כשהומרוס כתב את ה"איליאדה" ואת ה"אודיסאה" לפני יותר מ-3,000 שנה, הוא לא רק הוליך אותנו בין סיפורים סוחפים על מלחמות, גיבורים ומסעות - הוא גם שרטט בעיני רבים את ראשית הספרות של ימינו. טורים טורים, שקולים ומחורזים, מרכיבים את שתי היצירות המכוננות האלו, הופכים אותן כמעט לבלתי-נגישות עבורנו לקריאה - ובכל זאת, כשעופרה עופר אורן חזרה אל הכתיבה הלירית הזאת עם ספרה "מה קרה להגר באילת?", שזכה אמש (ג') בפרס ספיר, היא גילתה לנו שגם במאה ה-21 השירה והפרוזה יכולות להיות אחד בהרמוניה מוחלטת.
"מה קרה להגר באילת?", שגם היה ההימור הבולט לזכייה, הוא ספר לא פשוט לעיכול. מצד אחד הוא מורכב ממחזור של 336 סונטות, כולן כאמור שקולות ומחורזות, ואם לא די בזה - הוא עוקב אחר צעירה בשם הגר, שחווה בגיל צעיר טראומה שרודפת אותה גם כשהיא בורחת מהבית. אם להיות פחות עדינים, היא חיה בין אונס לבין תקיפה מינית - אם זה אביה או הקצין בצבא, וכמובן מה שקרה לה באילת - שלצערנו, קרה יותר מדי פעמים באילת. "כתבתי את הספר אחרי מה שקרה באיה נאפה עם הנאנסת הבריטית", אמרה אורן ל-ynet רגע קצר אחרי הזכייה, "הרגשתי שאנשים לא קולטים את העוצמה של הזוועה".
גם התקופה שבה מתמקם הספר לא מקלה עליו - הוא מתחיל ב-1969, אחרי האופוריה של ששת הימים, שניכרת בהאדרתו של הדוד הטייס של הגר שלא ראוי לשום האדרה; עובר דרך מלחמת יום כיפור, כשהגר שברחה ללונדון מתעוררת אל דיווחי הרדיו הרחוקים (קטע שהופך יותר מצמרר אחרי 7 באוקטובר); ומסתיים באמצע שנות ה-80 - אחרי שבמובן מסוים ישראל, כמו הגר, זוכה סוף סוף לרגע של הפוגה ממלחמות קיום.
ועדיין - על אף התופת הנגלית אלינו בספר הפרוזה העשירי של אורן - הוא קולח, ברור וסוחף, כשברור שהפוטנציאל שלו ליפול דווקא באלמנטים האלו גדול.
יותר מהכול, "מה קרה להגר באילת?", הוא ספר על יחסי כוחות קשים ובלתי אפשריים בין נשים לגברים. הגר היא כל הנשים בעולם ואף אחת מהן. למרות שאנו נחשפים לחלקים הכי קשים, עמוקים וכואבים בחייה - אנחנו לא יודעים כמעט מי היא. להחלטה הספרותית הזאת יש שתי סיבות ברורות, ראשית היא הופכת אותה לדמות שהיא סיפור של מגדר שלם, ושנית ניכר שטראומות חייה שאבו ממנה כמעט כל דבר אחר.
כשקוראים את הספר, שהוא מהספרים האלו שקוראים אותם בנשימה אחת, נוצרת תחושה כבדה של ערפל. זוהי המגבלה של צורת הכתיבה הזאת, אבל גם המתנה שלה. קשה לחוש את גשמיות הדמויות כשהן כתובות בתוך שיר, הן כמו מרחפות בסיפור. אבל הערפל הזה שומר על הגר ושומר גם עלינו כקוראים, הוא פורט לנו על החושים ומזכך את כובד הכאב.
