שני גברים, מספר הסיפור ואחיו, נפגשים לטקס קבוע. בכל פעם שהמבוגר מבין שניהם חוזר לביקור בישראל, 30 שנה לאחר שעזב אותה עם לב שבור והיסטוריה משפחתית מסובכת, הם מסתגרים בחדר מלון, "משתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי", יושבים ומדקלמים זה לזה צ'יזבטים ופתגמים משפחתיים "משקיעה ועד זריחה". מאיר שלו מתמחה בפתיחות ספרותיות שמזמנות את הקוראים להצטרף למועדון סגור לכאורה. "אל תספר לאחיך" מעדכן ומזקק את המנגנון הזה; את דרכו לייצר חוויית קריאה שיש בה היבט פולחני ונוסטלגי סביב עצם הפעולה של מסירת סיפור, כהיזכרות, כפנטזיה על משהו שהיה ולא היה.
ספרו החדש מתאר במבט לאחור, אבל כהתרחשות חיה, לילה ספציפי שבו "ליל האחים" - כפי שהם מכנים את המסורת הפרטית שלהם - חורג ממסלולו. במקום להעלות זיכרונות ולהתעדכן בחיי המשפחה של האחד ובחיי הרווקות של השני, גיבור הספר מספר לאחיו על לילה דרמטי שהתרחש 20 שנה קודם לכן כאשר ביקר בישראל; לילה שנפתח בהזמנה לסקס מזדמן ומסתיים בזכוכיות מנופצות. זירת הסיפור הראשית - חדר המלון שבו מסתגרים ומשתכרים שני האחים - מתפקדת כבמת תיאטרון שמתוכה הספר פורץ לשלוש זירות התרחשות אחרות: זיכרון הלילה הסוער בחברת האישה הזרה; חיי הנישואים העוינים שניהלו הוריו של הגיבור; והסיפור מאחורי ליבו השבור, העזיבה לארצות הברית וההשתקעות בחיי רווקות יציבים, שלווים, חסרי הפתעות.
כל זירה סיפורית כזאת קשורה לז'אנר או לסגנון סיפור שמתגוששים ביניהם לאורך הספר: מותחן אירוטי, מלודרמה משפחתית ומחווה לרומן רומנטי. בכל אגף ניצבת דמות נשית שונה - אימו של הגיבור, אהובת עלומיו והזרה המסתורית שמזמינה אותו לביתה, בלב מבוך של דרכי עפר ופרדסים. התנועה של הספר בין שלושת המוקדים האלה מייצרת את הרושם שהספר מתאר פנים שונות של אותה דמות נשית ארכיטיפית, שמחליפה תלבושת, סגנון דיבור וקודים ספרותיים.
3 צפייה בגלריה
כריכת הספר "אל תספר לאחיך"
(עיצוב העטיפה: דורית שרפשטיין. על העטיפה: מיכאל גרוס, "דמות", 1963, עיזבון האמן אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים)
שלו, שכבר הפגיש את קוראיו לאורך השנים עם דמויות נשים אליליות, עזות, "גבריות", מעצב את עלילת הספר סביב הטיפוס הספרותי של פאם פאטאל. דמות נשית מפתה ומאיימת שהייתה חביבה על תסריטאים הוליוודיים כשם שהסעירה את דמיונם של סופרים ומספרי סיפורים. פעם מתארים אותה כאשת קריירה בחליפת מכנסיים, פעם כאדונית ערפדית, פעם כשֵדה מרדנית שמפרה סדרי בראשית. "אל תספר לאחיך" - כפי שאפשר לשמוע כבר בצלצול של הכותרת - מאפשר לו לטבול את האצבע במים לכאורה רדודים מבחינה ספרותית. אבל מאחורי הפלירטוט הברור עם ספרות זולה בספר הזה, נראה שהוא מבקש לתאר את מלאכת הסיפור כמשחק חיזור לכאורה קליל, שיש בו גם היבטים הרסניים ומתוחים.
