התלות הכמעט-מוחלטת של תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בעיבודים לספרים מגיעה לעתים למחוזות מפתיעים: בעוד עיקר המאמץ כרגע מתרכז ברבי-מכר שיצאו בשנים האחרונות, "יריבים" שעלתה השבוע בשירות דיסני+ ומקבלת מאז ביקורות טובות מאוד, מעלה על ראש שמחתה להיט בריטי משנות ה-80: "יומני רות'שייר" מאת הסופרת ג'ילי קופר, עיתונאית לשעבר שהצליחה ללכוד בשנינות עסיסית את ההווי עתיר התככים והסקס של אנשי הכסף הישן והחדש במחוז הפיקטיבי רות'שייר. "יריבים" הוא החלק השני בסדרת הספרים והראשון שמעובד לטלוויזיה מזה 25 שנה, מה שמחזק את התחושה: זה לא המקרה של ברזל חם ותחרות עזה מי יכה בו קודם.
"יריבים" - טריילר
( באדיבות דיסני+)
ואכן, "יריבים" נותרה בזמן שבו נכתב הרומן: הסדרה ממוקמת באמצע שנות ה-80, מציגה דמויות אופייניות לשנות ה-80 וכך גם היחס הקליל שלה לנושאים כמו גברים שמרגישים שזאת זכותם ואף חובתם להשתגל עם כל אישה ברדיוס של 500 מטר. ה"יריבים" הם בן האצולה המסוקס ורודף הנשים רופרט קמפבל-בלאק (אלכס האסל, "חומריו האפלים"), ומפיק הטלוויזיה הבכיר והשאפתן לורד טוני בדינגהאם (דייויד טננט, מגדולי השחקנים הבריטיים של זמננו). קמפבל-בלאק הוא בן תפנוקים שהפריווילגיה נשפכת לו מהעיניים, ואילו בדינגהאם שואף לקבל הכרה וכוח מהאליטה דרך הרייטינג של הערוץ המסחרי שאותו הוא מפעיל.
2 צפייה בגלריה
יחס קליל לנושאים כמו גברים שמרגישים שזאת זכותם ואף חובתם להשתגל עם כל אישה ברדיוס של 500 מטר. מתוך "יריבים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
המאבק עולה מדרגה כשבדינגהאם מצליח לגייס את דקלן אוהרה (איידן טרנר, "פולדארק"), המראיין הבכיר של ה-BBC שמאס בממלכתיות של השידור הציבורי, שמונעת ממנו להטיח את האמת בפרצופם של פוליטיקאים צבועים ושקרנים. במקום עבודתו החדש הוא מופקד בידיה של נאפיסה וויליאמס, אשת תוכן מבריקה שהובאה במיוחד מארצות הברית ועדיין צריכה להצטיין הרבה יותר מהאחרים בהיותה גם אישה וגם שחורה. הרומן שהיא מנהלת עם הבוס הנשוי בדינגהאם לא מוסיף יציבות למשימה. אוהרה, שרואה בעצמו עיתונאי רציני, אשתו המתוסכלת מעזיבת לונדון ובתו הבכורה והאבודה נקלעים לזירת קרבות התרנגולים. לצידם עוד כמה דמויות משנה, שהמכנה המשותף לכולן הוא רעב אינסופי לתשומת לב ואורגזמות.
בניית העולם של "יריבים" מהירה מאוד ולפרקים היא גם כיפית: אומנם לא פשוט לזכור מי שוכב עם מי ולמה, אבל ההומור הדק, הסקס-אפיל וגם הסקס עצמו ממלאים את החלל שטלוויזיה מהסוג הזה נועדה למלא. גם הממד התקופתי-פוליטי, ימי שלטונה הסוערים של מרגרט תאצ'ר וקדחת הנסיכה דיאנה (למשל), מעניק ל"יריבים" רקע מוצלח להבנת תהליכי העומק שהסדרה נוגעת בהם ובמידה מסוימת רלוונטיים גם היום: החזות הפוריטנית מול ההדוניזם בחדרי חדרים, הפער בין מדינה דמוקרטית וקפיטליסטית לחברה שמורכבת מקאסטות קשיחות, וכמובן האופן שבו הטלוויזיה שינתה את סדרי בראשית הללו.
2 צפייה בגלריה
כמעט מכאיב לראות שחקן ברמה של טננט מתבזבז על קריקטורה. מתוך "יריבים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
אולם כל זה לא מזכה את "יריבים" מפגמים מהותיים כמו פרקים ארוכים מדי, גיבורים לא מספיק מעניינים ונפילה עקבית בין הכיסאות של דרמה יומרנית וטראש. כמעט מכאיב לראות שחקן ברמה של טננט, מהמעטים שבאמת יודעים לעשות הכול מול מצלמה, מתבזבז על קריקטורה (כולל הסיגר שהולך איתו לכל מקום). סביר להניח שבקרוב ימצאו עבורו עיבוד לספר אחר, בתקווה שהפעם הוא יהלום את כישוריו.
