אנשים מבוגרים מאבדים עניין בחיים, ואין לנו מה לעשות נגד זה מלבד לבכות. אולי לכן בכיתי מול ג'וני מיטשל
אנשים מבוגרים מתים סביבי. אני לא מחדש פה שום דבר, אני יודע, מלבד לעצמי.
סיפרתי כאן לא מזמן על אבא של אהובתי, ששבת אחת אחר הצהריים, לאחר זמן ארוך של דעיכה, פשוט נשכב במיטה ומת בשלווה. בשבועיים האחרונים, במקריות גמורה ובלי קשר, מתו אמהות של שתי נשים שאני מכיר. הן מתו, מה שנקרא, בהפתעה (כאילו מישהו מת עם הודעה, תיאום מראש וחתימה לשליח בדלת).
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המיתות בושרו לי בנייד, ואז בפייסבוק, ואז דרך עוד ועוד אנשים שלא האמינו והיו המומים לגמרי, למרות שלא הייתה, בעצם, שום סיבה להלם; אלה היו נשים מבוגרות – המילה "זקנות" הזדקנה בעצמה ונאסרה לשימוש – וגם חלשות, בודדות רוב הזמן, ובסוף הן מתו כמו שהרבה אנשים מבוגרים מתים: לא ממחלה מסוימת (למרות שאולי לא היו לגמרי בריאות), לא ממצב שהסתבך (למרות שאולי היו במצב), לא מאירוע פתאומי (למרות שבסוף־בסוף, משהו בכל זאת הורג אותך); הן מתו בעיקר מתוך חוסר רצון ועניין להמשיך. הן עזבו בעקבות "תחושת מיצוי", כמו שנהוג לומר על עזיבת מקום עבודה.
הן מתו מתוך איזו חולשה מצטברת, עייפות החומר, דעיכה הדרגתית, אולי גם דיכאון מעצם משקלן של השנים, שהופך כבד ומעיק משנה לשנה עד שנדמה שהוא כמעט מוחץ אותך תחתיו ולא מותיר עוד אוויר לנשימה. והזיכרונות לא מרפים, וההווה פשוט מחליק ממך.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
החיים די רגישים בקטע הזה; אם מאבדים בהם עניין באופן יסודי מספיק, הם מאבדים בך עניין בחזרה. "החיים נמשכים הרבה אחרי שהריגוש שבלחיות נעלם", שר פעם ג'ון מלנקמפ, והמשיך לחיות הרבה אחרי.
ובסוף המוות בא ולקח את הנשים האלה כמעט באגביות, ללא דרמה, כאילו במהלך סיור שגרתי.
זה מפחיד אותי נורא.
כי אני חושב על אמא שלי בדיור המוגן. גם היא איבדה עניין, ואת רוב זמנה היא מעבירה מעצמה אל עצמה ובחזרה. לפני שבוע הגעתי עם חבר פסיכוגריאטר לביקור אצלה. היא ישבה שם על הספה הרגילה שלה מול הטלוויזיה, ניהלה איתנו שיחה ידידותית והסבירה שהיא לא יוצאת הרבה מהחדר. החבר שלי ניסה לשכנע אותה שהיא מוכרחה לצאת לפחות פעמיים ביום, לקום באופן יזום מהספה, להגיח החוצה ולהשתתף באופן פעיל יותר במה שנהוג לכנות החיים.
זה לא היה שונה בהרבה מהשיחות שאני מנהל איתה, אבל אמא שלי רק הינהנה לעברו הנהונים קטנים, ובסוף נפרדה מאיתנו מבלי לקום מהספה. תנו לי לנחש שהיא על הספה גם ברגע זה ממש – היי, אמא!
וגם זה מפחיד אותי.
כי באותו ערב ראיתי את ג'וני מיטשל על ספה משלה. כורסה למעשה. היא ישבה עליה וביצעה – קודם בפנים קפואים ואז, כשהמוזיקה הישנה מוליכה אותה למקום הטוב שלה, תוך חיוך – את הקלאסיקות הגדולות שכתבה בצעירותה, מול קהל דומע מהתרגשות בפסטיבל הפולק בניופורט.
