נולדתי בשנת 1976, בחולון. גרתי שם עד גיל 23. אבא דוד היה יצרן אלומיניום וסוחר. אמא חנה הייתה עקרת בית כל השנים. אני בן זקונים, שתי אחיות בכורות ואחי שלומי. בית שמח, תמיד היה הכול, אבא שמאוד הצליח בעסקים שלו. במבט לאחור, הייתה לנו ילדות מופלאה, שמחה, בית מוזיקלי. אבא שלי היה מנגן מתוך שמיעה, על קלידים, אורגן קומתיים, ותקליטים, מוזיקה יוונית, טורקית, פסטיבלי ילדים. בחוץ הייתי ילד מקובל ובשלבים יותר מתקדמים, בבית הספר היסודי, עשו עליי חרם קשה, עד כדי כך שהעבירו אותי כיתה. זה התחיל בזה שהפרעתי בשיעור אמנות, כולם קיבלו עונש בגללי והתחילו חרם עליי. הילדים הגיעו אליי עם אצבעות מתריסות כאלה, לפנים, "אני לא נוגע בך יותר". זו הייתה הטראומה של ילדותי. הייתי ילד חברותי ובגלל עונש אחד הכול התהפך עליי. במשך שנה אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא העז לשבור את החרם. למזלי, היו לי חברים בשכונה. בסוף העבירו אותי כיתה.
עוד כתבות למנויים:
אחי שלומי, שלוש שנים מבוגר ממני, היה הדי־ג'יי, שעשה לילדים ימי הולדת בגיל 11. אני הייתי השוליה שלו ואבא היה מביא לנו ציוד מחו"ל, מנורות, אורגן אורות, כל הסמלים של האייטיז. אחי היה שם פלייבקים ואני הייתי שר איתו. בגיל עשר, בבר־מצווה שלו, הייתה להקה ויצא שאבא שלי, הוא ואני שרנו איתה בטורקית. קמתי בבוקר למחרת והחלטתי שאני רוצה להיות זמר. סיפרתי לאמא והיא לקחה אותי לשיעורי פיתוח קול בתחנה המרכזית בתל־אביב אצל אודי רביב. הוא היה מקליט אותנו, לוקח אותנו להופיע, למשל בתחנות דלק, והיה מזמין את כל המשפחות של התלמידים ועושה ערבים בסטייל של מועדון לילה. הייתי שר זוהר ארגוב, בעז שרעבי, חיים משה וישי לוי. וזה התחיל להתגלגל. יום אחד שמעתי שיש אולפן הקלטות של מפיק בשם אלברט מיכאלי בתחנה המרכזית בתל־אביב. הייתי בן 11. נסעתי לשם, עשיתי קאבר לשיר דיכאון קשה של סמי מיאלי. שילמתי כסף כדי שהשיר שהקלטתי ישתלב בקלטת של מוזיקה מזרחית לצד זמרים אחרים. במקביל אני מתחיל ללכת לאולפן בחולון, משלם 100 שקל תמורת הקלטת קאברים. יום אחד פנה אליי מיכאלי ואמר שהוא רוצה להשקיע בי באלבום. אמא פחדה עליי, אמרה "בוא, אנחנו נקנה לך בית, תעזוב את המוזיקה ותעבוד עם אבא". אבל אמרתי לה שאני הולך על המוזיקה. אבא שיחרר 12 אלף שקל, שזה היה הרבה כסף אז. ובגיל 18 כבר יצא האלבום הראשון שלי, 'תפילת חיי', שבו בלט השיר שמלווה אותי עד היום בכל הופעה - "כמו פרפר".
