שכשהשחקן מאור לוי ("בני אור") פגש את היוצר מאור זגורי בפעם הראשונה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. לוי הגיע לאודישן לתפקיד בסרט הקולנוע הראשון של זגורי, "בתולים", שעלה בסוף השבוע הזה לאקרנים. לוי בן ה-18 היה תלמיד כתה י"ב בפנימיית עין כרמית הירושלמית, רגע לפני גיוס וכשברזומה שלו ארבע שנות לימוד בתיאטרון נוער מקצועי. את תהילתו הראשונית הוא יפגוש שלוש שנים מאוחר יותר, בזכות הסדרה "בני אור", שבה הוא מגלם את אחד הנערים שמנסה לג'נגל בין חיים נורמטיביים לסחר בגראס. אבל אז לוי, עדיין בבתוליו התעשייתיים, ידע שהוא עומד לשרת כלוחם בצה"ל והתעקש להתקרב לחלום שלו עוד קצת לפני שהוא עולה על מדים. לצורך העניין הוא התגייס לצבא המקלדות והתחיל לשגר מיילים לסוכנויות משחק, מייל שכלל פסקה קצרה על פועלו עד כה ותמונה לא איכותית. כל מייל שלא נענה הוביל למייל נוסף. "חבר שלי אמר לי בשלב מסוים 'תפסיק לשלוח, הם יחזרו אליך כשהם יגיעו לזה'", מספר לוי בריאיון מיוחד ל-ynet, "אבל מבחינתי אם תוך עשרה ימים לא חזרו אלי אז לא ראו את זה בכלל".
בסוף י"ב הוא סוף סוף קיבל מייל תשובה מסוכנות ADD. אחרי פגישה עם סוכנת הוא התחיל לחרוש אודישנים מכל הסוגים, אבל כלום לא נתפס. "זה היה רגע מאוד מפחיד", הוא מודה. "כל השנים, כשלמדתי תיאטרון, היה לי פאשן כזה והרגשתי שהנה, אני יוצא החוצה וכובש, הרגשתי שאני יכול. עשיתי אודישן אחרי אודישן, והנה אני, הילד שלומד בחוג בירושלים, אני יוצא לעולם הגדול - וזה לא קורה. שנים שמתנפצות לך בפנים". כשהוא כבר היה קרוב לייאוש, הגיע הזימון לאודישן לסרט של מאור זגורי. בדיעבד הסתבר לו שהתפקיד הראשי לסרט כבר לוהק בשלב הזה, אבל יום אודישנים נוסף נפתח כחלק מהבטחה שניתנה לסוכני השחקנים. "קראו לו יעקב, לשחקן שנבחר", נזכר לוי. "אחר כך התברר לי שהוא שירת איתי בבסיס".
אולי זה לא מדויק לומר שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון, לפחות לא מהצד של לוי. אחת החוויות המכוננות של משפחת לוי שמנתה 11 נפשות – זוג הורים ותשעה ילדים – והתגוררה בקריית יובל הירושלמית, הייתה צפייה בסדרה "זגורי אימפריה" ופליאה מהדימיון בין המשפחה שלהם למשפחה שעל המסך. "אחד לאחד, כאילו עשו העתק-הדבק של הבית שלי, אחד לאחד", נשבע לוי. "אחי הגדול היה רואה את הסדרה ובוכה מול הטלוויזיה. היינו רואים את זה בבית והיינו מתפרקים, מסתכלים על סיטואציות ומסתכלים אחד על השני ואומרים – זה אנחנו. אני הגעתי אל מאור זגורי בהערצה גדולה כי מאור זגורי הציל את המשפחה שלי".
"בתולים" - טריילר
הציל?