גם אני דמעתי. לא יכולתי לבלום את זה. אני לא יודע אם בכיתי מהסיבות הנכונות – כלומר מהעובדה שזו ג'וני מיטשל בת ה־78, שחוזרת להופיע אחרי 20 שנה, אחרי שכבר כמעט נלקחה מאיתנו בעקבות מפרצת מוחית, אחרי שכבר היה ברור שהיא גמורה – אבל אני די בטוח שבכיתי מהסיבות הלא־נכונות: שהיה בזה משהו מדכא כל כך. שלשמוע את ג'וני מיטשל המבוגרת שרה את Both Sides Now ו־The Circle Game תוך קשיים ניכרים, בקול נמוך בשתי אוקטבות מזה של האישה הצעירה שכתבה את השירים ההם, כשהיא נתמכת בזמרת הצעירה ברנדי קרלייל, שנראית קצת כמו בתה האוהבת והמודאגת – כל זה היה, בסופו של דבר, אירוע עצוב מאוד, והופעה קשה מאוד.
הזִקנה והמחלה לקחו ממיטשל את קולה, את המראה שלה, לא מעט מיכולותיה הגופניות, ונדמה לי שגם את שמחת חייה. לרגעים נדמה היה שהיא על הבמה רק כדי לרצות ולא לאכזב את האנשים הצעירים יותר שהקיפו אותה ועמדו משתאים מולה. את הקהל. את ברנדי. היא חייכה אליהם וניפנפה בכבדות רק כדי לספק להם את תמונת המחזור שביקשו. את עצמה עוד פעם אחת. את תחושת הניצחון – שלהם, לא שלה – על הזמן.
זה היה סוג של מסע אשכבה. וזה נראה כמו סוף. סוף מפואר, יפהפה, מוקף הערצה ואהבה והתרגשות ומעריצים, ועדיין – זו לא הייתה שום מסיבה.
אז אתם מוזמנים להאמין לעיתונות, שהשתפכה על העובדה שזה בכלל קרה, ושמיטשל לא ניסתה לשחזר על הבמה את מי שהייתה אלא אימצה את מי שהיא כיום – מבוגרת, חולה, מוגבלת – כאילו יש לה ברירה – והצליחה לתת, עם קצת הרבה עזרה מחברים, הופעה שלמה.
אנחנו לא מבינים איך אנשים מבוגרים יכולים לאבד ככה עניין. איך – למרות כל ניסיונותינו לחבר אותם בכבלים למצבר ולהתניע, להוציא אותם, לטייל איתם, להעלות אותם על איזו במה – הם מסרבים להידלק ולהיטען מחדש. הם פשוט מוותרים
אבל בסוף, לראות את ג'וני מבצעת, בערוב ימיה ומתוך מאמץ עצום, את השירים המורכבים שכתבה בשנות הנעורים הפורחות וביצעה אז מתוך איזו קלילות ויופי ופשטות וכוח – כן, היה לזה הדהוד רגשי, אבל זה גם היה כל כך עצוב. אם היה ניצחון בהופעה הזאת, זה היה ניצחון הזמן על האדם. הזמן עמד שם על הבמה ופשוט לעג לכולנו, אבל אנחנו לא שמנו לב; התרכזנו בלחפש שרידים של ג'וני מיטשל.
והיא עצמה, נדמה, הייתה בכלל מעדיפה לשבת על הכורסה שלה בנוחות ביתה. כמו האמהות המבוגרות שמתו לכאורה פתאום, כמו אמא שלי תבדל"א, נדמה היה לי שגם ג'וני כבר לא ממש בעניין, ושהחיים רלוונטיים לה באופן די מוגבל. שהיא בשלב הזה בחיים שבו גם דברים שרצינו בוודאות כל חיינו – ארוחה טובה, הצלחה, נסיעה לאיטליה – כבר לא ממש מעניינים אותה. העולם הולך ומתרחק.