האלבום הראשון הצליח. התחלתי להופיע במועדונים, גם בלי כסף, רק כדי להתפרסם, רק כדי שיראו את השם שלי במודעות. באותה תקופה פגשתי במקרה את הקלידן, תמיר צור, בים, אני עם מכנסיים עד לחזה בערך, ככה היה מגניב אז להתלבש. המפגש האקראי הזה בים הוא רגע מאוד משמעותי בקריירה שלי ובחיים שלי. בשנים הראשונות עבדנו תמיר ואני כל יום אצלו בחדר, הוא מנגן ואני שר, עד שהתחילו להתאסף אנשים ליד הבניין והבנו שזה נשמע טוב. ההופעה הראשונה שלי עם תמיר הייתה במועדון ''הכדור הלבן'' בחולון, גם מועדון לילה וגם סנוקר. היה מרגש, תמיר ואני קנינו חליפות. אבל צריך לומר את האמת, לא עפו עליי בהתחלה. אולי לא הייתי בשל. חיפשתי משקיעים, אבל לא מצאתי מי שיאמין בי ממש.
התגייסתי לצה"ל כנהג יחידה 180 בצריפין, של חיל האוויר. הטירונות הייתה לי מאוד קשה. הייתי מחפש את הדיכאון בחשיכה. עצב. אני זוכר שהתקשרתי לאמא שלי בוכה, אמרתי לה שאני לא אוכל. הייתי בטוח שהיא תתחיל להשתולל, הרי הילד שלה בוכה, אבל היא ענתה לי, "תתבייש לך, איזה גבר אתה". משפט כזה לא שמעתי מאמא שלי עד אותו יום. היא תמיד היא הייתה בקטע של "אוי מאמי שלי". אבל ההפוך על הפוך הצליח לה, התביישתי. סיימתי את הטירונות כמו שצריך, עברתי לבית נבאללה להיות נהג תובלה, ושם היה לי הכי קשה. לא הייתי מעוניין לנהוג במשאית, הכריחו אותי. התנגדתי מאוד, הייתי בדיכאון. עשיתי צרות, אין מה לומר. בסוף הורידו אותי מזה, שלחו אותי להיות נהג יחידה, ושם כבר הסתדרתי, שטפתי את המכונית כל היום, שמעתי מוזיקה באוטו, ישנתי, קמתי, עד שנמאס לי מזה אחרי חצי שנה. הבנתי שאני מבזבז פה זמן יקר ובמקום לנהוג ברכב עדיף שאשיר לחיילים. הרי בתחילת השירות יצא האלבום השני שלי, 'העולם כמו גלגל', סטייל טורקי, וכבר הכירו אותי. היו שרים לי אפילו את השירים שלי בבסיס.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז עברת אודישן?
סוד שמעטים ידעו עליי עד היום, אם בכלל. אירגנו לי פגישה עם ראש מחלקת חינוך של חיל האוויר אז, אתי דודאי, באתי ושמתי את הקלטות שלי על השולחן שלה. אמרתי, יש לי שני אלבומים שלי, אני מופיע ויש לי מלא מה לתת לחיילים, אני מבוזבז כרגע. היא אמרה לי, "אני מתקשרת לבן שלי. אם הוא יודע מי אתה - התקבלת". הבן שלה צעק בטלפון, היא אמרה לי אוקיי, אתה בפנים, מה עושים עכשיו. אמרתי לה, יש בחור בשם תמיר צור בטירונות. שאלה מי זה, אמרתי הקלידן שלי. אה, יש לך קלידן? יופי. ואז היא משכה את תמיר צור. מהטירונות שלחו אותו ישר אליי. בזמן הצבא, הוצאתי את האלבום השלישי עם ''ילדונת'', וזה כבר התפוצץ. התחלתי להיות ברשימה של האמנים שתלויה במשרד של קצינת החינוך לצד אתניקס, כלומר לא חייל רגיל. ידעו שיש חייל שמופיע גם במועדונים וסימנו אותי כדבר הבא, כל התעשייה. פתאום מגיעים אליי מפיקים, אמרגנים, התחיל להיות לי קהל. בסוף השירות כבר הפכתי מטאור בצבא.
