סוואדיקה. הגענו לפרק החמישי, פרק הפול מון. הוא מתחיל כשגייטוק הרשלן מחפש את האקדח שהוא הניח על השולחן שלו, בקופסה פתוחה, ועזב את הבוטקה שלו כדי לצפות במוק מופיעה, ואז חזר והופתע לגלות שהוא נעלם, אלוהים אדירים, תשיגו לי מישהו ממשאבי אנוש, אני רוצה לדעת מי הבנאדם שקיבל לעבודה את הפרטאץ' הזה. האקדח הזה כמובן אצל טימי בוי, והוא כמעט יירה בסצנה האחרונה בפרק הזה, אבל עד אז יקרו עוד כמה דברים ששווה להזכיר.
זה לילה של משני תודעה ופריקת עול. זה מתחיל אצל שלוש הפומות, שסוף סוף מקבלות את הבילוי שלהן עם וולנטין והחברים הרוסים הצעירים שלו. בפרק הזה ההירארכיה הולכת ומתחדדת – ג'קלין היא המלכה, קייט ולורי הן הניצבות. ג'קלין היא טבורו של היקום וכל הפעולות שלה נועדו למלא צורך אחד: להרגיש נחשקת וצעירה ולוהטת, גם אם השיא שלה מאחוריה וגם אם זה אומר לשים זין על החברות שלה. גם אם זה אומר לזרוק את לורי על וולנטין אבל אחר כך לשכב איתו בעצמה. במועדון שלוש נשים צעירות מסתכלות עליה כמו שהיא הסתכלה על הקשישות בבריכת הפנסיונרים, ובתגובה היא נצמדת עוד יותר לוולנטין ולרוסי השני, כדי להבהיר שהיא ראויה להיות שם לא פחות מהן, והניסיון שלהן להדיח באופן בלתי חוקי מלכה מכהנת לא יעלה יפה. לבילוי שלהם בבריכה היה פיל של אסון שעומד לקרות אבל בסוף זה נגמר בטוב, בעיקר הודות לקול השפיות – קייט.
קייט היא זו שליבי יצא אליה בפרק הזה, ישובה ליד הבריכה ומשקיפה על שתי החברות השיכורות שלה מאבדות חלקי לבוש. מבחינתה היא בסך הכל הגיעה לנופש יוקרתי בטן-גב עם שתי חברות ותיקות, היא רוצה לסיים אותו עם כמה שפחות נזקים ולחזור לביל או בוב או איך שלא קוראים לבעל הטקסני שלה, לאנשים הנפלאים מהכנסייה, לאיסורים על הפלות. לא אכפת לה אפילו להיות הסטטיסטית במופע של ג'קלין, היא רק לא רוצה להסתבך. "בהצלחה עם המשפחה שלך!" היא מאחלת לוולאד לפני שהרוסים עוזבים את הווילה, רגע אחרי שהוא סיפר לה איך דודה שלו דפקה לו בקבוק בראש והאשימה אותו במוות של הבן שלה. אהבתי גם את הבחירה שלה להישאר בפיג'מה בעיצומה של הבכחנליה הקטנה שהתנהלה במים. אני בעדך, קייט. אל תשכחי שלך, בניגוד לשתיים האחרות, יש לאן לחזור.
בטיפול, גרסת תאילנד
הסצנה הכי מפתיעה בפרק היא כמובן הפגישה של ריק עם פרנק (סם רוקוול, הבעל האמיתי של לזלי ביב-קייט), חבר וותיק שגר בבנגקוק. האולד מן של צ'לסי טס לשם כדי להתמודד עם האישיוז שלו, ופרנק, מסתבר, מתמודד עם אישיוז לא פחות מסעירים. פרנק תוהה מהי תשוקה, ובאחד המונולוגים המופלאים שנראו בסדרה הוא פורש את המסע שלו לאורך החיפוש אחר התשוקה והסיפוק האולטימטיביים. המונולוג הזה נע בין פארודיה לדבר האמיתי, ולראות את גוגינס יושב ומקשיב בפה פעור לבחור שהוא הכיר פעם, מספר לו איך הוא נגמל מאלכוהול ואיך הוא הבין שמי שהוא באמת זה בחורה אסייתית שמשוגלת על ידי בחור לבן, ובסוף נקלע לבודהיזם, היה באמת ממכר. מה הוא כבר ביקש? לשתות עם מישהו וויסקי ולקבל ממנו אקדח כדי לרצוח את מי שרצח את אבא שלו. למה החיים דוחפים אותו שוב ושוב אל זרועותיהם של אנשים שמרצים לו כמה זה חשוב להתעמת עם השדים שלו ו"לרדת מהקרוסלה האינסופית של תאווה וסבל"?
