אם מישהו חיפש סימנים של חזרה לשפיות, הוא יכול היה למצוא אותם בפסטיבל הסרטים ערבה שנפתח ביום חמישי האחרון, במה שהוגדר על ידי מארגניו, אולי כדי להבהיר ששפיות ושגרה הם אחרי הכול עניין יחסי, כ"אירוע קולנועי במתכונת מיוחדת". אכן, הפסטיבל השנה נערך באופן שונה מבעבר: מתחם ההקרנות הוזז מאזור הצימרים היוקרתי הסובב את היישוב הקסום צוקים אל הכניסה ליישוב; האורחים המיועדים מחו"ל (והרשימה כללה כמה שמות נוצצים) לא הגיעו; והכניסה לכל האירועים והסרטים הייתה חינם אין כסף למפוני העוטף וצפון הארץ, שכ-2000 מהם נקלטו ביישובי הערבה התיכונה, שם גם הוקם בזריזות בית ספר ייעודי לילדי המפונים. במתחם הפסטיבל עצמו, האוהל שמשמש בדרך כלל מקום למפגשי שאלות-תשובות עם האורחים מחו"ל, שינה אף הוא את ייעודו והפך למעין מקום התכנסות אינטימי עבור המפונים.
ההפתעה הגדולה ביותר רגע לפני הקרנת סרט הפתיחה של הפסטיבל, "עלי שלכת" של הפיני אקי קאוריסמקי, הייתה ההתייצבות הגדולה של קהל, מקומי וכאלה שהגיעו מרחוק, באירוע. כבר כתבנו פה בעבר שאין עוד פסטיבל דומה לזה: הקרנה על גבי מסך ענק תחת כיפת השמיים, בלב המדבר, בנוף בראשיתי ותאורת כוכבים מנצנצים. כל סרט נחווה פה באופן שונה לגמרי מכפי שהוא נראה בבית קולנוע מהשורה. הקהל נחלק ליושבי טריבונה ולמשתרעים על פופים, ונדמה שאיש לא מעלה על דעתו להציץ בטלפון הנייד שלו תוך כדי ההקרנה. אני נדרש למילה "הפתעה" משום שנחוצה מידה רבה של תעוזה כדי לקיים פסטיבל סרטים דווקא בימים אלה. לא במקרה בחרו מייסדיו ומנהליו, בני הזוג אייל שיראי וטינקרבל, תושבי צוקים, להצניע את המילה "פסטיבל" בהודעה שיצאה לעיתונות. דעתו של מי באמת פנויה לפסטיבל סרטים?
בנוסף, היה העניין המוסרי. האם נכון לקיים אירוע כזה נוכח הטרגדיה שהתרחשה ושממדיה הולכים ומתבררים מדי יום? נוכח הלחימה בעזה שאומנם פסקה לכמה ימים אך התחדשה כבר בבוקר שלמחרת הפתיחה? ונוכח העובדה שתושבי העוטף שהפסטיבל ביקש לחבקם עדיין מתמודדים עם הטראומה האישית שחווה כל אחד מהם (ההיבט הביטחוני רלוונטי פחות משום שהערבה מוגדרת כאזור "ירוק")? שיראי התייחס לנקודה בדברים שהקדים לסרט הפתיחה. "כל בוקר הייתי קם בהרגשה אחרת", אמר שם. "המילה 'פסטיבל' היא לא פשוטה. אבל אז התרחש מפנה. היה בחור שעבד פה כמה שנים בתור סדרן ונהרג ביום הראשון של המלחמה. ביום השלושים למותו ישבנו עם הוריו וסיפרנו להם על ההתלבטות, והם ישר אמרו 'אתם חייבים לעשות את זה. חייבים בשבילנו, בשביל כולם'". בהדרגה, הוא סיפר, הצטרפו עוד קולות שעודדו את מנהלי הפסטיבל להרים את האירוע למרות הכול, ולהכשיר את המקום החדש שבו הוא מתקיים.
