מעטים המקרים בתולדות פסטיבל קאן שבהם זכו במאים פעמיים בפרס דקל הזהב הנחשק. מעטים עוד יותר המקרים בהם זכה יוצר בפרס פעמיים רצופות. מדובר, ליתר דיוק, בשניים: מיכאל האנקה האוסטרי עשה זאת עם שתי יצירות המופת שלו, "סרט לבן" (2009) ו"אהבה" (2012), ועתה מצטרף אליו הבמאי השבדי רובן אוסטלונד ש"משולש העצבות" (Triangle of Sadness) שלו זיכה אותו שוב בדקל הזהב בפסטיבל קאן השנה, חמש שנים אחרי שקטף אותו על "הריבוע" (2017). אין בציון העובדה הזו משום אנקדוטה בלבד. יש בה כדי להעיד על מקומו של אוסטלונד בנוף הקולנוע העולמי – זכייה שניה ממקמת אותו בצמרת יוצרי הסרטים היום – אבל אולי גם על המצוקה בה היה נתון השנה הפסטיבל היוקרתי, ועל זו בה נתון קולנוע ה-art house בכלל. זכייה שניה ברציפות במקרה של במאי ותיק כהאנקה היא דבר אחד, אבל מה זה אומר שבמאי, שזהו סרטו השישי בלבד, רושם את ההישג הזה? לשם השוואה: שום סרט של אלמודובר לא זכה מעולם בכבוד, ואילו במאים כתיאו אנגלופולוס, מייק לי, נורי בילגה ג'יילאן וטרנטינו זכו בו פעם אחת בלבד.
"משולש העצבות" - טריילר
הדברים האלה לא נכתבים בגנותו של "משולש העצבות", שהוא סרט שנון ומצחיק, אלא מתוך תהייה. אוסטלונד הוא במאי חשוב, אבל הוא לא עד כדי כך חשוב. לפחות לא בשלב זה של הקריירה שלו (הוא החל לזכות בתשומת לב בינלאומית עם סרטו הרביעי, "כוח עליון" מ-2014, שנותר בעיניי עבודתו הטובה ביותר). מצד שני, נדמה שסרטו הנוכחי הולם פוליטית את כל מה שמטריד היום את מנוחתו של העולם המערבי. למעשה, זהו סרט על קריסתה של התרבות המערבית, לא פחות, כך שאולי זכייתו בפרס מעידה על כך שהוא גם הסרט הנכון בזמן הנכון.
הנה רשימה חלקית של סרטים שנטענים בזיכרון נוכח הצפייה ב"משולש העצבות": "הזלילה הגדולה" של מרקו פררי מ-1973; "סחף חושים" בבימוי לינה ורטמולר מ-1974; "והספינה שטה" של פדריקו פליני מ-1983; ו"קרייטון המרשים" מ-1957, על-פי מחזהו של ג"מ בארי ("פיטר פן"). כל אחד מהסרטים האלה תיאר את סופה של הציביליזציה כפי שאנחנו מכירים אותה באמצעות סיפורים על קבוצת בורגנית המתכנסת בווילה מהודרת כדי לזלול עד מוות; היפוך מעמדי בין אריסטוקרטית בלתי נסבלת וספן קומוניסט; אריסטוקרטים היוצאים אל לב ים על סיפונה של אוניית פאר ערב מלחמת העולם הראשונה; ורב-משרתים ההופך לשליט אנשי החברה הגבוהה לאחר שספינתם נטרפה והם נקלעים לאי בודד.
