אם יש אלמנט שיוצרים טלוויזיוניים, בעיקר ממחוזות הנטפליקס, השתעשעו בו באופן מוגזם בשנים האחרונות - זה כנראה הקפיצות בציר הזמן. בין אם בעדינות, באופן שמספק לצופה מידע שמסביר אירועים מההווה, ובין אם בדילוגים שיכורים בין נקודות רבות מדי בזמן, בתדירות שהייתה גורמת לדאג וטוני מ"מנהרת הזמן" לעבור הסבה מקצועית למאכילי יונים משועממים בכיכר העיר. קפיצות בזמן הן הצעצוע שתסריטאים שיחקו בו כל כך הרבה, בטח בעידן הבינג' שמאפשר לצופים לזכור מה קרה בפרק הקודם. סדרות שלמות הסתיימו בקלוז'ר אבל גם כזה המלווה בג'ט לג מהגיהינום.
קליידוסקופ – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"קליידוסקופ", סדרת ה"היי, איזה שוד מגניב" החדשה שעלתה אתמול (א') בנטפליקס, מגישה את הרעיון הזה עם טוויסט: קחו סדרה עם תשעה פרקים, כל אחד מהם מתרחש בנקודת זמן אחרת בעלילה, אבל הפעם אתם המנהלים של ציר הזמן. הפרקים של "קליידוסקופ" בנויים באופן רוחבי ולא ליניארי, ככה שתוכלו לצפות בהם באיזה סדר שתרצו. בכל פעם תעצרו בקומה אחרת ותקבלו חתיכה אחרת מהתמונה המלאה של תולדות השוד. כשתגיעו לפנטהאוז, הפרק האחרון שבו מתקיים האירוע המכונן עצמו, תקבלו גם את כל התשובות לשאלות שעלו במהלך הסדרה. אריק גרסייה, היוצר של הקומפלקס הזה, אמר בריאיון שהוא חושב ש"אנשים רוצים משהו שונה". אני יכולה לחשוב על כמה דברים שהייתי רוצה לשנות בטלוויזיה שלי, ולא בטוח שהגימיק של "קליידוסקופ" הוא אחד מהם.
עוד ביקורות טלוויזיה:
את סיפור המסגרת של "קליידוסקופ", שכל פרק שלה קיבל שם של צבע והאלגוריתם של נטפליקס יסדר לכם אותם באופן אקראי, כולכם מכירים. סוג של "חומות של תקווה" פוגש את "אושן 11" ויחד הן יוצאות לצ'ייסר עם "בית הנייר". ג'יאנקרלו אספוזיטו (גאס מ"סמוך על סול") מגלם את ליאו, פורץ ועוקץ מוסרי וחביב שמתחבר עם הגורמים הלא נכונים, נכנס לכלא ל-17 שנה בגלל בגידה של קולגה. קצת לפני השחרור הוא מגלה שהוא חולה ומחליט לברוח. בחוץ הוא מתכנן את השוד האחרון והסופי בהחלט: גניבה של אגרות חוב בשווי שבעה מיליארד דולר, שכמובן נמצאות בבעלותם של אנשים עשירים מאוד מהם מותר כביכול ואף רצוי לגנוב. אגרות החוב מאוכסנות במתקן האבטחה שנחשב למתקן הבטוח ביותר בעולם: כספת תת-קרקעית שמוגנת באמצעים המתקדמים ביותר. ליאו אוסף לעצמו צוות, מתכנן את השוד ומוציא אותו לפועל.
2 צפייה בגלריה
מבוססת באופן רופף על מקרה אמיתי שאירע במנהטן לפני 10 שנים. מתוך "קליידוסקופ"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מסגרת הזמן של "קליידוסקופ" מתחילה 24 שנים לפני השוד ומסתיימת שישה חודשים אחריו, והיא מבוססת באופן רופף על מקרה אמיתי שאירע במנהטן לפני 10 שנים, במהלך הוריקן סנדי. כספת ובה אגרות חוב בשווי 70 מיליארד דולר הוצפה. גרסייה, יחד עם הבמאי רידלי סקוט ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר") הפכו את הסופה לאליבי של השוד הפיקטיבי, שגם הוא מתרחש במהלך סופת הוריקן, ואת כל אלה הם דוחסים לנוסחה המוכרת והאהובה, שאם עושים אותה טוב היא עשויה להיות מהנה מאוד. "קליידוסקופ" בסך הכל מבדרת למדי, אם כי בסופו של דבר הגימיק שלה מאלץ את התסריט להשטיח את הדמויות ולהישען בעיקר על טוויסטים וגילויים רוחביים ולא על התפתחות.
2 צפייה בגלריה
ניסיונות להפוך את הצופה לשותף אינטראקטיבי בתסריט לא פוצחו עד הסוף. מתוך "קליידוסקופ"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
האם היינו מדברים על "קליידוסקופ" אלמלא הגימיק הזה והאם הוא מצדיק את הצפייה? לא בטוח. ניסיונות להפוך את הצופה לשותף אינטראקטיבי בתסריט (כמו ב"מראה שחורה", למשל) לא פוצחו עד הסוף ולא הוכיחו את עצמם כשואבי רייטינג. גם הפעם קשה להבין איזה גמול בדיוק מספקת לצופה האפשרות לצפות בפרקים בסדר שונה. מה אכפת לי כצופה אם אני לוחצת על פרק כזה או אחר, בעידן שרוב הסדרות מועלות ממילא כעונות שלמות? בהרבה מובנים ל"קליידוסקופ" היה עדיף דווקא להיצמד לסדר הפשוט והשמרני של פרקים שמתפתחים עם הזמן, כאלה שבתוכם יוכלו היוצרים לממש את תאוות זיגזוג הזמנים שלהם באופן המקובל, זה שלמדנו להכיר ולאהוב או לשנוא. כרגע הפלופ המטורלל לא תורם לסדרה דבר, וסביר להניח שהיא הייתה יותר מוצלחת בלעדיו. אבל היי, לפחות קיבלנו הזדמנות לקחת חלק בעוד מערכת בחירות, צאו להצביע!