ב־1998 הוצאתי את ''סימנים''. אלבום מפנה בקריירה שלי כי הוא כשל לחלוטין. הכרתי אז את יובל ניסני בחנות קלטות שלו בבת־ים. הוא היה ידוע באוספים שעשה, וכל התעשייה הייתה מגיעה לשם, גם שחקני כדורגל. היה ידוע שאם אתה מפורסם בחנות, אתה מינימום סטאר. ביקשתי מיובל שינהל ויפיק אותי, והוא הסכים. התחלנו לעשות מוזיקה קלה יותר, טיפה יותר לכיוון הים־תיכוני מאשר הדיכאון הטורקי. ''סימנים'' לא עבד. לא היה בו להיט שפרץ. אחרי שהשתחררתי מהצבא אבא שלי אמר לי, "אין מצב שאתה ישן כל היום. קום, בוא איתי לעבודה". התחלתי לעבוד באלומיניום ושמתי את הקריירה בצד, הופעה רק פעם בשבוע, בקטנה. כאן כבר החלטתי שאני לא מופיע בשבת, וזה כמעט היום היחיד שהיה פנוי במועדונים.
הרגשת שהלכה לך הקריירה?
בנקודה הזאת לא היה ברור שיש לי בכלל קריירה ובאמת חשבתי שאולי עדיף שאפסיק עם המוזיקה. קיבלתי כוויות קור מאלומיניום בחורף, הייתי מרים זכוכיות, מייצר חלונות, נהג של אבא שלי בטנדר, פורק סחורה, מעמיס. באותם ימים הייתה תקועה ברכב של העבודה הקלטת ''ירח'' של שלמה ארצי. זו הייתה פעם ראשונה שנחשפתי לארצי ולמוזיקה שלא הכרתי לפני. בהתחלה זה היה מבאס רצח, הקלטת הייתה תקועה ואי־אפשר היה לשמוע כלום, רק את ארצי, מהבוקר ועד הערב, לופ אינסופי. אבל אחרי שלושה ימים התחלתי לצרוח את כל השירים מילה במילה. פתאום אני נוהג ומבין שאני אוהב את זה. חשבתי, איזו טיפול פסיכולוגי האיש מעביר בשירים שלו. אמרתי לאבא שאני לא מוכן בשום אופן לעבוד איתו באלומיניום.
אבא לא ממש הסכים עם ההחלטה לחזור למוזיקה. הוא אמר לי טוב, יש לי מקום בגב של העסק שלי ברמלה, בוא נפתח לך מסעדה. קראנו לה ''המפגש של ליאור נרקיס''. התחלתי לעשות שקשוקות, עוף בגריל, להאכיל את האזור. העוזר שלי במטבח היה עובד אלומיניום אחר. בסוף כל יום אני שוטף רצפה ושר. עד שהתייאשתי. אחרי שלושה חודשים אמרתי לאבא, אני אולי אהיה עני, בלי מקצוע כמו שאתה רוצה, אבל זמר! פה כבר דחפתי בכל הכוח את עצמי. התחלתי להיפגש עם הצד המזרחי השני שלי, שירים של חיים משה, בעז שרעבי, יואב יצחק. בשנת 1999 הוצאתי מחרוזות ים־תיכוניות של שירים מוכרים. לאלבום קראו ''חי לאהבה'' על שם שיר של חיים משה - וזה מאוד הצליח. פה כבר הפכתי להיות שם דבר. פתאום מעריצות התקשרו לאמא שלי באמצע הלילה. הייתה מעריצה ששלחה לי טבעת עם הצעת נישואים, פתאום היו גילויי אהבה שלא הכרתי.
יובל ניסני פנה ב־1999 לאמרגן יפרח מתנה, בבקשה לפגישה עם עוזי חיטמן. הגעתי אליו למשרד ברמת־גן מול "שווארמה שמש". זה היה היום שבו השתנו חיי. רעדתי כשנכנסתי אליו. בפגישה הראשונה עוזי פותח לנו קלסר שירים שכתב. אנחנו מתחילים לקרוא ופתאום יובל שם את היד על "לכל אחד יש" ואומר, "זה השיר!" לבקשתי, עוזי שינה את המילים קצת פה ושם. שלחנו את "לכל אחד יש" לשלומי שבת כדי שילחין, והוא נענה מהר - קצת הכיר אותי ממועדונים פה ושם.
