על פס הייצור של מחברי ההספדים לנרצחי קיבוץ בארי, התגלגלתי לכתוב על בני משפחת בירה, אחת מתוך אלפים שהשכול הגיע אליהן. הם היו חמישה, מלאי חיים, צחוק, אהבה וחלומות על העתיד. רק אחד נשאר. ואז, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, גם אני הצלחתי סוף–סוף לבכות
שמה יסמין. עולה חדשה מארגנטינה, מבואנוס-איירס, שהתיישבה בקיבוץ שדה בוקר וכבר הספיקה ללמוד עברית ולהפוך פחות או יותר לישראלית. שמו אורון. בן קיבוץ בארי. בגיל שישה שבועות יצא מהבית אל הלינה המשותפת ולתוך הקפסולה ההדוקה של חברת הילדים בקיבוץ, ומשם לשירות צבאי בשריון. היא בת 26. הוא בן 29. היא מגיעה אל הקיבוץ שלו כבמב"חית (בת משק בשנת חופש). באה לעבוד, לחסוך קצת כסף ולאסוף חוויות. כשנפגשו, הוא כבר היה אחרי אחרי הטיול הגדול בדרום אמריקה, אחרי שסיים תואר במחשבים והשתלב בהצלחה במפעל הדפוס הקיבוצי - דפוס בארי.
הם התאהבו בזמן תורנות שטיפת כלים בחדר האוכל. זאת בכל אופן העובדה הביוגרפית שנמסרה לי. אבל אם יורשה לי לדמיין - ופחות הורשה לי בעת שמילאתי את משימתי - אני בהחלט רואה ברקע, מאחוריהם, את הסרט הנע של סלסילות הכלים הכחולות נכנסות אל מכונות השטיפה ואני שומעת קולות צחוק מתגלגל. כן, אני בטוחה שהוא הצחיק אותה. כי למדתי מהשיחות שניהלתי שזו הייתה דרכו של אורון לתקשר עם העולם.
בשנת 2000 נולדה תאיר, ארבע שנים אחריה נולד יהב וכעבור שלוש שנים נוספות תהל. משפחה קמה. משפחה בת חמש נפשות וכלב פונצ'ו אחד שאומץ כעבור כמה שנים: משפחת בירה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
7 צפייה בגלריה
משפחת בירה: יהב (מימין), עם בני משפחתו שנרצחו, תאיר, תהל, יסמין ואורון ז''ל
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
בשולי הדרך, ליד העורק הראשי שבו עוברים אפודים קרמיים, נעליים ואיזולירבנד שנקנו, נתרמו או הוטסו על ידי אנשים פרטיים, שבו עובר מפעל ההזנה עצום שאליו נרתמו עסקים ומטבחים ביתיים, שבו עוברים בגדים למפונים, ערכות ציור לילדים, רהיטים, מכשירי חשמל, כלבים שננטשו וירקות שנקטפו על ידי מתנדבים, שבו נוסעים במכוניותיהם הפרטיות רופאים, אנשי בריאות הנפש, עובדים סוציאליים, שחקנים וזמרים, קם לו גם חמ"ל ההספדים של קיבוץ בארי.
מחיר דמים של יותר ממאה נרצחים ועוד עשרות נעדרים וחטופים, סידורי קבורה וריבוי לוויות, הוא מפץ אסוני מסדר גודל שאין שום דרך להתמודד איתו. עד כמה שזה נשמע לא הגיוני כשמדובר במלאכה כל כך אינטימית, החליט הקיבוץ על מיקור חוץ של הספדים.
אבל השליטה נותרה. לקיבוץ בארי יש מורשת הספדים קיימת. בעיתות שגרה, ההספדים הרשמיים שליוו את חברי המשק בדרכם האחרונה ושנכתבו על ידי חברי הקיבוץ, נדרשו לעמוד בכללים מסוימים: מתקדמים דרך קורות החיים של הנפטר; מציינים תחנות, פעולות, מעשים. נמנעים מפרפרזות ומקלישאות. נצמדים לעובדות ולקווי האישיות המוסכמים. כך נהגו תמיד וכך התבקשו המספידים לנהוג גם עכשיו.
כתבות נוספות:
ביום חמישי שעבר, התקשרה אליי ר' מהחמ"ל. ר' היא אחת מהעורכות והעורכים האחראים, בין השאר, על ה"שידוך" בין הכותבים לנרצחים. שידוך שרק המציאות הנוראה שהתגלגלנו אליה יכלה להמציא.