"משולש העצבות" דובר האנגלית מחולק לשלושה פרקים. בפרק הראשון אנו פוגשים בדוגמן צעיר (האריס דיקינסון) ובחברתו אושיית האינסטגרם (שארלבי דין שמתה במפתיע לפני כחודשיים בגיל 32). אז אנו גם נחשפים למושג שעל שמו קרוי הסרט, ומתייחס לצורה שנוצרת בחלק שבין הגבות וגשר האף כאשר המצח מתקמט. הזוג מסיים ארוחת ערב במסעדה יוקרתית, ובין השניים מתגלע ויכוח בשאלה מי ישלם את החשבון. הפרק השני, שהוא כמעט סרט באורך מלא, מתרחש על סיפונה של אוניה המאוכלסת בידוענים ואנשי החברה הגבוהה, ביניהם גם הצמד שהיכרנו וכמה דמויות מוזרות כמו זוג קשישים מתוקים להפליא עד שמתברר תחום עיסוקם, רב החובל האלכוהוליסט והמרקסיסט שמתקשה לצאת מחדרו (וודי הרלסון בהופעה מזהירה), ומטרוניתא גרמנייה מוכת שבץ השבה וקוראת כתוכי "Im der wolken" ("בעננים"). כאשר פורצת סערה והאוניה מתחילה להתנדנד, הארוחה החגיגית שאליה מתכנסים כולם נהפכת לקרנבל גרוטסקי של הקאה המונית, צלחות חרסינה מתרסקות ומזון מתעופף במה שמזכיר את האפיזודה במסעדה מתוך "טעם החיים" של מונטי פייטון (1983).
ביקורות סרטים נוספות:
הפרק השלישי כבר קורה באי בודד אליו נקלעו כמה מנוסעי האוניה, בנסיבות שלא נרחיב עליהן. כאן מתבררת תושייתה של אחת מתחתית צוות השירות (דולי דה לאון), וכתוצאה – תלותם של העשירים בה אם ברצונם לשרוד.
אוסטלונד מכוון כאן את חיציו הסאטיריים כמעט כלפי כל דבר שזז בחברה העכשווית: כוכבי רשת, כרזות פרסומת המבוססות על גיוון גזעי, תקינות פוליטית, ובעיקר תחושת האיום שחווה החברה האירופאית נוכח הזר התובע את מקומו והכרה בו. מבחינה זו, הסרט ממשיך את הכיוון הסאטירי של "הריבוע" שלעג לשיח האמנותי הנפוח ואף הוא כלל סצנה של ארוחה אליה נאספים השמנא וסלתא של החברה השבדית, מצנטים של אמנות גבוהה, המופרעת בידי נוכחותו של אמן מיצג הנע ומשתולל כגורילה. אין דבר המזוהה יותר עם הבורגנות מאשר סעודת פאר, ואין דבר המזוהה יותר עם הסוריאליסט הספרדי לואיס בונואל מאשר סעודה פאר שאינה עולה יפה (ע"ע "המלאך המשמיד" ו"סוד הקסם הבורגני"). אוסטלונד, מבחינה זו, הולך ומתברר בשני סרטיו האחרונים כממשיכו של הקולנוע האנטי-בורגני של בונואל, והצפייה בסרטו הנוכחי אכן מזכירה את היצירות המודרניסטיות בקולנוע האירופאי של שנות ה-60 וראשית ה-70.
קשה לומר שהמתקפה החזיתית של אוסטלונד על החברה והתרבות המערבית (זו כוללת סצנה של הרג אכזרי של חמור באמצעות אבן גדולה) מטרידה במיוחד. מצד שני, נחוץ כנראה במאי בטוח בעצמו כאוסטלונד כדי לעצב אפיזודה כה-ארוכה שהאסתטיקה הקרנבלית שלה תאתגר את הצופה הבורגני המעונב. "משולש העצבות" הוא סרט מבוים היטב ומהנה מאוד. לרגעים נזכרתי ב"סוף טוב" (2017), סרטו האחרון לעת עתה של מיכאל האנקה, שגם הוא היה מעין סיכום סאטירי-אכזרי של החברה האירופאית בעת הנוכחית דרך סיפורה של משפחת תעשיינים מפלצתית. ואולם, סרטו של אוסטלונד קל יותר לעיכול – בחירת מילים משונה, אני מודה, נוכח תיאורו הנרחב את בני המעמד הגבוה שפולטים את מזונם.