אני מתקשר אליו כשאני מקבל את הלחן ואומר לו, זה השיר הכי טוב שקיבלתי בחיים שלי. שלומי, למוד ניסיון, אומר לי, "ילד, תרגיע. בוא, שלא תתאכזב". תמיר צור התחיל לעבד את השיר ועבדנו באולפן שלנו בדרום תל־אביב. שלומי הגיע כדי לפקח שאנחנו מבצעים את זה כמו שצריך. ביקשתי שיראה לי איך לבצע את השיר הכי נכון. הוא נכנס לאולפן, הקליט טייק ואז אני זוכר הסתודדות בינו לבין יובל בצד.
בום.
ממש. שלומי אמר ליובל, "אני רוצה לשיר יחד עם ליאור". יובל אמר, "אם זה ממקום נקי בלב ובנשמה - לא בשביל כסף נגיד - יותר מנשמח". ראיתי בדואט הזה מתנה ליום הולדתי ה־23. "לכל אחד יש" יצא בתחילת 2000 ושינה את כל החיים שלי. סוף־סוף המיינסטרים קיבל אותי. באותו יום, כשהשיר יצא, התקשר אליי מישהו והתחנן לקלטת עם השיר, שהוא רצה להשמיע בחתונה של אחיו. השיר שטף את המדינה ברמה שבכלל לא הכרתי, היה שיר השנה, דואט השנה. אני מתחיל להופיע במקומות לגמרי אחרים, אפילו בצרפת, בארצות־הברית. זה היה הגיים־צ'יינג'ר שלי, הפכתי לכוכב. לא נישתי. אפילו ההורים שלי ניפחו את החזה בגאווה.
אמרו עליי אז: לליאור נרקיס יש כולה חצי שיר. אמרתי, אם ככה, נחזור לעוזי חיטמן. עשינו את האלבום "זה מהלב", שעוזי תרם לו לא מעט, ואז גם התחיל הרומן שלי עם יוסי גיספן, שכתב לי את "תגידי" שהלחין שמעון בוסקילה. נפרדתי מחברה באותה תקופה ואין טקסט שיותר התאים לי מזה. ואז הגיע השיר "דוקטור תציל אותי", שהפך גם ללהיט מטורף, בערך שנה אחרי "לכל אחד יש". אמרתי, הנה, הוצאתי אלבום מפוצץ להיטים, אתם כבר לא יכולים לומר עליי שיש לי חצי שיר.
פה כבר ממש לא יכולתי ללכת ברחוב. היו רגעים שהייתי מגיע לקניון ומחלצים אותי מאבטחים. דופקים לי על השמשות של האוטו, עולים על הגג. טירוף. לפעמים פחדתי שהזכוכיות יתפוצצו מכל הדפיקות. אבל חייב לומר שיותר נהניתי בימים האלה אחרי כל הדרך שעברתי. הגעתי למצב שבו אני מופיע בצרפת, באולם של 7,000 איש, זוכה שם בתואר זמר השנה של הקהילה היהודית. אני זוכר את הקלידן מנגן את ההתחלה של "זה מהלב", אני לא על הבמה בכלל וכולם צורחים. חוויה מדהימה. אני הולך בריביירה הצרפתית וילד מגיע אליי, שר שיר שלי. פה הבנתי כמה מוזיקה יכולה לחצות גבולות.
ב־2002 בחזרות של הפסטיגל מודיעים לי שהוועדה של האירוויזיון ברשות השידור החליטה שאני מייצג את ישראל באירוויזיון בריגה, לטביה, ושהולכים לעשות לי קדם פרטי בערוץ 1. נבחר השיר "מילים לאהבה", שכתבו גיספן ויוני רועה, מבין ארבעה שירים. וכל הזמן מסביב יש אנשים שלא אהבו את הבחירה בי לאירוויזיון, הקניטו אותי, היה אנטי גדול כלפיי. התעשייה לא אהבה את העובדה שמישהו שעד לפני רגע היה במועדונים ושרוב שיריו הם בסגנון טורקי הארדקור, ולא התקבלו בתחנות הרדיו, פתאום מייצג את ישראל! היו גם אמנים שדיברו נגדי, הבחירה שלי לא מצאה חן בעיניהם והם לא אהבו את העובדה שאני שברתי סוג של תקרת זכוכית במדינה. זה משהו שבחיים לא הייתי עושה לאמן אחר. אחד העיתונאים ממש גרם לי עוול ענק ופגע לי בנשמה. בגלל שעשינו שמח באוטובוס עם המשפחה והחברים הוא כתב: "שוק הכרמל באירווויזיון". אמרתי שאני מייצג את שוק הכרמל באהבה ובגאווה, ואת כל המדינה.