ריק עדיין לא נפגש עם ג'ים, בעלה של סריטלה, והסיפור שלו עדיין לא ברור (בואו, רוב הסיכויים שאמא שלו לא בדיוק סיפרה לו את האמת על האבא טוב הלב שלו שנרצח על לא עוול בכפו), אבל ככל שעובר הזמן נדמה שהסיפור הזה בעצם לא משנה. שהוא רק קולב שריק נתלה עליו בתקווה שכשזה יפתר, כל המצוקות שלו יתאיידו. אלא שריק צריך לעבור תהליך נפשי עמוק הרבה יותר כדי להחלים, ואל תתפלאו אם בסוף העונה הוא וכל שאר האורחים – חוץ מהגופה כמובן – יעברו למנזר של פייפר לשנה של מדיטציה ותפריט מבוסס זרעונים.
מהי באמת תשוקה? למה אנחנו משתוקקים? נדמה שקלואי משתוקקת לכל מה שיעצבן את גרג או יכניס קצת אקשן לחיים שלהם, להרגיש נחשקת שוב מול צעירים שמאבדים פעימה כשהם רואים לה את הציצים. צ'לסי רק רוצה להיות עם החבר שלה. ג'קלין רוצה כל מה שיגרום לה להרגיש נחשקת וצעירה ולוהטת. קייט רק רוצה שכולם ילכו הביתה והיא תלך למיטה הבטוחה שלה. בלינדה רוצה הגנה. לוקי רוצה את אחיו. נו, מי מאיתנו לא היה שם?
משפחת ראטליף עדיין מפוצלת – סקסון ולוקי מתפלפים בזמן שפייפר מספרת להורים שלה שהיא רוצה לעבור למנזר לשנה (ויקטוריה בתגובה: את לא בודהיסטית! את לא מסין! מה שמבהיר שבין כל הערכים שהיא הנחילה לילדים שלה היא שכחה גם באמת להתעניין במה התחביבים שלהם ובמה הם מאמינים). ויקטוריה לבד במערכה, בלי בעל, בלי לוראזפאם, כי טימי כבר נטש את הבניין ועכשיו הוא בורח לעבר שלו כנער מזבח.
הכוח של טים במסגרת המשפחתית קיים רק בתנאים מאוד מצומצמים, והאהבה של האחרים אליו, כך הוא משער, תלויה בדבר. הדבר הוא היותו מצליח, עשיר, סמכותי, מוביל. כל נסיגה מהחוזה הזה תביא להרעה משמעותית בתנאי העבודה שלו. בשלב הזה, כשהוא לגמרי לגמרי לבד וכל משפט של ויקטוריה רק נועץ עוד מסמר בארון הדימוי העצמי שלו, הוא בורח לעולם משל עצמו. הוא משחזר את הסולו שלו בכנסייה, רגע מכמיר לב, ימים יפים בהם הציפיות ממנו היו רק שיזכור את המילים ולא יטעה בלחן. הפרק נגמר בתפילה של טים לאלוהי הנוצרים שיגיד לו מה לעשות, שזה מה שכולנו רוצים מאלוהים בעצם. בפרק הבא משפחת ראטליף אמורה להגיע למנזר, ואם ישו לא יענה לו עד אז יתכן שטים יבדוק אופציה להגר לבודהיזם, או לפחות להסתתר בתאילנד שנה עד שהכל ירגע (חבל שלא ביקשת כמה טיפים מגארי, טימי-בוי. מנוסה משותפת של שניהם – הייתי צופה בזה).
האחרונים הם כמובן סקסון ולוקי, והרגע הזה בו קלואי מציעה לכולם גלולות קטנות, סקסון מסרב כי כמו אבא שלו הוא לא עושה סמים אבל לוקי נועז באמת ולוקח אחת. זה הרגע שבו לוקי לוקח את ההובלה על אחיו, סקסון כבר לא שולט בסיטואציה ולזכות שוורצנגר יאמר שהוא מגלם את סקסון המבולבל כל כך טוב, שאני כמעט מרחמת עליו על שאין לו מושג באיזה כאוס הוא חי. לוקי הפך למי שסקסון רצה שיהיה, ועכשיו סקסון יאלץ להתמודד עם זה שהתלמיד שלו מתעלה על רבו, כלומר אם התת מודע שלו יסכים לזכור משהו מכל זה בעתיד הקרוב.
היחידים שקורה להם משהו רגיל הם בלינדה ופורנצ'אי, שמקיימים סקס רגיל לגמרי, בלי סאבטקסט, אחרי שפורנצ'אי עשה מעשה גברי וסילק מהבקתה של בלינדה את הלטאה, שהיא הג'וק המקומי. "כנראה השארת את הדלת פתוחה", הוא אומר כלאחר יד, מה שמרמז לנו הצופים שאולי גרג או מישהו מטעמו ביקר בבקתה. מפביאן לא תבוא הישועה – הוא משום מה מתעקש לשמור על גרג, שהוא כלל אינו אורח במלון, אבל פורנצ'אי אמר שהוא יגן עליה, והבחור עושה מסאז' נהדר אז אני מקווה שאפשר לסמוך עליו. ועד הפעם הבאה, אילליקה.
