בשיתוף עברית
פרק א': טבנקין חוזר הביתה, וגר במרפסת
1
מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, שכב על מיטת שדה מתקפלת במרפסת הסגורה. הוא שמע את אֶווה מתהלכת בסלון, והתעורר בבהלה: בחלומו, הצעדים היו צעדי השוטרים של הצאר, שבאו לקחת אותו או את אביו. מבעד לתריס הסתננו פסים של בוקר. הוא נזכר מי שולט עכשיו ברוסיה, ונרגע.
שבע שנים הוא לא היה בעין חרוד, מאז שעזב את אווה ואת ארבעת ילדיהם לטובת חוּמה, חברתו לחיים הפוליטיים. ודווקא עכשיו, כשאירופה דוהרת למלחמת עולם שנייה, הוא עזב את החיים הפוליטיים וחזר הביתה.
הוא שמע את אווה טורחת על משהו במטבחון, ואז שמע אותה קוראת לאהובְיָה, בנם הקטן בן העשר. בשאר המשקים של הקיבוץ המאוחד הילדים ישְנוּ בבתי ילדים; בזכות המאבק של אווה, הלינה המשותפת הוגבלה בעין חרוד לגיל הרך בלבד. ומאחר שבקיץ אין בית ספר, אהוביה הרוויח בוקר שלם עם אמא ואבא, גם אם נאלץ לחצות לשם כך הלוך ושוב את הקיר שביניהם.
אהוביה הביא לו למרפסת כוס מים. השם אהוביה היה רעיון של אווה: היא רצתה להרגיש אהובה. היא ילדה אותו בגיל ארבעים, בניסיון אחרון להציל את הנישואים, אבל טבנקין כבר חיכה אז לחוּמה. הוא כתב לה מכתבים ברוסית, ועל פי בקשתו היא לא ענתה לו עליהם, כאמצעִי זהירות מפני אווה. כעבור שלוש שנים, כשעלתה לארץ והצטרפה לקיבוץ יגור, הם הפכו בגלוי לזוג.
בניגוד לאווה, שכל שנות נישואיה עברו עליה בציפייה נכזבת לשובו של בעלה מעיסוקיו הפוליטיים בארץ ובחו"ל, חוּמה לא סבלה משום התנגשות בין רצונותיו של טבנקין לבין רצונותיה. בשביל החיים הפוליטיים היא עזבה את לימודיה באוניברסיטת קייב והלכה להנהיג את תנועת "החלוץ הצעיר" בפולין. ככה היא וטבנקין נפגשו, וככה זה נמשך גם בארץ. עיסוקיו הפוליטיים היו עיסוקיה, ולא היו לה עיסוקים אחרים. חיי האהבה שלהם התרחשו לא רק בדירתה, שבה הם מיעטו להימצא, אלא בכל הוועידות והישיבות של הקיבוץ המאוחד, של ההסתדרות ושל מפא"י. בהתחלה היא השתתפה בהן בתור מזכירתו האישית, בערך, ואחר כך כבעלת מעמד משלה בהנהגת התנועה. היא היתה אישה עדינה למראה, עם מבט חם ורך שמאחוריו הסתתרה קשיחות חסרת פשרות. היא הזדהתה הזדהות מלאה עם האידיאולוגיה הספרטנית של הקיבוץ המאוחד, והיא קיימה אותה טוב יותר ממנהיג הקיבוץ המאוחד, שעזב אישה וארבעה ילדים בשביל בחורה צעירה.
טבנקין לא התגרש מאווה ולא התחתן עם חוּמה. הוא היה אנרכיסט. גם חוּמה לא החשיבה את מוסד הנישואים הבורגני ואת טקס החתונה המסורתי והפטריארכלי מאז שעזבה את בית הוריה החסידי לטובת עולם המהפכה. אדרבה, כחַברת מזכירוּת הקיבוץ המאוחד וכדמות בעלת אחריות ציבורית וחינוכית, היה חשוב לה לשמש דוגמא של אישה מתקדמת, והיה חשוב לה שחייה המשותפים עם טבנקין ישמשו דוגמא של חיים מתקדמים, שוויוניים.