אז זה התחיל רע ונגמר לא פחות גרוע.
מגיע יום התחרות, אני עושה את השיר הכי טוב שאפשר. ההורים שלי היו בקהל. התרגשות שיא. קיבלתי מקום 19, די נמוך למען האמת. מסתיים שלב הניקוד. כולם הולכים למסיבה. אני הולך לבד, ברחובות ריגה, עם הבגדים הנוצצים של ההופעה, הכי בודד, נכנס למקדונלד'ס וישר אחר כך לישון. פה התחילה הידרדרות קשה מאוד בקריירה שלי. קבלת הפנים בשדה הייתה חמה אבל בתקשורת שחטו אותי וכתבו שאיכזבתי. הוצאתי אלבום עם ארבעת השירים של הקדם, ניסיתי להתחבב על המיינסטרים בכוח, זזתי מהדברים שאני עושה כל החיים וזו לא הייתה האמת שלי. הקהל שלי הרגיש את זה ולא התחבר. פתאום המועדונים ריקים. היו פעמים שהגעתי להופעה ושומע שהיא מבוטלת, "כי אין אנשים". אמנים אחרים פורצים באותה תקופה, קובי פרץ, מושיק עפיה, ואני ממש מאחור, מודאג. כלום לא הולך. קראתי לזה תקופת הארטישוק. הייתי יושב לבד בדירה בחולון, אוכל ארטישוקים מדי יום. מרושש, כי קניתי דירה בעיר עם כל מה שהיה בחשבון. שלוש שנים כמעט לא הקלטתי. פה באמת חשבתי שהקריירה נגמרת. אמרתי וואלה היה כיף, עשיתי חוויה ומפה בוא נראה מה אני הולך לעשות בחיים שלי. עד כדי כך האירוויזיון הוא טראומה. לקח לי בערך שלוש שנים של שקט.
ב־2007 החלטתי שזהו, הפעם אני עושה אלבום שאני הולך עם הנשמה שלי אול־אין וגם כותב בו. עשינו את "המלכה שלי" שהלחנתי למילים של גיספן ושם היה המפנה, הקאמבק הגדול. אמרתי למעבד יעקב למאי: בוא נעשה את האלבום הזה ומצידי שתהיה שכונה, כי גם ככה לא משמיעים אותי בשום מקום, אז נלך רק עם הלב. נפרדתי מהמנהל, הקמתי חברת הפקות. משלב שבו הייתי אבוד ונחשבתי לכלום, קמתי על הרגליים. הגלגל התהפך.
יום הכיפורים לפני 12 שנה. אני יושב על ספסל בצהריים, אחרי בית הכנסת, ואני מהורהר ומדוכדך ומדוכא, רעב וצמא, ובדאון של החיים. "המלכה שלי" היה להיט גדול אבל לא הרגשתי שזה מספיק. רציתי עוד שירים גדולים כי אמנים נוספים הוציאו שורה של להיטים בדיוק אז. יוצא הצום, אני מתקשר לנאור סינואני, ואנחנו מלחינים יחד את השיר "בוקר טוב לך". התקשרתי לגיספן הוא שמע את זה, ואחרי יום הוא מביא לי את השיר "ערב טוב לך". אמרתי לו, אבל אני אוהב את "בוקר טוב לך". הוא אומר, "תגיד לי, ממתי אתה שר בבוקר?" אז נשאר ערב. השיר יוצא, ואני במהירות הופך להיות יותר מוערך מבכל שלב אחר בקריירה שלי, אפילו יותר מבימים של "לכל אחד יש". הגעתי לכמה הופעות ביום עד שכבר הייתי מעולף ולא הצלחתי לעמוד בזה.
ב"ערב טוב לך" וב"דוקטור" כתבו שירדת לשפה נמוכה.