ואנחנו מצידנו לא מבינים איך אנשים מבוגרים יכולים לאבד ככה עניין. איך – למרות כל ניסיונותינו לחבר אותם בכבלים למצבר ולהתניע, להוציא אותם, לטייל איתם, להעלות אותם על איזו במה – הם מסרבים להידלק ולהיטען מחדש. הם פשוט מוותרים.
ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לכבד את הבחירה הזאת שלהם, אבל אולי אנחנו צריכים. כי הם, בדיוק כמו ג'וני, כבר ראו את החיים משני הצדדים, ואין צד נוסף. ואנחנו מסתכלים עליהם, על האופן שבו הם מצמצמים נוכחות, ולא מבינים. "אי־האפשרות הפיזית של המוות בעיני מישהו חי" נקראת העבודה המפורסמת ביותר של דמיאן הירסט – זו עם הכריש המשומר במכל פורמלדהיד. ומיטשל על הבמה בניופורט הייתה הדבר הזה; כריש משומר. כולנו משמרים בכוח את הכרישים של חיינו, ולא מוכנים לאפשר להם ללכת.
אולי לעולם לא נבין אותם עד שלא נגיע לשם. השאלה היא מה נכון לנו לעשות עד אז; להמשיך לנסות לגרום למבוגרים בחיינו להיאחז, לפעול, לצאת, להופיע, או להבין שאנחנו לא מבינים, ולהניח להם.
או פשוט לעשות את מה שעשיתי מול ג'וני מיטשל בת ה־78: לבכות. ואפילו לא לדעת על מה בדיוק.
מה אפשר ללמוד מנדידת הציפורים על השיח הפוליטי בארץ (ואיך זה קשור לעומרי כספי)
אני מסתכל לא מעט על ציפורים בזמן האחרון. נתפסתי לעניין. מה שקרה זה שהבן שלי התחיל לצלם אותן במצלמה שקיבל מאחותו, והואיל ובשונה מאביו הוא בעל תבונה, הוא יודע להסביר לי מה הסיפור של כל ציפור. אז בעקבותיו, גם אם בקטנה, התחלתי אף אני להביט בהן בעניין ולעקוב אחר התנהגותן. בעיקר אני אוהב לראות אותן עפות יחד בשמיים, השד (והבן שלי) יודע לאן. ושמתי לב שהלהקות שאני מביט בהן עפות במקרים רבים בצורה כל כך אסתטית, שזה נראה כמו טיול מאורגן באירופה הקלאסית. אני מביט בהן עפות כמו שחיילים צועדים במסדר, ומבין שחייבת להיות כוונה מאחורי העניין הזה, איזה היגיון שמארגן את המבנה. חייבת להיות סיבה לסדר הקסום הזה.
אבל נחזור לציפורים בהמשך, ברשותכם.
לפני כמה שנים היינו בטיול עם חברים ששכחו את אחת המזוודות במלון, וכשניסו להבין מה קרה שם הם קלטו שכל אחד מהם חשב שהשני יביא אותה. אמרתי לאפרת: "תראי איזה יופי, אצלנו אין מצב שדבר כזה יקרה. את בחיים לא תחשבי שאני אביא איזו מזוודה על דעת עצמי. לנו לא יכול לקרות דבר כזה, המשימות באחריותך בלבד, וככה אף פעם שום דבר לא נופל בין הכיסאות". אפרת לא צחקה.
לא משנה. אני מספר את זה כדי לומר שכמו המזוודה ההיא, יש לפעמים דברים שקורים, ואין מישהו שאשם בכך שקרו. ככה זה. אבל זה עדיין עצוב מאוד. הנה דוגמה: בשמאל מפחדים ומפחידים שתקום ממשלה עם בן גביר; בימין מפחדים ומפחידים שתהיה קואליציה עם המשותפת – אבל כמעט אף אחד לא דוחף לקואליציה שבה אין לא בן גביר ולא משותפת. זה עצוב, אבל את מי תאשימו? זה הרי לופ שנקלענו אליו, מי בכלל זוכר איך ולמה.