היא לא ביקשה מטבנקין להתגרש מאווה, וגם אם בסתר לבה, למרות השקפותיה המתקדמות, ציפתה שיעשה זאת ביוזמתו, היא לא היתה זקוקה לא לגט ולא לכתוּבּה כדי ללדת ילד. היא היתה בת שלושים וחמש כשטבנקין עבר לגור איתה (אווה, בגילה, ילדה את חנהל'ה), אבל ילד לא יָצא מזה. אישה יכולה ללדת גם בגיל ארבעים, כמו אווה; אולי אפילו בגיל ארבעים ושתיים. אבל דווקא עכשיו, בגיל ארבעים ושתיים, כשעוד היה לחוּמה סיכוי אחרון ללדת ילד, האב הפוטנציאלי חזר לגור עם אֵם ילדיו.
אווה היתה אישה נאה בצעירותה. בגיל חמישים היה לה עדיין מראה אצילי, למרות השיער המאפיר וקמטי הגיל והמרירות. טבנקין האשים את עצמו בכל קמט וקמט. השנים הטובות שלו איתה היו השנתיים הראשונות שלהם בארץ. הם גרו אז בחצר הקואופרציה במרחביה, כעשרים שנה לפני שמאיר יערי וחבריו הקימו שם קיבוץ של השומר הצעיר. ממרחביה הם עברו לחצר כנרת, אווה ילדה שם את בנם הבכור, ואילו טבנקין עבר לתל אביב, כדי להקים עם ברל ועם בן־גוריון את "אחדות העבודה" ואת ההסתדרות. כשהתפנה לבקר אותה ואת הילד, הוא הכניס אותה שוב להיריון, וחזר לתל אביב. היא הצטרפה אליו כעבור תשעה חודשים, כדי שלפחות בלידה היא לא תהיה לבד. לברית המילה שנערכה בדירתם הגיעו כמה חברים מהוועד הפועל של ההסתדרות. טבנקין ישב ודיבר איתם על ענייני ההסתדרות בזמן שאווה הרדימה את התינוק בעגלה שעמדה בפינה. פתאום נכנס ברנר. הוא התעלם מכולם, ניגש ישר אל העגלה, עמד כשידיו שלובות מאחורי גבו והסתכל על הילד. מבט ארוך, של סנדק. ואז הרים את עיניו אל אווה, הנהן לה ויצא. כעבור חודש נרצח.
היא חזרה לחצר כנרת עם שני הילדים, ומהמפגשים הבאים שלה עם בעלה נולדו עוד שניים. לא סתם קראו לה אווה. אֵם כל חי, האמא של מוישהל'ה ויוספל'ה וחנהל'ה ואהובְיָה. בין החלוצות של דור המייסדים, אישה אמהית כמוה היתה תופעה חריגה. כשטבנקין ובתיה ברנר, אחותו השכולה של הסופר, הלכו אחרי שלמה לביא לעין חרוד, אווה נשארה באופן הפגנתי בחצר כנרת, הניקה את יוספל'ה - הילד שברנר בירך אותו במבטו - ובמשך שנתיים שלחה ליצחק מכתבים שבהם הפצירה בו לחזור הביתה, עד שנכנעה.
הַקליטה שלה בעין חרוד גרמה לה לא מעט סבל. עין חרוד היתה אחת משתי פלוגות של "גדוד העבודה", שהוקמו זו ליד זו על שפת מעיין חרוד. הפלוגה השנייה, תל יוסף, נקראה על שמו של טרומפלדור, כמו גדוד העבודה עצמו. שתי הפלוגות קלטו רק אנשים שמסוגלים ורוצים לעבוד קשה כמו טרומפלדור. לאווה לא היה מקום ביניהם. היא לא יכלה להשתלב באף עבודה גופנית, מפני שהיה לה איזה מום בלב (כשהגיעה לעין חרוד הציגה אישור רפואי שאסור לה להתאמץ), ונגזר עליה לשבת בבית, בָּאוהל, ולהתענות מבושה, בשעה שבתיה ברנר וחברותיה חלבו את הפרות, עדרו ערוגות וכיבסו את בגדי החברים במי הנחל. אבל זה עוד מֵילא. הסבל העיקרי היה הלחץ שהופעל עליה למסור את הילדים לבית הילדים.