"היינו משפחה דפוקה לחלוטין, חשבנו שאנחנו דפוקים. איך אחות ואח לא מדברים שלוש שנים? איך אמא ואבא כל הזמן בריב? איך אבא שלי שונא את סבתא שלי? ושדים ורוחות ובית מרוקאי, חשבנו שאנחנו דפוקים בשכל. היו קורים דברים בבית שהייתי מסתיר בבית ספר, וכשיצאה 'זגורי אימפריה', זה היה כאילו המשפחה שלי יצאה מהארון. אבל ברגע שהסדרה הצליחה והעריצו אותה אמרנו, 'אוקיי, הם מעריצים אותנו! זה אנחנו', וזה גרם לנו להשלים עם כל מה שעברנו. באמת. וגם אמרתי את זה למאור כשנפגשנו. 'זגורי אימפריה' בשביל המשפחה שלי, ואני מאמין שלא רק בשבילנו, זו לא עוד סתם סדרה. והיציאה הזאת מהארון, זה שאנחנו לא צריכים להסתיר את מה שאנחנו עוברים בבית, זאת המתנה שהאמנות נתנה לנו וזאת הסיבה שזגורי גרם לי להאמין שהמקצוע הזה חשוב".
"בתפקיד, מה שהכי הבאתי מעצמי זה הבדידות"
יש בו, בלוי, איזו איכות ריאליסטית ועומק רגשי שמושך מלהקים ובמאים למקם אותו בדמויות עם סיפור מורכב, לפחות אם סוקרים את הקריירה הקצרה שלו עד כה. הליהוק שלו ל"בתולים", גרסה קולנועית אוטוביוגרפית של חייו של זגורי המבוססת על סיפור קצר שכתב בעבר, מאפשר לו לבטא את האיכויות האלו. "ילד" (ששמו לא מוזכר בסרט) הוא נער שגדל בערבה התיכונה בשנות ה-90. ההתבגרות המינית שלו היא ציר העלילה, אבל סביבה נרקמים כל המהלכים הנפשיים שהוא עובר, הפחדים, התשוקות, הדמיונות, תחושות האשמה. העובדה שהוא גדל בבית לא-מתפקד לא בדיוק מסייעת. "ילד" של לוי מפלס את דרכו אל לב הצופה בעוצמה רגשית מדהימה יחסית להופעה משמעותית ראשונה מול מצלמה. הסרט מסתיים בסצנה מינית (עם הקולגה שלו, ליאנה עיון), שמכוח הסנסציה מסקרנת את התעשייה, אבל אחרי הצפייה בסרט המשמעות שלה מקבלת תפנית מפתיעה.
לריאיונות נוספים:
"במסיבת הסיום של הצילומים היינו קצת שיכורים, וזגורי לחש לי, 'בזכותך השלמתי עם הילדות שלי'", משחזר לוי. "וזה היה רגע מכונן בתהליך שאני עובר, כי הבנתי כמה המקצוע הזה חשוב. כמה האמנים לוקחים את המקצוע כקליניקה לטפל בפצעים הכי מוגלתיים ובכאב שלהם, הבנתי כמה מה שאנחנו עושים פה זה חשוב וכמה מאור ריפא את עצמו דרך התפקיד שלי. וחזרתי אחורה והבנתי פתאום שזאת הייתה הקליניקה שלי בילדות, כשברחתי מ-1,001 דברים שהיו לי בראש. אני בגדול רציתי תמיד לחזור לילדות שלי ולחבק את עצמי, להגיד לו שהכול בסדר, שהוא לא בן אדם רע ולא הכול על הכתפיים שלו, כי לפעמים ילדים שגדלים במקומות כאלה לוקחים את כל האחריות של העולם על הכתפיים שלהם, אחריות על ההורים והאחים ומה שקורה בבית וזה שאין כסף. שזה גם מה שהיה לי תמיד".
6 צפייה בגלריה
"הבנתי כמה מאור ריפא את עצמו דרך התפקיד שלי". מתוך "בתולים"
(צילום: איה בוזגלו, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אז הרגשת שאתה מביא לדמות של ילד משהו מהניסיון שלך?