והנה עוד דוגמה: בשבוע שעבר זהבה גלאון וכל מיני נציגי ימין רבו. גלאון אמרה שאיילת שקד אישה מסוכנת, ושקד ענתה לה דבר מה, וגלאון החריפה את הטון כלפי לא זוכר מי וגם הוא ענה לה. ואין לי טענה לאף אחד מהם, הוויכוח ויכוח והבחירות בחירות, זו דרכו של עולם. אבל ליבי נחמץ מהמהירות שבה התדר משתנה. תראו איזה קל זה לריב: ניצן הורביץ לא שמאלני פחות מגלאון, אבל הוא ובנט לא רבו. שנה שלמה הם לא רבו. חרקו שיניים. הבינו שלריב זה קצת בזבוז זמן, עדיף לעבוד בשביל הישראלים, ושבמקום לצווח, כדאי לעשות יחד למען הכלל. זה היה מדהים ואני כאן להזכיר זאת: בואו לא נשכח, כשנהיה עכשיו בתוך מערכת בחירות מטורללת שבה כל אחד יגיד כמה השני מסוכן, שלפני כמה חודשים ימנים ושמאלנים ישבו יחד בישיבות ממשלה והיו באותו צד. וזו לא הייתה ממשלה מושלמת, ויש כאלה שחושבים שהיא הייתה ממש גרועה (לא אני), אבל את הדבר הספציפי הזה, שנציגי מרצ וימינה עבדו ממש טוב יחד, אני מרגיש חובה להזכיר.
אנחנו חיים בעידן שבו יש משהו לא פחות מסוכן מפייק ניוז - והוא ההגזמות. הצורך בהקלקות ובטראפיק מיידי ממציא פה את השיח מחדש ומטרלל אותו לחלוטין
דוגמה שלישית: הייתי השבוע באיזו נסיעה והאזנתי לפודקאסט שבו שוחחו פיני גרשון ונדב צנציפר עם עומרי כספי. אני מאוד אוהב כדורסל וגם שיחות על כדורסל מעניינות אותי, ובסוף השיחה הארוכה שהם ניהלו, ככה ממש כבדרך אגב, שאלו את כספי קצת על הדעות הפוליטיות שלו. כספי אמר ככה בערך שהוא ימני ושאלו אותו אם הוא מסכים עם בן גביר, אז הוא אמר שנניח לגבי מוות למחבלים כן, והוסיף מיד שגם עם לפיד הוא מסכים בנושאים כלכליים, ועם ביבי על דברים אחרים. האווירה באולפן הייתה מנומנמת, כי כספי באמת לא אמר משהו מרעיש. ואז נזכרתי שראיתי ברשתות דיון מטורלל על כספי, כן בן גביר ולא בן גביר, וחשבתי לעצמי שלא יכול להיות שהדיון הכל כך סוער ההוא, קשור לשיחה הכל כך פרוזאית ששמעתי כעת בפודקאסט. אז נכון, השיחה הפכה גם לכתבה במוסף זה ומשם החל כל הדיון, אבל לא יכול להיות שמשיחה שהתנהלה באווירה כה לא כותרתית ונאמרו בה דברים כה טריוויאליים, התפוצץ כזה דיון רשת מטורלל. אבל וואלה, בדקתי ואכן זה מה שקרה.
אני לא סתם מתעכב על זה. מה הדעה של כספי ומה בדיוק הוא אמר זה לא משנה, יש פה משהו אחרי שהוא לא פחות ממדהים: מדברים הרבה על פייק ניוז ועל אנשים קיצוניים, אבל אנחנו חיים בעידן שבו יש משהו לא פחות מסוכן מפייק ניוז, והוא ההגזמות. הצורך בהקלקות ובטראפיק מיידי כל כך גדול, שהוא אשכרה ממציא פה את השיח מחדש ומטרלל אותו לחלוטין. זה נשמע לכם אולי כמו משהו אזוטרי, הרי מה אני רוצה מכם עכשיו, מה עומרי כספי, מה פודקאסט. אבל אני מאמין שהפער הפסיכופתי בין מה שכספי אמר שם בפודקאסט לבין מהומת האלוקים שהתעוררה אחר כך, הוא סימבול לאחד הדברים הכי משוגעים ועוכרי השלווה היום: היציאה המופרעת של כל דבר מפרופורציה.
