נכון שהייתם רוצים להיכנס למעין מכונת זמן שתעביר אתכם אל השנה והמקום שבהם הכרתם את מי שהאמנתם שהיא אהבת חייכם? לחוות שוב את הרגע ההוא שהרטיט את לבכם? אה, לא? חשבתי. אבל זהו בדיוק הגימיק שעומד במרכז "התקופה היפה בחיי" (La Belle Époque), קומדיה רומנטית צרפתית שכתב וביים ניקולה בדוס. שילוב של "המופע של טרומן" עם ההתחכמות העלילתית והצורנית של סרטי צ'רלי קאופמן. התוצאה מהנה למדי, גם אם לוקה בסרבול הנובע מעודף סיפורי משנה, והפואנטה שלה היא ברורה: הנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם.
"התקופה היפה בחיי" – טריילר
האם ניתן לשחזר חוויה באופן אותנטי? סרטו של בדוס מעלה את הסוגיה הזו דרך סיפורו של מאייר מובטל (דניאל אוטיי), שנישואיו כבר מזמן סטו מהפסים. אשתו הפסיכולוגית (פאני ארדן) בוגדת בו עם עורך העיתון שפיטר אותו, והוא עצמו מתקשה להתרגל לחיים בעידן של אינטרנט, טלפונים חכמים ומכוניות חשמליות. כאשר נקרית לו הזדמנות לחזור לאותו יום בשנת 1974 שבו פגש לראשונה את מי-שתהיה-אשתו בבית קפה הומה, הוא הולך על זה. כל זה לא נעשה באמצעות מכונית דלוריאן שהמציא מדען מטורף-למחצה, אלא באמצעים המוכרים מתוכניות הריאליטי: לחיות מחדש את העבר באולפן שעוצב בכפוף לזיכרון, ועם שחקנים שמגלמים דמויות מפעם – למעט הכוכב הראשי. הוא נהפך אמנם לגרסה הצעירה של עצמו, אבל רק בכאילו.
במילים אחרות, זהו קולנוע שעניינו תיאטרון המחקה את החיים עצמם. כל העולם במה. או לפחות עד לרגע שבו יוצאים מתחומי האולפן אל המציאות שהיא ההווה. וכאילו כדי לסבך את העניינים, במאי תוכנית הריאליטי של החיים (גיום קנה) בעצמו מנהל מערכת יחסים לא מתפקדת עם השחקנית שמגלמת את ארדן בצעירותה (דוריה טילייה, שהיא בת לאב ישראלי ודוברת עברית). הנה כי כן, המציאות חודרת אל תוך הפנטזיה באמצעים שאינם מתוחכמים יתר על המידה.
כפי שרומזת הכותרת, "התקופה היפה בחיי" היא קומדיה בורגנית שעוטה חזות אנינה ומתוחכמת. נדמה שלא רק העולם-שבתוך-הסרט מהונדס ומעוצב באופן מלאכותי, אלא גם הסרט עצמו. מדוע צריכה הדמות שמגלם אוטיי להיות טכנופובית דווקא? ברור, כדי להראות עד כמה הוא איש של העבר. אבל יש משהו מזויף באופן שבו הדמות הזו מעוצבת, שמזכיר לנו עד כמה קומדיות מסוג "התקופה היפה בחיי" נשענות על קלישאות גם בבואן לשבור אותן – למשל, באמצעות סיפור מקורי של חזרה בזמן.
"התקופה היפה בחיי" הוא, כמובן, אלגוריה על הקולנוע שמאפשר לנו לשוב אחורה בזמן – הן באמצעות שחזור תקופתי, והן דרך הזיכרונות שאצורים בנו. דמותו של אוטיי בסרט היא זו של צופה-חווה. הוא כאמור לא נע ארבעה עשורים אל העבר, אל מי שהיה אז, אלא משחק-מתבונן בעצמו מתוך המבט של ההווה האבוד. אם סרטו של בדוס אינו מצליח להתעלות אל מעבר לסיטואציה שבמרכזו, הרי זה משום שתובנותיו נותרות שמרניות. כך, למשל, פייר ארדיטי הוותיק והטוב, הזכור מסרטיו של אלן רנה ("החיים הם שיר"), מגלם כאן גבר שמנצל את המיזם על-מנת לפגוש את אביו המנוח – ליתר דיוק, את השחקן שמגלם אותו – ולסגור בתוך כך כמה עניינים לא פתורים בחייו. אבל זוהי לא יותר מאשר עוד אינסטנט-פנטזיה שנועדה לייצר רגש שהוא מלאכותי כמו התפאורה שבה הכל מתרחש.
ישנם בסרט היבטים מעניינים יותר. למשל הבמאי, שמבקש לעצב את חייו שלו-עצמו באמצעות הפנטזיה שהוא מגשים לגיבור. זוהי אמירה על מהותה של החוויה הקולנועית, הן בעבור הצופה (הפסיבי) והן בעבור הבמאי (האקטיבי) – והסרט מדגיש גם את הקשר שלה לגבריות. אחרי הכל, הבמאי, אם זהו אכן המונח הנכון להגדיר את מי ששולט כאן על ההתרחשויות, צולע ונעזר במקל. דמותו של אוטיי, הממוקמת בין ממשות ופיקציה, משמשת אותו, על כן, לשלוט באקסית שלו המגלמת, כאמור, את האישה בגרסתה הצעירה.
לא לגמרי ברור מה הסיטואציה, שמזכירה בעיקר תוכנית ריאליטי, אמורה לפתור בעבור האנשים המשתתפים בה. כן, שחקנים מוצאים בזכותה עבודה, ויזמים מרוויחים מהתשוקה של בורגנים מבוססים לשוב אל חוויות ואנשים מהעבר. אבל לא נותר אלא לתהות אם לא מדובר אלא בגימיק שהסרט שוחק מבלי שיהיה לו הרבה מה להגיד עליו. זהו סרט על גברים ילדותיים במצוקה שמוצאים דרך מקורית להשיג שליטה בחייהם, ואולי דווקא משום כך הסרט הזה שייך כל כולו לארדן הנפלאה. שמרני ככל שיהיה, "התקופה היפה בחיי" מעניק לדמותה את אקורד הסיום ומאפשר לה לחשוף את כל הבולשיט שנקרא נוסטלגיה. לא יותר מתפאורה, גשם מלאכותי, וזמרת מעצבנת שנכנסת ברגע הנכון. ארדן היא הסיבה לחוות את הסרט הזה.