יש כמובן עוד בעלי תפקידים בחמ"ל הקטן. יש מפיקים ומפיקות הנמצאים בקשר עם כל הגורמים האחראים על זיהוי הגופות ומנהלים את הלו"ז, יש תחקירנים ותחקירניות העוזרים באיסוף המידע, ויש טבלאות אקסל מסודרות המתעדכנות בכל רגע נתון - מי עובד על מה, למי חסרים פרטים או תאריכים. מה נמצא כרגע בעבודה, מה נערך ושוחרר לאישור המשפחות, ואיזה הספדים יש עוד תקווה שלא ייכתבו לעולם. הרי נעדרים רבים עדיין לא אומתו וחלקם עשויים להתחוור כחטופים.
החמ"ל שהוקם נתן הזדמנות נדירה לאנשי המקלדת הנעבעכים - שתכלס לא יודעים לעשות כלום, שום דבר מעשי - לא לנהל, לא לשנע, לא ליזום, לא להיות אחים לנשק או אחיות למשק – לתרום מיכולותיהם. אני יודעת ממקורותיי, שרשימת המתנדבים מקרב הסופרים, העיתונאים, התסריטאים לא נגמרת. אנשי עט משתטחים על גרונם על מנת להיכנס לרשימה. לו עמוס עוז, מאיר שלו, דליה רביקוביץ, או לאה גולדברג היו היום בחיים, ספק אם היו מצליחים להשתחל. לי פשוט הייתה פרוטקציה מבפנים.
מכל האנשים שדיברתי איתם, יראתי מהשיחה עם יהב, הבן האמצעי והיחיד שנותר. אבל אם אני אגיד לכן שזו הייתה שיחה נעימה, עניינית, תאמינו לי? ואם אספר שכשהוא תיאר לי את יחסיו עם אחיותיו, נדמה לי ששנינו אפילו הוצאנו מהגרון משהו שדמה לצחוק?
אני לא יודעת למה רציתי לדבר עם בני המשפחה ועם החברים בעצמי ולא גייסתי את אחד מעשרות התחקירנים והתחקירניות הנמצאים בחמ"ל. אולי כי רציתי לסדוק את הקיר הקיים בין ריחוק לבין קִרבה. אני חושדת במניעיי: מאז שהתחילה המלחמה, לא הצלחתי לבכות. הצלחתי לדאוג לבן שלי שנמצא בעוטף, הצלחתי להתחרפן, לזעום, להיות זומבי, להיות עיסת חרדה, להסתובב עם חרבות ברזל על החזה, זה כן, אבל בכי - בלי שהמוח מטרטר מה יהיה, מה יהיה, בלי מי אשם, בלי ניתוחים של עבר, הווה ועתיד – חסר לי מאוד.
עכשיו. זה לא שקיבלתי את מבוקשי, כן? השיחה עם דליה, אחות של יסמין, השיחה עם בתיה, אחות של אורון, השיחות עם החברים של המשפחה ועם החברות של תאיר ותהל, לא קידמו אותי לעבר התפרצות הבכי המיוחלת. האמת היא שהרגשתי בעיקר לחץ ותחושת אחריות עצומה. פחדתי לטעות. פחדתי שלא אצליח למצוא את העובדות ואת המילים שדרכן אצליח לשקף את האדם ואת ייחודה של המשפחה, ומובן שהרגשתי אשמה על היומרה. גם כשהספדתי את אמא שלי התקשיתי לנעוץ משפט ולהתחייב עליו. להיות בטוחה שאני לא מקשקשת. איך אני מעיזה לעשות זאת עבור זרים?
עבודת תחקיר שהייתה אמורה להימשך לפחות חודש נדחסה ליומיים וחצי. זה היה הדד-ליין. יומיים וחצי ניתנו לי. בקושי ישנתי. הרגשתי לחץ איום ונורא להספיק - לשאול כמה שיותר שאלות ולהקליד כמה שיותר תשובות. ההיצמדות לפרטים היו כמו ווים על קיר טיפוס, משהו להיאחז בו. במובן מסוים, הדד-ליין הקל עליי. כמו נחמה על משימה שאי־אפשר באמת להצליח בה.
מכל האנשים שדיברתי איתם, יראתי מהשיחה עם יהב, הבן האמצעי והיחיד שנותר. אבל אם אני אגיד לכן שזו הייתה שיחה נעימה, עניינית, תאמינו לי? ואם אספר שכשהוא תיאר לי את יחסיו עם אחיותיו, איך היה נוהג להציק להן בזמן ששרו קריוקי בימי שישי בקולי קולות, נדמה לי ששנינו אפילו הוצאנו מהגרון משהו שדמה לצחוק?