ואין אשמים בדבר הזה. גם בדבר הזה אין למי לבוא בטענות. באמת שלא. כל אחד עושה את תפקידו נאמנה. וזה בדיוק מה שמפחיד כל כך.
בחזרה לציפורים. הביטו בהזדמנות בלהקה קטנה שעפה בשמיים. יש מחקרים שמראים שחלק מהציפורים, למשל שלדג צפוני, מדייקות את הקצב של הכנפיים ברמה פסיכית ממש. חוקרים עקבו אחר קבוצה של אותן ציפורים שחורות גדולות, שלכל אחת מהן הוצמד מכשיר GPS קטנטן ומד תאוצה, והתיאוריה בגדול היא שלהקות ציפורים נודדות במבנים משולשים (זה נראה כמו האות V) מכל מיני סיבות אווירודינמיות, כי כאשר ציפור עפה היא משאירה מעין שובל שמשפיע על ציפור אחרת: אם היא עפה מתחת לציפור הראשונה ומעט הצידה, היא מקבלת דחיפה קדימה מזרם אוויר חם. מומחים שניתחו את הנדידה, שמו לב שהציפורים ממקמות את עצמן במדויק בנקודה שבה ייהנו מזרם האוויר הזה וישמרו אנרגיה, ויש מעין תנועה גלית בין חברות הלהקה. לא אטרחן אתכם בנמשל המדויק רק אגיד את זאת: כשהבטתי באחת הלהקות הללו בשבוע שעבר, הבנתי שאנחנו עושים בדיוק אותו דבר - אבל הפוך. שבת שלום.
מי מחכה לזמן
"מה, כבר סוף יולי תחילת אוגוסט?" שאלתי את עצמי. וכרגיל השאלה; האם יש מצב שהזמן עבר מהר ולא חשתי בו? שהגלידה מצפון רמת־גן נמסה, שעדיין מדברים על האטום האיראני, הסוכנות ברוסיה ועל המח”ש כחש בחש. ובקשר לזמן אני תוהה האם יש מצב שהזמן רוצה להישאר אבל מישהו דוחק בו לזוז? כמו אנשים שאומרים: "שמע, אני משתוקק להיות איתך עוד, אבל חייב למהר כי מחכים לי". מה מחכה לך? מי מחכה לך או לזמן? איש לא יודע.
יוליק הטוב לחופש
דווקא תחילת יולינקה שלנו הייתה חמודה ואופטימית. משהו פרשי כזה, כמו משקה טרופי אננסי. הנתב"גים התפלצו מאנשים שנמאס להם לדחות סיפוקים. התנים סימנו את הטריטוריה שלהם בפארק על ידי השתנה. ובטריטוריה שלנו התחלף ראש הממשלה מצומת רעננה־כפר־סבא, בזה שבא מרמת אביב צומת שוסטר.
אגב, בתת־ההכרה יולינקה לבד בלי אוגוסט הוא די ציפלון. כלומר חם, אבל לא מיוחד במינו, מלבד היותו על שם יוליוס קיסר המפורסם. אבל במחקר חופשים שערכתי, יוליק הוא החודש הטוב בחופשים, כי הוא בהתחלת הקיץ ואילו אוגוסט שהגיע עכשיו כבר מסמן את סופו, וזה מה שמבאס בו, הסוף.
חום יולי־אוגוסט
אז מה עשיתי בזמן שיולי ואוגוסט התחברו בזיווג מופלא שקראתי לו פעם חום יולי אוגוסט? הופעתי הרבה, הזעתי, קיללו אותי בכבישים כשחתכתי מסלול. לפעמים נהייתי מותש כמו קש, חיפשתי סדרות ממש, רק שלרובן לא הייתה לי סבלנות, כולל סדרות עתירות רייטינג וכישרון כמו סטריינג'ר ת'ינגס. רוב הרגעים השמחים ביולי היו בעיקר בפרסומות. תוציא שיר לקהל, תעשה פרסומת. זה הז׳אנר החדש.