"משחק זה תמיד משהו שחייב להיות חצי ממך, מפגש בין מישהו שאתה לא ומישהו שאתה כן. אני יכול להגיד לך שבתפקיד של ילד, מה שהכי הבאתי מעצמי זה הבדידות. הייתי ילד מאוד בודד, גרתי בהרי ירושלים ליד עין כרם והייתי בורח להרים ומתבודד ועם עצמי, אהבתי להיות לבד והתחושה הזאת קיימת אצלי עד היום. כי גדלתי לבד, בטבע, עם העצים. וזה משהו שגרם לי להזדהות עם הדמות של ילד, זה והרצון לצאת מהבית כל הזמן".
לוי, השביעי מתוך תשעה ילדים, גדל בבית עד שהיה בן 11 ואז עזב עם עוד שניים מאחיו הגדולים לפנימייה. "עזבנו את הבית מבחירה", הוא מבהיר. "וזה הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות לעצמנו. הפנימייה זאת הייתה הצלה".
היית רוצה להביא תשעה ילדים?
"לא, לא. אי אפשר להתייחס לכולם. הרבה שנים, כששאלו אותי מה החיסרון במשפחה גדולה, הדבר הראשון שעניתי היה שאין כסף. אבל זה לא נכון, כי אם יש הורים שיודעים לכלכל את עצמם נכון ולחשב כל ילד, יש כסף. אז ברור שהכסף היה פקטור רציני, במיוחד כשאמא מנקה בתי ספר ואבא עובד בהובלות, שתי עבודות שלא מכניסות מספיק כדי לכלכל תשעה ילדים וגם גומרות את ההורים. אז העבודה המאסיבית וכמות הילדים וזה שאין כסף, וההתעסקות בבית היא כל הזמן בזה, אז בטוח שכמה ילדים יפלו בין הכיסאות. אני הייתי ילד כזה, שנפל בין הכיסאות. אני לא האחרון ולא הראשון, תמיד הייתי הילד שבין לבין, ילד רחוב. אני זוכר שהייתי יוצא מהבית יחף, חוזר בשעות מאוחרות, אף אחד לא שואל אותי מתי חזרתי או אם הכול בסדר. הייתי מאוד חופשי ועצמאי ופחות התייחסו אליי. שקוף כזה. הבנתי שגדלתי בהרגשה הזאת רק אחרי שנים. את מאמינה לי?"
ברור. כשאתה גדל בתוך זה אתה לא מבין את זה.
"רק כשאתה יוצא מזה אתה מסתכל אחורה ומבין 'פאק, הייתי שקוף'. וזה לא רק אני, יש לי עוד כמה אחים כאלה".
אתה שואל את עצמך למה ההורים שלך הביאו כל כך הרבה ילדים לתוך חוסר ודאות כלכלית?
"אני חושב שההורים שלי תמיד חיפשו בסופו של דבר עוד ריגוש. הריגוש שלהם נגמר נורא נורא מהר. את יודעת שאף פעם לא ראיתי את ההורים שלי ישנים יחד? אף פעם. הם התחתנו, האהבה נגמרה, אז הם הביאו ילד. הריגוש הראשון עבר אז הם הביאו עוד ילד ועוד אחד ועוד אחד. או שבאמת אבא שלי לא ידע מה זה קונדום", הוא צוחק. "זה חייב להיות אחד מהם. לגבי אחי הקטן אני יודע שזה משהו שקרה פשוט, לא תוכנן. אז אני מניח שהיו עוד כמה כאלה שפשוט קרו. יש לי אחים בהפרש של שנה אחד מהשני. לא נראה לי שאישה תעשה את זה מרצון שנה אחרי שנה, אבל אני לא יודע, אין לי רחם".
הסרט נע סביב הניסיון של ילד להגיע לאורגזמה, וכל מה שזה אומר על גבריות ובגרות. זה מאוד אינטימי.