אתה מעדן. כיסחו לי את הצורה. אמרו, "מה זו השפה הזו, ערב טוב לך את מושלמת". האמת? עניין אותי כקליפת השום כי הייתי בטירוף וכל העם הצביע ברגליים. שום מבקר לא הזיז לכוח שהיה ל"ערב טוב לך". בפעם הראשונה הופעתי בהיכל התרבות של תל־אביב.
בביקורות אז כתבו: "חבל שהקהל לא נתן למקום את הכבוד הראוי, והיה עסוק בלעשן, לשתות ולהפוך את האולם המפואר לאולם שמחות".
שוב הקטנה שלי בתקשורת. חברת האבטחה לא עבדה כמו שצריך ואם צופה אחד כזה או אחר הרגיש צורך להדליק סיגריה, איפה אני אשם? הייתה היסטריה במופע הזה והכול התפוצץ והפך לקרנבל אחד שלם, שאני בטח לא המאבטח בו. אני לא עישנתי על הבמה ובטח שלא שתיתי אלכוהול. אבל שמע, הייתה תחושת כיבוש באותה תקופה. הקהל ואני באנו מהמועדונים פתאום להיכל התרבות בתל־אביב, סוג של סמל לאומי. הייתה התרגשות כללית שמשהו קורה. אבל ברור שאני לא בעד התנהגות כזו. בהמשך גם הופעתי בקיסריה. בפעם הראשונה שם, אחרי השיר הראשון, כל ההגברה נופלת, דממה בקיסריה, אני עומד להתעלף וצורח על אנשי ההגברה אבל אחרי ההפסקה הזו כבר היה מטורף, היסטרי. הופעתי גם במנורה אבל אישית לא אהבתי כי משהו לא עבד לי בנפש, אולי כי היה גדול עליי אז. מאז כבר הופעתי בהיכל לא מעט פעמים.
את ספיר הכרתי בחתונה של דוד רביבו, אח של חיים, ואשתו שגית הפגישה בינינו, אמרה לי שיש מישהי שרוצה להכיר אותי. ספיר הייתה אז בסיום מערכת יחסים ולא התקדמנו לשום מקום, נעלמנו זה לזו. אחרי כמה חודשים התחלנו לדבר בדבר החדש אז, פייסבוק. הרגשתי פתאום שאני מת לראות אותה ולקחתי אותה איתי להופעה בהילטון תל־אביב. אספתי אותה מאשדוד, וזהו זה. אחרי חצי שנה כבר הצעתי לה נישואים, אני הייתי אז בן 33 והיא בת 20. מאותו יום לא נפרדנו.
לא מדויק.
עובדה שאנחנו יחד לא? היו לנו הרבה משברים בזוגיות, אבל האהבה ביני לבין ספיר היא משהו ענק שמנצח את הכול. המשבר הכי גדול קרה לנו באחרונה, לפני חצי שנה. מה קרה בדיוק בינינו? אני אשמור לנו בכל זאת, כי יש פה ילדים, אבל זה היה באמת משבר ענק. נכנסנו להליכי גירושים, עזבתי את הבית שלנו בסביון לחודש, גרתי בדירה בתל־אביב. הייתי מרוסק, שבור לחלוטין. אני לא יכול בלי אשתי והילדים. הייתי במצב נפשי קשה מאוד. התחלתי לקחת ציפרלקס באותה תקופה, הרגשתי שהחיים שלי מתמוטטים. תשמע, טיפול זה לא דבר חדש לי והייתי צריך יותר עזרה כדי להתמודד עם המצב החדש.
הרגשתי אבוד. כל רגע שבו הייתי חוזר הביתה לבד היה רגע עצוב מאוד, אתה מרגיש בודד מאוד. היה לי רגע של שבר באחד הימים, הרבה דמעות, ואני איש שקשה לו לבכות למרות שיש בי לא פעם הצפת רגשות. הייתה לי תחושה שהפעם זה נגמר, כי היחסים שלי ושל ספיר ממש עלו על שרטון. הייתה תקופה ארוכה של כעסים אחד על השני, של חוסר הבנה בין הצדדים, ובסוף זה התפוצץ. יש לנו שלושה ילדים. כבר ישבנו איתם יחד, הסברנו שאמא ואבא לא מסתדרים, שיהיה יותר טוב לכולנו שניפרד. הם הגיבו בצער.