3 צפייה בגלריה
עודדו את מנהלי הפסטיבל להרים את האירוע למרות הכול. מתוך פסטיבל הסרטים ערבה 2023
(צילום: אדוארד קפרוב)
הבחירה ב"עלי שלכת", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, התבררה כקולעת. לא זו בלבד שזהו אחד מסרטיו היפים ביותר של קאוריסמקי, שבמרכזו רומן מהוסס הנרקם בין עובדת בסופר שפוטרה ובין פועל אלכוהוליסט, שניהם אנשים בודדים ונטולי תשוקה לחיים, אלא שברוחו העגמומית והאופטימית במפתיע של הסרט יש משהו שהולם כל כך את מצב הרוח שמסביב, כאן בישראל. יתר על כן, מבלי להתכוון לכך, בכל פעם שהגיבורה פה מאזינה לרדיו החורק שבביתה, הדיווחים מתמקדים במלחמה באוקראינה והידיעות על הפגזות במריופול הזכירו, למי שניסה אולי לשכוח, את המציאות הישראלית.
תוך כדי שיטוט במתחם הפסטיבל שמתי לב לנוכחותם של חיילים חמושים (אפילו ראש המועצה עלה לשאת דברים כשהוא נושא עימו נשק). הם נמצאים פה תמיד, נאמר לי, בכל פסטיבל, אבל הפעם הם בלטו. פסטיבל הסרטים ערבה הוכיח השנה שקולנוע הוא גם חיבוק - לתושבי העוטף ומפוני הצפון, ולקהילה המשותפת של מקומיים ונקלטים שנבנתה בערבה במהלך השבועות האחרונים. העובדה שההקרנות בערב הראשון היו מלאות הוכיחה שעל אף החגיגיות והניתוק שנלווים למילה "פסטיבל" - קיומו היה הדבר הנכון לעשותו. בערב הפתיחה נדמה היה שמארגני ה"אירוע" יודעים להלך בזהירות על הקו הדק שבין פסטיבל ומציאות. בבוקר שלמחרת, שישי, כבר לא היה זכר להפסקת האש ולהתרגשות שליוותה את שובם של החטופים, ואף אני נאלצתי לעשות את דרכי הביתה מוקדם מן המתוכנן. אבל למשך ערב אחד הצלחתי, למעשה הצליח כל מי שהיה שם, להתנתק ממה שקורה בחסות הקסם הזה, ששב ומתרחש פעם בשנה, של מסך ענק, בלילה, בלב המדבר. וזו בהחלט הייתה הפתעה.
3 צפייה בגלריה
ברוחו העגמומית והאופטימית במפתיע של הסרט יש משהו שהולם כל כך את מצב הרוח שמסביב. מתוך "עלי שלכת"
(צילום: באידבות בתי קולנוע לב)
ציינתי את סרטו של קאוריסמקי שחגג את בכורתו הישראלית בפסטיבל, אבל היה עוד סרט, "הילד והאנפה", יצירתו החדשה של אמן האנימציה הייאו מיאזקי שהוקרנה כאן לראשונה בישראל, ושבה לא הספקתי לצפות (הסרט עתיד לעלות על האקרנים בימים שקטים יותר). בנוסף, במסגרת "קצר במדבר", אסופת סרטים שנוצרים במיוחד עבור הפסטיבל ומתרחשים בערבה, הוקרן לראשונה הסרט "גבול" בבימוי רוני בהט, בו משחק יהב וינר שנרצח ב-7 באוקטובר בעת שהגן על אשתו, שי-לי עטרי ובתו התינוקת, בקיבוץ כפר עזה (וסרטו הקצר והיפה, "הילד", מוקרן מזה מספר שבועות ברשת בתי קולנוע לב). ההקרנה הוקדשה לזכרו ולזכר יניב סרודי, שנרצח אף הוא בטבח בעוטף והשתתף בסרט.