"קודם כל, כל כך הרבה גברים שראו את הסרט אמרו לי שלכל גבר יש את הסיפור הזה. כל גבר, כנער, עובר מסע עד שהוא גומר. הלוואי והיינו גומרים ככה היום (צוחק). יש אשמות כל כך חזקות. אני זוכר על מה הייתה האשמה שלי כשהייתי גומר בתור נער, האמנתי שכשאני גומר אני מוציא נשמה לעולם, ובגלל שהיא לא מתממשת היא הופכת לרוח ועולה חזרה לשמיים כי אין לה מקום פה. ואז היא אומרת לאלוהים, 'תקבל אותי, לא קיבלו אותי למטה', ואלוהים אומר לה, 'לכי לאבא שלך'. והיא יורדת חזרה אל אבא שלה, שזה בעצם אני, והרוח הזאת מתנגשת בי יום אחרי. למשל, אני יכול ליפול במדרכה או שיגנבו לי כסף, אבל זאת רוח רעה שחוזרת אליי ומתנגשת בי. חשבתי שאני גורם לדברים רעים לקרות. אם בבית היה חשמל שמתנתק או ריב של ההורים, זאת הייתה הפרנויה שלי".
מישהו מן הסתם סיפר לך את זה.
"כן, אני בא מבית דתי, שמעתי כל מיני תיאוריות וידעתי שזה אסור. חלק מהסיטואציות בסרט גם ממש קרו לי, למשל כשהגיבור משתין במקום לשפוך. אני אומנם הספקתי להגיע אל האסלה אבל זה בהחלט מוכר".
הסצנה המינית בסוף הסרט מאוד חשופה, וחלק מיחסי הציבור של הסרט נעים סביבה.
"אני זוכר שבפרמיירה באו אליי כל מיני מצלמות, 'איזו סצנת סקס לוהטת', לרלורים, לרלורים, לרלורים. כי זה מה שמחפשים. זאת סצנה שאם אנשים יסתכלו עליה בפני עצמה, אז כן, היא מאוד ארוטית ומינית, אבל בסופו של דבר, כחלק מהסיפור, מבינים שזאת הסצנה הכי רגישה, אמיצה, נערית ויפהפייה שיש. נכון, כשקיבלנו את התסריט ואמרו לנו שיש שם סצנת סקס, אז לשנייה אני אומר 'רגע', אבל כשאני קורא את הסיפור אני מבין שזה החלק הכי יפה בו.
"לזגורי יש יכולת לגעת בפצעים. הוא גרם לי להתמסר לסרט בצורה הכי עמוקה שיש כי האמנתי במה שהוא בא להגיד. אני זוכר שכשלמדתי תיאטרון בתיכון והייתי חלק מקבוצת השחקנים שם, תמיד הרגשתי שאני פחות מכולם. שאם יהמרו עכשיו על מי יצליח להגשים את עצמו בעולם האמיתי, אני שם איתך כסף שהשם שלי היה עולה בין האחרונים. זה מה שאני הרגשתי ואני מאמין שזה מה שגם הם חשבו, אבל בדיעבד זה פעל לטובתי. אני תמיד אומר שכדי שמישהו יצליח הוא צריך מישהו שיאמין בו וגם מישהו שלא יאמין בו, שייתן לו את הדרייב. היו לי כאלה וכאלה ומשניהם ניזונתי והיום אני מעריך את שניהם".
מי האמין בך?
"הייתה מישהי שאני לא יודע אם היא יודעת כמה היא חשובה לי. בכיתה ט' רציתי להתחיל ללמוד בתיאטרון ולא היה לי כסף. זה עלה 3,000 ומשהו, אז ניסיתי להשיג כמה מלגות, והייתי צריך השלמה, אז באתי לאבא שלי לבקש כסף. אבא שלי נתן לי מבט שעוד מעט הוא מעיף לי סטירה. ובאמת, כפרה על אבא שלי, הוא היה צריך להביא לחם הביתה, וזאת הייתה קצת חוצפה לבקש סכום כזה בשביל פריווילגיה. היום אני מבין את זה, אז באתי אליו כילד תמים.