התקשורת העצימה את המשבר ביני לבין ספיר לאורך הדרך בקטע מטורף. כל יום כתבה אחרת. ליאור נסע לכאן, והנה הוא בלי אשתו, והנה ספיר נסעה. הייתה סופה של רכילויות ודיבורים, בסופו של דבר היינו בהליכים, ואני חושב שזו הפעם הכי משמעותית שבה אמרנו, אנחנו מתגרשים. אבל בפועל לא הגענו בכלל לבית המשפט. בסוף התחושה הכי חזקה הייתה שהתגעגענו אחד לשני. לפעמים, עד שאתה לא מאבד משהו, או קרוב לאבד אותו, אתה לא יודע עד כמה אתה אוהב וזקוק וכמה זה היה נכון לחיים שלך. וכמובן יש לכל אורך הדרך את הילדים שאתה רוצה לשמור עליהם. אז בפסח ישבנו ספיר ואני, דיברנו והחלטנו לתת לזה צ'אנס. הסכמנו שאנחנו עושים שקט להכול, נוסעים עם הילדים לחופשה במיאמי, ומשם התחלנו לצמוח בחזרה. הילדים כמובן היו מאושרים. מאז, תודה לאל, אנחנו יחד. הכול נרגע לגמרי.
למה בכל משבר זה הגיע למחיקות הדדיות באינסטגרם?
וואלה לא יודע. זה אולי אפקט של טמטום באמת, כעס, הפגנתיות שלא לצורך. זה הלשבור את הכלים של העידן הנוכחי. מסכים, זה מאוד מביך, אבל יצא ככה, אני לא מושלם והיא לא מושלמת. אלה רגעים אמוציונליים. אמרתי תמיד שהאהבה של ספיר ושלי נעה על דציבלים גבוהים וכך גם הכעס. הלוואי שמפה שום דבר כזה לא יקרה ושנחיה בהרמוניה יחד, מה שקורה עכשיו. אני איש משפחה, גדלתי בבית חם ואוהב, גם אשתי. שנינו רוצים שהבית שלנו יהיה כזה ועושים הכול כדי שזה יקרה.
הייתי היפוכונדר. זה התחיל איפשהו בגיל 30, עם ההצלחה והכול, כשמגיעות חרדות. אני חוזר יום אחד מההופעה הביתה, לפני משהו כמו 15 שנה, תקופה מאוד עמוסה. אני מפוצץ בשלוש הופעות ביום. זו התקופה של "ערב טוב לך". לקחתי על עצמי יותר מדי, העמסתי בלי גבולות, לא עצרתי. זו הייתה טעות גדולה. אני הולך לישון באיזה ערב ומרגיש במיטה שאני עומד למות, שאין לי אוויר ושאני לא יכול לנשום. הלכנו למיון ובסוף הרופא אומר, "זה התקף חרדה". מאז אני עם התופעות האלה. פעם אחת בשישי אני חוזר מבית הכנסת ומתחיל להקיא בלי שום סיבה. זו החרדה. לימים הבנתי שכשבאה ההצלחה רציתי לאכול את העולם וחייתי בחרדה שאולי זה עוד יום נגמר. התחלתי בטיפולים, שיחות. למדתי להרגיע את עצמי, לנשום, לחשוב על הדברים הטובים שיש מול החרדה שעולה, בעיקר נזכר בילדים או מסתכל עליהם אם הם לידי. גם ספיר מאוד עזרה לי להירגע. התמודדתי עם החרדות בסביבות ארבע שנים עד שהתגברתי עליהן, הרגשתי שאלוהים עזר לי. כבר עשר שנים שהחרדות לא מגיעות.
אבל אתה עדיין היפוכונדר?