אומנם המספר וגיבור הרומן מתאר את עצמו כאדם בינוני ולא מתוחכם ("מצחי הגבוה מטעה, כי הוא מרמז על שאר רוח שאין לי"), אבל שלו מעצב את דמותו בהקבלה לאישה הפתיינית והמדיחה. כשם שהיא מזמינה אותו אל הלא-נודע, כך הוא מפתה את אחיו להאזין לסיפורו. דמות האח, לאורך הספר, מתפקדת כמעין שופר מטעם הקוראים. שלו מעצב אותו כמאזין חשדני, וולגרי, חסר סבלנות, שתובע מאחיו להגיע לחדר המיטות וללב הסיפור. "אני כבר מנחש לאן הסיפור הזה הולך", הוא צועק מהיציע, "יש לי הרגשה שבעוד כמה דקות כבר אתחבא מתחת למיטה שלך ושל המישהי שרצתה לפגוש אותך, ואיהנה מהפירורים שייפלו ממנה". שלו והגיבור שלו נהנים לגרות ולדרבן את הקוראים כמעין ילדים חרמנים, ובו בזמן לנזוף באח, להוציא אותו משיווי משקל. "רצית את הפירורים שייפלו לי מהמיטה?" שואל-מתריס המספר את אחיו בהמשך הספר, "אז הנה הפירור הראשון. אני מספר לך ומראה לך איך היא נגעה בי" - הוא אומר ומצמיד את ידו לעורו ולחזהו של האח הנרתע.
משחקי הכוח שבין האחים, בין המספר והמאזין, בין המפתה והמתפתה היו יכולים לשוות לספר הזה איכות פרובוקטיבית ומתוחכמת - מתחת למשחק במוסכמות של ספרות זולה. אבל התופעה הזאת נשארת לאורך הספר, בעיניי, בגדר קישוט או צעצוע. והיא מצטרפת לטעם הלוואי הקצת זול או שמרני, שמופיע מדי פעם לאורך הקריאה בכסות של העזה וטשטוש גבולות. שלו, כאמור, כבר הפגיש את הקוראים שלו עם דמויות של נשים, וגם של גברים, שלא מתיישבות עם התפיסות הנוקשות של גבריות ונשיות. הפעם, המנגנון הזה מקבל פנים נוקשות, הצהרתיות וכמעט פדגוגיות.
במובן עמוק יותר הספר הזה מזכיר, ולאו דווקא באופן מחמיא, את אחת מהמעלות המובהקות של שלו כסופר. היכולת לכתוב דמויות בלתי נשכחות, שאומנם ניכר בהן ממד סמלי, תרבותי, ארכיטיפי, ואף על פי כן הסופר מצליח לשוות להן תווי אופי ייחודי ואוצר של מחוות גוף ולשון ייחודיות וחד-פעמיות. "אל תספר לאחיך" היה יכול להפוך להרפתקה ספרותית קלילה. אבל הנוסח של רומן קצרצר או נובלה לא הולם את המשיכה של שלו לעיצוב דמויות ארכיטיפי, טיפוסי, קריקטורי. יותר מזה, האפיון של האח כמאזין וולגרי וכפרשן חשדני לסיפור שמסגר הגיבור, מייצר את הרושם ששלו מבקש להתאים את עצמו לקהל קוראים עכשווי או לקוד תרבותי שהוא לא מכבד או מעריך במיוחד.
שלו, לפחות בעיניי, לא באמת מסוגל לכתוב ספר גרוע או מוחמץ. מדובר באחד ממספרי הסיפורים המיומנים, המשוכללים והייחודיים של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים. אף על פי כן, מפתיע לגלות כאן, למשל, רגע אחד שבו שמה של האהובה הישנה מתחלף בלי הסבר בשם אחר, כמין שריד לטיוטה קודמת. אפשר להרגיש בספר את הניסיון של שלו לצאת לדרך חדשה, להתנסות בסגנון קליל ועכשווי יותר, להתנער מזכר אהבות ישנות ומכבידות. אבל הניסיון הזה לא מצליח להרפות מתפיסות נוקשות של יחסי נשים וגברים - כשם שהוא לא מצליח לרסן את הנטייה לפתות את הקוראים בסודות מוצהרים, ברמזים עבים, בגילויים עזים (שהסיפור בהחלט יכול להסתדר בלעדיהם) - ואיכשהו להטיל עלינו, הקוראים, את האחריות לפיתוי הזה. אם נלך בעקבות ההקבלה של שלו בין סקס וספרות, "אל תספר לאחיך" מזכיר את הניסיון, המבוכה וחוסר הטבעיות שיכולים להתגלות בסקס חד פעמי. תנועות הגוף לפעמים כבדות מדי, תובעניות מדי, רומזניות מדי. במקום לתת לגוף לתפוס פיקוד; במקום לתת כבוד לחלקים הפרוזאיים של סקס - ההיסוס, הגוף הפגום - אנחנו מגלמים תפקיד של מאהב מהסרטים.
"אל תספר לאחיך", מאיר שלו, הוצאת עם עובד, 264 עמודים.