"לא היה לו והייתי חייב ללכת ללמוד שם, אז חבר שלי מהפנימייה אמר שהוא יסדר לי עבודה אצל דודה שלו, אדל. אם יש משהו שאני עושה טוב, זה לנקות, ירשתי את זה מאמא שלי. התחלתי לנקות אצלה ואני רואה שהיא קוראת לי רק כל שבועיים, ושאני לא אספיק לאסוף את הכסף. יום אחד שטפתי אצלה את המרפסת והרגשתי שאני הולך לבכות. הלכתי אליה ואמרתי לה שאני צריך ללמוד ושהגעתי אליה כדי להרוויח את הכסף ושאני לא אספיק להשיג אותו לפני שתיגמר ההרשמה. היא הסתכלה עליי ואז הלכה לחדר והביאה לי את הכסף שהייתי צריך, את כל הסכום. היא אמרה לי, 'תיקח את זה ותשלים לי את זה בניקיונות לאורך כל השנה. אני יכולה לקרוא לך מתי שאני צריכה ואתה תזמין אותי להצגות'. זאת מישהי שבמהלך הדרך נקבתי בשמה בתור אחד האנשים שהאמינו בי, למרות שאני חושב שלא השלמתי את כל הניקיונות".
עוד כמה שנים אתה תעבוד בהוליווד ויום אחד תקבל טלפון מאדל, "תגיע לשטוף את המרפסת".
"ואני גם אעלה על המטוס הזה, אני בטוח".
"כולם רוצים שתעוף על זה, ואם אתה לא - אתה בוגד בהם באיזשהו אופן"
עוד צעד של לוי בדרך אל הייעוד המקצועי שלו הוא עשה ממש עכשיו, בשבועות האחרונים, כשנפרד מאהבת חייו, ירושלים, ועבר לתל אביב, לשכונת כפר שלם ("אני גם שומר שבת אז זאת סביבה תומכת יחסית"). הרצון לקדם את הקריירה שלו כשחקן ניצח את הנטייה החזקה שלו להישאר בבועה הפרטית והשקטה יחסית שבנה לעצמו בירושלים. אלא שלפני חודש, אחרי תקופה שבה הרגיש תקיעות, הוא טס לקנדה עם זגורי ועיון כדי להציג את הסרט בהקרנה חגיגית. "אחרי ההקרנה היינו שיכורים, ואני הלכתי לשירותים באיזה שהוא שלב ונפגשתי שם עם מישהי נורא מכובדת, מה שנקרא. והיא מסתכלת עלי ואומרת, 'היית מדהים, מטורף. אתה חייב לעבור לניו יורק וללמוד פה משחק'. ואמרתי לה שזה כל מה שאני רוצה פשוט אין לי כסף לזה, והיא מסתכלת עליי ואומרת לי: 'נקסט פרנדז'. והולכת. פשוט הולכת!".
לוי נשאר המום, ולרגע הרגיש שהוא חווה סוג של הארה. "נכון, אין לך הרבה דברים או מושכות למשוך בהן ולעלות למעלה ולהצליח כמו שאתה רוצה, אבל יש דרך שלא צריך כסף או חוכמה גדולה כדי ליישם את זה - פשוט להכיר אנשים. להתערבב, שזה משהו שהוא לא היה בראש שלי כי הייתי ילד מאוד מתבודד. הירושלמיות הייתה השקט שלי". הוא חזר לארץ עם שתי המילים האלה מהדהדות לו בראש. שבוע אחר כך, "תפסתי את הרגליים ועברתי לתל אביב".
מה כל כך קשה לך בלהתערבב?