הנה עוד עובדות על המשפחה: את שלושת הילדים הניקה יסמין עד גיל מאוחר. בחלוקה הפנימית בין בני הזוג ומול הילדים, יסמין הייתה אחראית על התקציב המשפחתי ואורון על בזבוז התקציב. יסמין דאגה לשלום הנפש ואורון דירבן לחישולה. ילדה באמצע טיול שנתי מתקשרת ורוצה הביתה? אורון יעודד אותה להתגבר ויחבק אותה כשתשוב ותאמר, "אבא, טוב שנשארתי". ספורט וכושר, רכיבה על אופניים וצלילה, הרפתקאות וטיולים. מדי פעם היה גונב את יהב ויחד היו דוגמים מסעדת גורמה חדשה שנפתחה בתל-אביב. יסמין רצתה ללמוד את שפת הסימנים ולא הספיקה, אהבה סדרות שבוכים בהן וכן הספיקה.
אורון העריץ את ה"בנאים" ובמיוחד את אהוד בנאי ויסמין העריצה את הכדורגלן ליונל מסי. הוא לא פיספס אף הופעה - היא לא פיספסה אף משחק. כשמסי הפסיד, ידע אורון וידעו הילדים, מדובר ביום אבל שכדאי בו לתפוס ממנה מרחק.
ועוד: אורון התקדם עם השנים הלאה ומעלה בבית הדפוס בתחום אבטחת מידע ויסמין, שהשתלבה בהצלחה במפעל הדפוס ונחשבה לעובדת תקתקנית ומגדילת ראש, דאגה לשמור לעצמה תמיד עוד חצי משרה פנויה להתנדבות: בית קלט לפעוטות בנתיבות, תמיכה רגשית באמהות חד-הוריות, שילוב אוכלוסיות מוחלשות. את מקצועה כמנהלת חשבונות רכשה תוך כדי עבודה וחיים וגידול ילדים וקריאת ספרים ומעבר מגורו דיאטה אחת לשנייה עד שהתקבעה לבסוף על סיון אופירי. "היא מפחדת ממנה", היה צוחק עליה אורון.
תאיר, הבת הבכורה, התגלתה כילדה חכמה במיוחד, "הגאון של המשפחה". דומה כי קיבלה את כל קשת הכישרונות כולם. הייתה הומנית והייתה ריאלית, ציירה וכתבה ושרה ולימדה את עצמה לנגן בגיטרה. עשתה חמש יחידות מתמטיקה אבל בחרה לסיים את התיכון במגמת אמנות. כשסיימה תיכון, החליטה ללכת לשנת שירות ובמסגרת ארגון נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) קיבלה אחריות על קליטתם של בני נוער מחבר העמים בכפר הנוער כדורי. הבת של העולה החדשה מארגנטינה הפכה לזו שמתווכת עבור נערות ונערים צעירים, חסרי שפה, את הישראליות ונוטעת בהם שורשים חדשים, משמשת אחות גדולה גם עבורם.
תהל, בת הזקונים, צמחה להיות ילדה מנהיגה, דעתנית, מלאת הומור ושמחת חיים. חברותיה מתארות אותה כמי שפתרה עבורן בעיות - ה"פסיכולוגית" שנועצים בה על עניינים ברומו של עולם ועל עניינים שבעומק הלב. יחד הן אהבו לשוטט בשבילי הקיבוץ בחיפוש אחר ספסלים שווים להתנחלות ארוכה ולשיחות נפש. תהל הייתה ילדה מצחיקה מאוד ורצינית מאוד. אהבה וינטג' ובגדים אוברסייז. רק החלה להדריך בתנועת הנוער העובד והלומד ואהבה מאוד גם את זה.
גיל ההתבגרות מאופיין בצורך להתבדל ולהתרחק מההורים על מנת להצמיח כנפיים. הוא מלווה פעמים רבות בריחוק מההורים ובטריקת דלתות. אבל לא כך נהגו שלושת הילדים במשפחת בירה. מכל מה ששמעתי, עם כל מי שדיברתי, עלתה בבהירות תמונת הלכידות המשפחתית. כולם ידעו שכל אחת מצלעות המשפחה העדיפה להיות מחומש. משפחה כרוכה ומלופפת. כזו שמקפידה על ארוחות משותפות, על טיולים משותפים, על שפה ועל הומור פנימיים. משפחה שכל אחד בה בשביל כולם וכולם בשביל אחד.
ונותר אחד.