בית הילדים היה חוּשה ערבית נטושה, שמייסדי עין חרוד ריכזו בה את הילדים מתוך כוונה ליישם בה את שיטת הלינה המשותפת, שהומצאה בכפר גלעדי. לא היה בעין חרוד אדם אחד שהתנגד לרעיון הזה, חוץ מאווה. היא הודיעה ליצחק שאין כוח בעולם שיפריד בינה לבין הילדים - בטח לא בלילה. הוא נדרש לבחור צד. שעתיים לפני אספת החברים הוא התבודד בחורשת האורנים הצעירים ששלמה לביא ואשתו, רחל, נטעו ליד הנחל, וחשב על אמא שלו, שגידלה אותו לבדה עד שפגש את אווה. אחר כך, באספה, הוא קם ואמר: "איזה עתיד יש לְחֶברה שבנויה על מלחמה נגד המשפחה ונגד האֵם? בשם מה לעשות את זה? בשם שחרור האישה - להקריב את הילד? מי נתן לנו רשות להתאכזר ככה לילדים ולאמהות שלהם? שחרור האישה מעיוותים היסטוריים של אפליה - בוודאי! חתירה לשוויון האישה בכל עבודה ובכל תפקיד חברתי - אין ויכוח! אבל שחרור האישה מהקֶשר האנושי הכי בסיסי, הכי עמוק?"
מרגע שבחר את הצד של אווה, הוא הוכיח שֶׁנָאֶה דורש - נאה מקיים: כשמוישהל'ה חלה, הוא נשאר איתו באוהל במשך ימים, כדי לאפשר לאווה לטפל בינתיים ביוספל'ה. בכך הוא סיפק תחמושת ליריביו, ובראשם שלמה לביא, שאמר עליו שהעבודה היא לא הצד החזק שלו, ושמבחינה זו מצא מין את מינו. שתי האהבות הגדולות של לביא היו אשתו והעבודה.
המאבק בינו לבין לביא היה לא רק מאבק אישי על הנהגת הקיבוץ. זה היה מאבק עקרוני על מטרות הקיבוץ ועל עצם המשמעות של המילה "קיבוץ". כשלביא אמר "קיבוץ", הוא התכוון ליישוב עצמו; כשטבנקין אמר "קיבוץ", הוא התכוון לארגון ארצי של משָקים. שניהם התנגדו לרעיון "הקבוצה האינטימית" נוסח דגניה: הם לא רצו שעין חרוד תהיה קומונה קטנה ומחניקה, אלא "קיבוץ גדול, גדֵל ופתוח". אבל אצל כל אחד משניהם זה אמר דבר אחר. החזון של לביא היה יישוב שיתופי בגודל של עיירה, ואילו החזון של טבנקין, שהתבסס על המודל של גדוד העבודה, היה להקים אוונגרד - חיל חלוץ - התיישבותי ופוליטי, שינוהל מעין חרוד. לביא טען שאם החזון של טבנקין יתגשם חלילה, חצי מחברי עין חרוד יהפכו לעסקנים, וטבנקין יהיה העסקן הראשי. במקום לתקוף אותו בחזרה, טבנקין התבצר עם אווה באוהל והגיח ממנו רק כדי לריב את ריבהּ באספות.
מרוב התבצרות באוהל אווה נכנסה שוב להיריון. טבנקין לא ידע איך לצאת מהמלכוד הזה. הוא לא יכול להישאר בעין חרוד, אבל אם הוא יעזוב את עין חרוד - בשביל מה הוא חי? ואז, ברגע של השראה, הוא המציא את הסידור המיוחד של יציאה לשנת חופשה. שלמה לביא צעק באספה נגד הרעיון העסקני הזה, אבל רוב החברים הצביעו בעד, וטבנקין יצא עם אווה ההרה ועם שני ילדיהם לשנת חופשה בתל אביב.
כשאווה ילדה את חנהל'ה, טבנקין לא הרשה לעצמו ליהנות מהדירה הבורגנית שהקיבוץ שכר למענם, אלא עשה לילות כימים בישיבות אינסופיות של ההסתדרות ושל המפלגה, ומדי פעם גם יצא לשליחות באירופה. כל שליחות נמשכה כמה שבועות, וכשחזר מהשליחות השלישית שלו, אווה הודיעה לו שלשליחות הבאה הוא יֵצא עם המשפחה. הם נסעו כולם יחד לקונגרס הציוני בווינה, ובזמן שטבנקין השתתף בקונגרס, אווה ישבה בחדר של מלון עם שלושה ילדים וטיפסה על הקירות. רק דבר אחד ניחם אותה: שהיא לא בעין חרוד. כשנגמרה שנת החופשה, היא דרשה מיצחק לבקש מהקיבוץ ארכה של שנה נוספת.
