים לבוא עכשיו.
כן, לא מתאים, ענה לו החבר שלי. מצד שני, אחיו התערב ואמר בשקט, זה לא שאנחנו לא נאכל יותר, כן? אני גווע מרעב וזו גם המנה שאמא הכי אהבה, וגם לא נעים מהשליח שהגיע עד לפה. תשמע, אנחנו נתקשר אליך עוד כמה דקות, חכה רגע. עברו עוד כמה דקות שבהן יצא אח ואמר שמורידים את גופת אמם למעין חדר קירור או לא יודע בדיוק מה, ושם הם יוכלו להיפרד ממנה, פשוט יש איזו פרוצדורה שלא עושים בטיפול נמרץ, וגם צריך לפנות מיטה. תרדו שתי קומות למטה, וניפגש שם. הם ירדו, ובכניסה ראו מרחוק את השליח. באת אלינו, לא? הם שאלו והוא התקרב, והתברר שאכן זה השליח וזה האוכל שהם ביקשו. והריח היה טוב, והם באמת היו מורעבים וזקוקים לכוחות, ואם יש משהו שחשוב היה לאמא שלהם בחייה, זה שהם שיאכלו.
הם לקחו את האוכל מהשליח אבל לא היה להם כסף לטיפ לתת לו, אז הם שלפו מהארנק של האם המנוחה 50 שקלים, שיהיה לו. הייתה אישה נדיבה בחייה, אז למה שלא גם לאחר מותה?
בוא נאכל פה מהר לפני שיקראו לנו, הציע אחד האחיינים. והם פתחו את המשלוח שם, ליד חדר המתים, פרסו ככה את המנות במהירות. היו אגרולים וסושי וגם מוקפץ טוב. והייתה שתייה, ומי ביקש סשימי והנה הרטבים, מי אוהב ווסאבי, והנה הם עמדו להתחיל לאכול, ולפתע הרופא יוצא. הם מסתכלים עליו ככה, עם האוכל פתוח רגע לפני הביס הראשון, והוא מביט בהם קצת בהלם. אני מפריע, הוא שואל.
לא מה פתאום, מה קורה.
אתם רוצים להיכנס לראות את הגופה כעת, או שאולי תאכלו קודם?
התלבטות. מצד אחד לא מכובד לתת לה לחכות. מצד שני, יש מצב שהפרידה מאמא תוריד לגמרי את התיאבון וחראם קצת על האוכל. טוב, בואו ניכנס, הם החליטו. אלא שאז פנה אליהם קול סמכותי: אתם לא יכולים להשאיר פה את האוכל. היה זה סוג של איש ביטחון. עוד מעט מגיעים לפה עם מיטה נוספת, הוא הסביר, ואתם צריכים לפנות את המעבר. בואו, תיכנסו מהר, הפציר בהם איש צוות אחר במקביל, יש פה תכף התארגנות ואני לא רוצה שתצטרכו לצאת שוב.
בלית ברירה הם ארזו מהר את הקרטונים, ככה בחופזה, ונכנסו פנימה נרגשים וכאובים להיפרד מגופת אמם, בידיהם האוכל. אחד האחיינים גם המשיך לכרסם את האגרול שכבר היה לו בפה. הם חיפשו איפה להניח את האוכל, אבל משפחה אחרת נכנסה בוכייה, והכול היה צפוף ולא נעים. ומפה חברים, אני פשוט אפסיק לתאר את מה שקרה, כי באמת לא תאמינו לי, כשם שאני לא הייתי מאמין, וכאמור, גם אם הייתי רואה זאת בפרק של "תרגיע" הייתי חושב שזה מוגזם. אבל האמת של החיים חזקה יותר, ובלי להיכנס לפרטים ולהסבר על איך בדיוק התגלגלו הדברים, בני המשפחה עמדו מעל מיטת אמם כשהאוכל פרוס למרגלותיה – וערכו יחד איתה את הסעודה האחרונה.
המציאות נשאנוך בלי מילים. שבת שלום.