"אני בן אדם שהחופש והפרטיות הם שני הדברים שאיפשהו מקיימים את החיים שלי, לא ממקום של התנשאות או משהו אלא כי ככה גדלתי. כשהתפרסמתי זה נפגע והיה לי מאוד קשה עם זה. אני זוכר שיצאה 'בני אור', והיינו שבעה שחקנים תוססים והכול היה סקסי, הסדרה הצליחה והעוקבים שעולים וההזמנות למועדונים מגיעות, ומציעים לנו הכול מהכול. נחשפנו לזה בצורה אגרסיבית, הייתי הולך במאה שערים בירושלים וחבורות דתיים היו ניגשים אלי, והייתי הולך ברהט ובדואים היו באים אלי. אבל בתקופה הזאת דווקא הסתגרתי ונחבאתי אל הכלים, במקום לצאת ולנשום את כל ההצלחה הזאת, במרכאות.
"היה לי ריאיון ושאלו אותי אם הייתי מעדיף להיות מפורסם או להישאר אנונימי. עניתי באינסטינקט שלי, כי גם הייתי לחוץ בריאיונות. אמרתי, 'להיות אנונימי', ובפנים זה משהו שהייתי מעדיף. ברור שיש רגעים של כיף וברור שאני נהנה מזה ואוכל את הפירות של זה, וברור שזה חלק ממה שנקרא להיות שחקן מצליח, אבל באמת הייתי מעדיף להיות אנונימי. אני אוהב את השקט שלי ומעריך את זה שניגשים אליי, אבל הפרטיות שלי נפגעה וזה הכי קשה לי".
אני חושבת ששחקנים מתחילים לא באמת מבינים מה זה אומר להיות מפורסמים, מפנטזים על הצדדים המהנים אבל פחות קולטים את המחיר של להיות שייכים לכולם.
"כשהריאיון ההוא עלה קיבלתי כמות תגובות אכזריות: 'מי אתה? הצלחת בסדרה אחת... עאלק להיות אנונימי, על מי אתה משקר, מה אתה עושה פוזות'. תגובות שקראתי ולא הבנתי, כי אמרתי את הדבר הכי אמיתי בשבילי. אז לא הוספתי את המשפט בהתחלה שאני מאוד נהנה מזה וזה עשה הרבה רעש. מריאיונות כאלה הבנתי עד כמה אני לא בראש של העולם הזה, אני לא בסיסטם. אני כמעט לא באינסטגרם, אני לא על כתבות, אני לא על זה. אני חי באיזו בועה משלי, שהיא לא תואמת. קשה לי להסתגל.
"כולם רוצים שתעוף על זה, ואם אתה לא עף על זה - אתה בוגד בהם באיזשהו אופן. אתה כפוי טובה. 'מה שווה ההערצה שלנו אליך אם אתה לא עף על זה? אנחנו רוצים לשמוע מילה טובה על זה שאנחנו מעריצים ומעריכים אותך'. ואני מוקיר להם תודה אבל בדרך שלי, שהיא יותר שקטה ומופנמת וזה לא משהו שמשתלב בעולם הזה. אני לא IN. וניסיתי להיות, בכוח ללכת להשקות ולהיות חלק ולהעלות סטוריז. אבל מהר מאוד הבנתי שאני קצת משקר לעצמי. בשלב מסוים, כששיחררתי את זה, הייתה לי הקלה".
"אם לא הייתי נכנס למסגרת שתופסת אותי, הייתי מגיע למקום אחר"
הסדרה "בני אור" הייתה הבייבי של גיא בלילה, שיצר עם אלעד ביטון סדרה ריאליסטית מאוד על נוער בשכונה קשת-יום בבאר שבע. היא זכתה להצלחה עצומה, בעיקר בקרב בני נוער שאפילו חיקו את עלילותיהם של הדמויות בסדרה, וגם עוררה שיח עירני על תוכנה. אלא שכחצי שנה לאחר עליית הסדרה נמצא בלילה היוצר מת בביתו בנסיבות לא ברורות.