השנה השנייה בתל אביב פיצתה את אווה על האכזבות שהנחילה לה השנה הראשונה. יצחק היה איתה כל השנה. במשך שישה חודשים רצופים הוא לא יצא לשום שליחות באירופה, וכשיצא לשליחות בפולין - היא והילדים נסעו איתו, וגרו חצי שנה בוורשה, בדירת חדר וחצי שהועמדה לרשותם על ידי תנועת "החלוץ". הדירה היתה גרועה כמעט כמו אוהל בעין חרוד, אבל שניהם בקושי השתמשו בה. אווה היתה רוב הזמן אצל הוריה, שאותם לא ראתה חמש־עשרה שנה, ועכשיו זכתה להראות להם את הנכדים, ואילו טבנקין התרוצץ בינתיים בין תנועות הנוער ברחבי פולין ונפגש בסתר עם חוּמה.
כשחזרו ארצה כבר לא היה לאווה כוח לא לתל אביב ולא לנסיעות, מה גם שעין חרוד בדיוק עבר אז ממחנה האוהלים שעל שפת הנחל אל התיישבות הקבע על הגבעה. הם חזרו אפוא לעין חרוד - והפעם כדי לנצֵח. המאבק על הגדרת הקיבוץ (האם הוא משק שיתופי או שיתוף של מְשָקים), הסתיים בתבוסתו של שלמה לביא: טבנקין הפך את עין חרוד לקיבוץ ארצי, בהנהגתו. גם המאבק של טבנקין ואווה נגד הלינה המשותפת הסתיים בהישג נאה: על אפם ועל חמתם של שוללי המשפחה, הם הביאו לעולם את הילד הרביעי שלהם, אהובְיה, והצליחו להעביר באספת החברים את ההחלטה שהלינה המשותפת תוגבל בעין חרוד לגיל הרך בלבד. טבנקין העניק לאווה את הניצחון המשותף הזה כמתנת פרידה, ועבר מעין חרוד ליגור, אל חוּמה.
הוא היה אז בן ארבעים וחמש, בשיא אונו כמאהב וכמנהיג - אחד משלושת מנהיגי הציונות הסוציאליסטית והיישוב היהודי בארץ ישראל, לצדם של בן־גוריון וברל כצנלסון; ולעומת שני אלה, הוא היה סוציאליסט אמיתי, חבר קיבוץ. גם בין המנהיגים של התנועות הקיבוציות הוא בלט בחריגותו, משום שהיה היחיד שהנהיג את תנועתו לבדו, בלי שותפים ובלי מתחרים. מאיר יערי ויעקב חזן הנהיגו ביחד את הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, תוך חלוקת עבודה בין יערי האידיאולוג לבין חזן הפוליטיקאי; ואילו דגניה א' ושאר המשָקים הוותיקים, שהיו מאוגדים ב"חֶבֶר הקבוצות", לא נזקקו לאידיאולוג, משום שדגלו כבר בדת העבודה של א"ד גורדון, האדמו"ר המת, ולא נזקקו לְמנהיג, משום שקיבלו עליהם את הנהגתם של ברל ובן־גוריון. שלטון־יחיד התקיים רק בקיבוץ המאוחד.
מאז שעזב את אווה והתמסר ללא מעצורים לפעילותו הפוליטית, התרבו נסיעותיו של טבנקין לאירופה לצורך השתתפותו בוועידות ובקונגרסים לצדה של חוּמה. בשובו מאירופה היה נוסע לעין חרוד לבקר את הילדים ולהביא להם מתנות. טיסן למוישהל'ה, מנדולינה ליוספל'ה, מגדל אייפל לחנהל'ה, פעמון לאהובְיה. אהוביה שמַח כמו חיה קטנה.
והנה, יום אחד, אחרי שבע שנים, הוא חזר לעין חרוד. בלי הסבר לאווה, ובלי מתנות לילדים. היא הרשתה לו לגור במרפסת, וחיכתה שיספר לה מה קרה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"הספר האדום", אסף ענברי, ידיעות ספרים, 288 עמודים
בשיתוף עברית