תהל בת ה-16 ותאיר בת ה-23 היו צעירות כל כך בהירצחן. רק עמדו על קו הזינוק, מלאות עתיד וכבר נקטפו. שתיהן אהבו את אביב גפן, ובלוויה שהתקיימה ביום ראשון בקיבוץ חוגלה שבעמק חפר - אחת מתוך 17 לוויות של חברי הקיבוץ שהתקיימו באותו היום - הוא הגיע. כמו רבים ורבות מהזמרים שמעניקים את המצרך המבוקש ביותר בימים האלה: נחמה ואחדות, הוא חיכה בשקט לתורו ואז עמד מול מאות המלווים ומול הארונות המונחים בתוך פיר פתוח לשמיים ושר.
אבל רק בזמן שיהב עמד והספיד את משפחתו הצלחתי סוף-סוף לזכות במנה הגונה של בכי. בכי על משפחה שמעולם לא פגשתי ואיכשהו כן הכרתי, ונקשרתי, ובכי על גבורתו של ילד בן 19 שאין שום סיבה בעולם שתעמוד למבחן. שום סיבה.
שלושה חודשים לפני שהשמיים נפלו, נסעו יסמין ואורון לפורטוגל לטיול זוגי. געגועים לילדים דחפו אותם לעשות מעשה: הם נכנסו אל מקעקע מקומי וביקשו קעקוע משותף. משסיימו, שלחו את הצילום לילדים. על אמותיהן המושטות קדימה, יכלו הילדים לקרוא את שמותיהם החרוטים בעור: תאיר, יהב, תהל.
ביום שישי 6.10.2023 יצאה המשפחה למסעדה ולסרט. גם חברתו של יהב, נוב, הצטרפה. משנפרדו פנו יסמין ואורון ושתי הבנות הביתה ואילו יהב ונוב פנו אל דירתו שבקיבוץ. בשבת, בשעה 10:58 נשמע אות החיים האחרון. תאיר צילצלה ליהב מהממ"ד. דרך הטלפון נשמעו צרחות, ירי, ומילים בערבית. כעבור 11 יום זוהו בשטח שליד הקיבוץ גופותיהם כולם.
כל יום שבו ילדים יושבים בשבי בעזה הוא יום בלתי נתפס נוסף. וגם: אני מנסה להתפכח. ולא מצליח
לפני הכול
אני נטרף ממחשבות על הילדים החטופים בעזה. מכל הדברים הארורים שהמלחמה הזו המיטה, מכל מראות הזוועה, מכל סיפורי התופת בממ"דים, מכל המספרים הבלתי נתפסים – המוח ננעל, כמו רולטה היפראקטיבית שנעצרת לבסוף על מספר בודד, רק על זה:
ילדים חטופים בעזה.
ילדים ישראלים, תינוקות ישראלים, שגם הבוקר התעוררו – אם בכלל ישנו – לתוך הסיוט שאין דרך לדמיין: בתוך מקום מסתור של חמאס בעזה.
ומה יישאר מהילדים האלה. ומה נפשם וגופם מסוגלים עוד לשאת. ואיך, ריבונו של עולם, איך זה שאנחנו ממשיכים בחיינו החדשים – כלומר במלחמה, הפצצות, קבינט, פלישה קרקעית כן-לא-שחור-לבן, ביקור נשיא צרפת, כל האין-שגרה הזו של אומה תחת אש – כאילו אין, במרחק כלום מכאן, ילד ישראלי מוכה וחבול וצורח מאימה שלנפשו לא יהיה עוד תיקון.
אני לא יכול לחשוב על זה, ואני לא מפסיק לחשוב על זה.
והדיסוננס הזה מקצר לי את המוח, את הגוף, את הנפש.
אני די בטוח שלא הייתי ככה לפני 15 שנה, לפני שהפכתי להורה בעצמי. אם כל זה היה קורה אז, די בטוח שהייתי חושב משהו כמו "כן, זה טרגי ונורא ואיום שיש 220 שבויים שלנו שם, אבל מה לעשות, זה מחיר המלחמה, ואנחנו חייבים לנצח בה, אסור לעצור – יאללה, לכתוש אותם לחול ולהעביר את החול למצפה רמון!"
אבל כשאתם הופכים להורה, משהו בחיווט המוחי שלכם משתנה. איבדתי מזמן את היכולת לראות סדרות טלוויזיה או לקרוא ספרים שבמרכזם התעללות בילדים, חטיפת ילדים, כאב שנגרם לילדים. לא מסוגל. והיכולת לשאת סבל אמיתי של ילד – הידיעה שהוא מתקיים בעולם מבלי שאפשר יהיה לעשות שום דבר בקשר אליו – הצטמצמה אצלי לאפס מוחלט.