פחות. קרה לי משהו עם הגיל. נפרדתי מהמחשבות השטותיות. פעם הייתי רץ הרבה לבדיקות, מעצים את זה שאני לא מרגיש טוב בכל הזדמנות. ובכל זאת, מעולם לא ביטלתי הופעה, פרט לשבוע אחד שבו אושפזתי בבית חולים עם דלקת גרון חזקה. אני זוכר את עצמי מתנצל מהמיטה לזוגות שהתחתנו בלעדיי. נקרע לי הלב. זה אנשים שסגרו איתי שנה מראש.
כעסתי מאוד אז על המפיק של "איל גולן קורא לך" והפניתי את הכעס בטעות לאיל. היה אז רגע לא נעים בצילומים וזהו. מצטער עד היום. נשארתי עם איל בקשר מעולה לאורך השנים ואנחנו חברים טובים היום. בימי פרשת הקטינות חיזקתי אותו, כמו שחבר צריך להתנהג. שמחתי שהוא לא נמצא אשם בשום דבר. הוצאנו דואט לפני חודשיים בשם "מסיבה עם פפיון". איל גולן הוא הזמר הכי טוב בישראל, נקודה. מאז ומתמיד. לא יודע אם יקום עוד אחד כזה.
ב־2014 דורון מדלי התקשר אליי, מה שהתברר בדיעבד כאחת משיחות הטלפון הטובות ביותר שקיבלתי בחיים. הוא אמר שחשב על שיר משותף של משה פרץ, דודו אהרון, עומר אדם ואני. ככל שידוע לי, משה ודודו סירבו. עומר ואני התחלנו להקליט. השיר יוצא והביקורות טענו שהוא אוסף של קלישאות. זה היה לא הרבה אחרי מבצע צוק איתן, ורצינו לשמח את כולם. עיתונאי אחד כתב שעומר וליאור לא מבינים שאנחנו לא רוצים לשמוח עכשיו, אבל "מהפכה של שמחה" הפך את המדינה, וזה בהחלט אחד השיאים הגדולים בקריירה שלי.
אלבום האולפן האחרון שלי, "עשינו היסטוריה", יצא ב־2016. מאז החלטתי לא להוציא אלבומים, אלא רק סינגלים. אתה קצת הולך לאיבוד היום באלבום וזה לא האפקט של פעם. היום אלבום שלם יכול להיות מעייף. אני מוציא סינגל־סינגל, נותן לו את כל תשומת הלב. "כוסות ריקות" עם סטטיק ובן אל מאוד הצליח. סטטיק אגב הוא גאון בעיניי, וזה הפך לאחד הלהיטים הגדולים שלי. קשה לי לענות אם יהיה לי עוד אלבום אולפן בעתיד. אולי אוספים. הסינגל האחרון שיצא, "עזוב אותי מטכנו", עם דולי ופן מתחיל להתפוצץ ממש. המופע הבא שלי יהיה בעזרת השם ב־11 באוגוסט בהאנגר 11 בתל־אביב. יש לי מסורת כל שנה, הופעה בט"ו באב, ולכבוד המופע אני מוציא בשבוע הבא את הסינגל "ט"ו באב", בלדת אהבה מצמררת שכתבו אופיר כהן ואלון פרץ.
זכיתי להיות אחד מהמבודדים הראשונים בישראל. אנשים בכו לי בטלפון כאילו אני עומד למות, אמרו לי, "לא יכול להיות שזה קרה לאיש טוב כמוך". תקשיב, זו באמת הייתה טראומה, כי בעל "הפיראט האדום" בערך נפל לזרועותיי עם הקורונה. הלכתי לקנות דברים לפורים ויום למחרת מתחיל הסיפור איתו, שאלו מי בא איתו במגע ונזכרתי בחום של החיבוק שלו ובנשיקה. נכנסתי לבידוד, וזה היה הזוי כי איש לא ידע מה הולך בכלל. יש צילומים של ספיר נכנסת להביא לי אוכל כשהיא כולה עטופה בשקיות זבל. תקשיב, לא יצאתי מהחדר. אמא שלי בכתה לי בטלפון. חשבו שאני גמור ואני בכלל מרגיש מעולה כל הזמן הזה. אפילו לא נדבקתי. את הקורונה חטפתי לפני שלושה חודשים, הייתי עם חום, אני מחוסן. שלושה ימים לא קלים ועברנו.