אקרובטים צעירים ומוכשרים מילאו את צמתי הרמזורים. "רק שלא ייגשו אלינו", אמרה. משהו הפחיד אותה ביולי. אולי תחושת חוסר מודעות ישראלית כמו פוליטיקאים חסרי מודעות שהתאחדו כדי לקושש קולות לשווא.
חוץ מזה ג'ניפר לופז ובן אפלק התחתנו (מי שר להם בחתונה, תהיתי). וגם הזוג ההוא מחתונמי, נו, הרופאה והגבוה שהתאהבו זה בזה בשנייה הודיעו על סייב דה דייט.
"איפה יש מזגן, כי אני מת", אמר לי מישהו לא מאוזן שהגיע מבחוץ מיוזע ולחוץ.
פול וג'וני
באמצע סוף יולי ראיתי קטע נפלא שבו ג'וני מיטשל אהובתי שרה בפסטיבל פולק בשם ניופורט את Both Sides Now ובא לי לבכות. היא ישבה (אחרי מפרצת קשה), נתמכה על ידי זמרת צעירה עם קול גבוה, ושרה בחום את השורות הנמוכות שלה. בעיקר הייתה מוקפת אהבה של אוהדיה. אחר כך עלה לבמה המאולתרת וחסרת הזוהר פול סיימון בן ה־80. מודה שכשאני רואה את פנחס (שמו היהודי) אני נרעד. השמש קפחה על פניו כי יולי זה גם באמריקה. אז הוא חבש כובע מצחייה אדום נגד השמש וההתקרחות, התחיל לשיר רק עם גיטרה ולמרות שקולו נסדק, התגבר ב-The Sound of Silence - צלילי השקט - על החיים הרועשים ושב להיות פול. פעם כשהיה בארץ ונפגשנו אמר לי: “אני אוהב שצעירים אוהבים אותי”. אז גם אני. וכשנועה קירל באה להופעה בקיסריה, העליתי אותה על הבמה לשיר יחד את “מנגב לך את הדמעות”. היה מתוק.
הו יולינקה
הו יולינקה, היית ביוטיפולינקה, כמו השיר החדש "סתלבט בקיבוצינקה" של פול טראנק וג'ימבו ג'יי. מצד שני, מתוך הלילה והיום נשמעו זעקות אימה כשבני אנוש נרצחו ביולי בזולות החיים. כושר הקיבול שלנו לא יכול היה להכיל את הכאב אז היא אמרה: "סגור, סגור את הטלוויזיה, שהרעל לא ייכנס לפה".
והילדים? שני הצעירים אמרו לי בסגנון עוד חוזר הנדנוד; "סבוק, קנה לנו במבוק".
"במבוק לבניית טייארה (עפיפון)?"
"מה פתאום. במבוק קולה", ענתה הקטנה. והגדול שאל מתי תגיע גיטרת הגיבסון שהבטחתי לו. ״הכול בדרך״, עניתי. "גם הצבים האיטיים מגיעים בסוף לנקודת הקצה במרוץ", המשלתי. ואז הוא שאל: "מה הכוונה?". והוסיף “אני אוהב צבים”. אחר כך בחרתי להתיישב מולם בחצר, אבל ניסיתי להתחמק מלשחק כדורגל וחיובים בכדורסל. "אני עייף, כבר יולי וגם אוגוסט", תירצתי.
"רוצה מים?" שאלו ושתיתי. חיפשתי נקודה באופק וראיתי ענן. פגשתי הלך שהפך בן־מלך (פרום אה ג'ק טו אה קינג, שיר ישן של נד מילר) וזה עודד אותי. לפלורנס היפה היה תמיד משפט: “גדל לך באהבה ביוני ארנב / אז הוא ייהפך לאהוב, ביולי ובאוגוסט תוכלו להתחתן".