"אנחנו לא יודעים אם זאת התאבדות או לא", אומר לוי. "המשפחה העדיפה לשמור את זה לעצמה וזה גם לא כל כך עניין אותנו. היינו שקועים בעובדה שזה קרה. הרגשנו ילדים אבודים, כאילו נטשו אותנו. אני מרגיש קצת שאחרי המוות של גיא יש שם משהו שיותר שביר בין כל השחקנים, אני לא יודע אם נצליח לתקן אותו. אני מקווה שלעונה השנייה של 'בני אור' נמצא את הכוחות לעשות את זה בשבילו. אני הולך להקדיש לו את העונה הזאת. כאב לי עליו כי בשנה שעברנו איתו הוא היה מאוד אימפולסיבי ודעתן והיה קשה להכיל אותו, אני מבין הרבה אנשים שיגידו את זה, אבל אי אפשר שלא להתאהב בבן אדם. שבוע וחצי לפני שהוא נפטר ישבנו לארוחת בוקר, והוא סיפר לי שהוא כותב עכשיו סדרה לאסי כהן, והתחיל לכתוב עוד סדרות והגיעו אליו כל מיני הצעות. הרגע הוא הצליח, ושנייה אחרי זה הוא איננו".
היה לך קשה עם התוכן של הסדרה?
"לא עברתי דברים שתוארו בסדרה, אבל התוכן היה לי מאוד נגיש ולא פחדתי ממנו. אני מכיר את העולמות האלה, החיספוסים האלה. גדלתי בקריית יובל בירושלים, ומי שמכיר יודע שבשנים שאני הייתי ילד השכונה הזאת הייתה מאוד דומה ל'בני אור'. יש לי שישה אחים גדולים, חמורים גדולים כולם. ואני זוכר שכשהייתי ילד היו לי אחים במעצר ומשטרות בשכונה כל הזמן.
"אני חושב שב'בני אור' היה קושי כי בדיוק יצאתי מהצבא, יותר נכון הוציאו אותי מהצבא, ועברתי הרבה תלאות בצבא, כולל חרם שעשו עליי קרוב לחודשיים. היה לי קשה בתפקיד, הוא היה מאוד אגרסיבי, ולצאת מזה ישר לצילומים ואז לחזור לצבא... הייתי די בשוק כשהגעתי לצילומים, ואני לא יודע כמה אני שלם עם התפקיד שלי שם מבחינת הביצוע. מעבר לזה ההתמודדות עם ההפקה ב'בני אור' לא הייתה קלה, ולא רק אני אומר את זה אלא גם אנשי צוות ושחקנים אחרים".
הדמות שלך שם סימלה איזו תקווה של יציאה מהמקום הזה.
"במהלך הדרך שלי בחיים היו לי הרבה בעיות וקשיים ורגעים שלא ידעתי לאן ללכת, והופתעתי לגלות שיש הרבה אנשים טובים בדרך שרוצים לעזור, ואת האנשים האלה אני לעולם לא אשכח. אם לא הייתי נכנס למסגרת שתופסת אותי, הייתי מגיע למקום אחר ממה שאני היום, וזה לא קרה, תודה לאל. כשאני הייתי בכיתה י"א הגיעו לפנימייה אנשים מעמותת 'רואים רחוק' של קשת, שמקדמת ילדים מהפריפריה שאין להם כסף ומשאבים להצליח בעולם האמנותי במרכז. הם עוזרים לילדים שגדלים במקומות שגורמים להם לחשוב שאין להם דרך להצליח. הפגישו אותנו עם במאים, יוצרים, וליוו אותנו צעד אחרי צעד לעבר החלום שלנו. אני רוצה שילדים מהפריפריה שיקראו את הריאיון הזה, ידעו שיש להם כתובת".