העולם נכנס למין תנועה סיבובית ולא רצונית, עצבנית כזאת ולא נשלטת שאחזה בו. כמו בן צעיר שמתגנב לחדר של אבא ואמא שלו וחוטף שוק כשהוא מגלה לתדהמתו שמיטתם ריקה כי הם התגרשו
חריזות
מתי אתה רוכב ביולי־אוגוסט? נשאלתי. הרי חם ורועש כמו רעש נפילת שערי המטבעות בעולם.
"בחמש וחצי־שש בבוקר", עניתי פריטי.
"יש כבר אור?" שאל מי שלא קם בשעות כאלה אפילו בספטמבר.
"יש בחמש, שלא לדבר על שש״, חרזתי לו.
"ויש אנשים בחוץ?"
ראיתי השבוע המוני רצים עם חולצות עליהן נרשם My way. כמו השיר של פרנק סינטרה. אין כמו My way, אבל בtheir-way (הדרך שלהם) הם נראו לי רצים ונמרצים, חרזתי שוב באופטימיות.
העולם בשנ"צ
העולם נכנס למין תנועה סיבובית ולא רצונית, עצבנית כזאת ולא נשלטת שאחזה בו. כמו בן צעיר שמתגנב לחדר של אבא ואמא שלו וחוטף שוק כשהוא מגלה לתדהמתו שמיטתם ריקה כי הם התגרשו, כמה עצוב.
אז חזרתי לסדרות המלחמה הקשות "אחים לנשק" ו"הפסיפיק". וכשכולם נלחמים בכולם ואני בסלון הממוזג זה מייצר אצלי פרופורציות. בסוף יולי המנגו חזר. עשרות רוכבי אופניים באו אליי מכל הכיוונים בשבילים. החיים, מתי הם נחים?
עכשיו אומרים ששנ"צ מסוכן. בניו־זילנד אוסרים על הנוער לעשן במסגרת דיקטטורת העישון. אמריקאי בר־מזל זכה באחד פלוס מיליארד דולארס בלוטו. פאק, למה לא מילאתי? קיטרתי. אין כמו חרטה ביום חם. אבל במקום לוטו מילאתי לפחות את האוטו (בבקבוקי סודה).
ובזהות שאולה הקשבתי לשידורי הרדיו הפוליטי עד שנחתי עם טל ואביעד החדים והחכמים. בספונטניות עבדתי על שיר חדש בשם "אש". בספונטניות אני מוריד את הקצב של היש, רוכש כרטיסים לריזורט בקפריסין ושואל אותה אם בא לה על זה.
צריך שהיולי־אוגוסט יעברו במתינות ונשתה הרבה מים. הרי ארגוני המורים מאיימים בשביתה בספטמבר, וראש הממשלה החדש עדיין נראה כמי שלא מאמין שזה קרה לו.
שיר ילדות
בסוף יולי שלחו לי שיר נהדר של יהודה עמיחי:
וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי
כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,
כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס.
וישר נהייתי כאדם שנזכר ורץ בחום אל ילדותו היחפה, מלודרמות משפחתיות, תבוסות וניצחונות.
אחר כך הרסו עוד כביש בשכונה שלנו, חניה אין, חום אימים בשמונה בבוקר, הצלחתי לארוז בטרולי מינימליסטי את הציוד לחופש כולל משקפי שחייה, ספר של דילן, ונסענו.
הכבישים הריקים בקפריסין
אחרי שלוש שנים של היעדרות מהאי השכן, קפריסין לא השתנתה חיצונית. סייפרוס (בו עשו אותי הוריי כשני מעפילים בפמגוסטה) זה אי ששומר על צביונו ונראה בערך כמו ישראל לפני 30 שנה. אז נהייתי ממש מרותק למראה הכבישים הריקים ולאנשים שמחייכים בקפריסאית. לרגע שכחתי ארץ שנוהגת בעצבים כאילו גנבו לאנשיה את האושר.
אחר כך קפצתי למים ושחיתי. המים בניגוד לשמיים הם הגבול בקיץ החם.