זה יכול להיות גם פעוט סורי שגופתו נשטפה לחוף טורקיה אחרי שספינת הפליטים שלו טבעה. זה יכול להיות גם ילד פלסטיני בוכה מבין הריסות המבנה. אבל כשזה ילד ישראלי – והוא נראה בתמונות המשפחתיות מוכר כל כך, כי אנחנו מכירים אותו גם אם אנחנו לא – משתחררת בתוכנו איזו צרחה פנימית אדוארד-מונקית.
לא, זה לא ייתכן. לא ייתכן שהוא שם.
וכל מה שאני רוצה זה לקום ולצרוח גם בקול רם: תעצרו הכול! הכול. שום פלישות קרקעיות, שום סיוע הומניטרי, שום כלום. לא לפני שנעמיס על אוטובוסים את 1,800 אסירי חמאס שכלואים בישראל, נסיע אותם אל הגדר ונעביר מסר לסינוואר: אנחנו מחכים כאן ל-220 החטופים שלנו. ואחרי שהצלב האדום יאשר שכולם אכן כאן, ההחלפה תתבצע. לך תחגוג, כלב.
ורק אז בואו נמשיך.
אבל אני לא אצעק את זה, כי אין לי מושג, כי אני לא מתיימר להבין בניהול מלחמה ובחילופי שבויים, וכי סדר העדיפויות הלאומי – בהנחה שבכלל יש לנו אחד כזה כרגע להוציא "לזמבר להם את הצורה" – לא ישתנה לכבודי, וכנראה שגם לא לכבוד משפחות 220 החטופים.
אבל כל לילה, רגע לפני השינה – בהנחה שאתם ישנים סדיר – תחשבו על הילדים שלנו שעדיין שם ברגע זה. חייהם מאוימים, נשימתם כבדה, עיניהם קרועות לרווחה מאימה או עצומות בייאוש. עוד לילה. עוד יום. אין זמן.
אחרי הכול
"נו, כבר התפכחת?" הטיח בי הספר שלי – ממובילי הימין הישראלי בסביבות צפון אבן גבירול פינת הפיצוצייה – מיד עם כניסתי השבוע בדלת המספרה. "עזוב אותי", אמרתי לו בקול השפוף שהפך לקול הרגיל שלי בשבועיים האחרונים, "אין לי כוח אפילו להתחיל להתווכח. פשוט בוא תספר אותי".
באמת לא היה לי כוח: רק יום קודם התבקשתי להתפכח על ידי קרוב משפחה שעדיין מאמין שאוסלו, ההתנתקות, אהוד ברק, דני קושמרו, עיתון "הארץ" והחתול שמיל אשמים יחד באסון הלאומי הזה; ורק יומיים קודם התבקשתי להתפכח על ידי חברה מהתנחלות, שנימקה את זה ב"אצלנו יש לא מעט שמתפכחים עכשיו מביבי, אז בואו נצא פיטים".
ממה אני אמור להתפכח? מההתנתקות? הרי אם הווילות של גוש קטיף עדיין היו שם, בטוח שחמאס היה אומר לעצמו שחראם להרוס את כל הדשא היפה הזה עם הטוסטוסים המטונפים שלו, לא?
זה הזמן להתפכח, כמובן, ובאמת שאני מנסה. אני קם כל בוקר ועושה מאמץ אמיתי להתפכח. זה לא קל; זה דורש ריכוז מחשבתי, הידוק מסוים של השרירים הטבעתיים, ויתור על שליטה, ולפעמים גם קריאתם הבלתי שיפוטית של ציוצים מאת גדי טאוב.
הודיני עשה דברים קלים יותר.
אבל ממה אני אמור להתפכח? לא בטוח שאני סגור על זה. הסכמי אוסלו בני 30 והם מזכרת שאין לה הופכין מהפעם האחרונה שבה הגורמים המתונים בחברה הישראלית והפלסטינית ניסו להפריד כוחות אחת ולתמיד. לא הצליח, החותמים אינם עוד עימנו, נתניהו סיים לא לכבד את ההסכמים כבר בקדנציה הראשונה שלו. הלאה.
אולי אני אמור להתפכח מההתנתקות? כי אם הווילות של גוש קטיף עדיין היו שם, בטוח שחמאס היה אומר לעצמו שחראם להרוס את כל הדשא היפה הזה עם הטוסטוסים המטונפים שלו, לא?
ואולי אני אמור להתפכח מכל מחשבה פוליטית שאי פעם חשבתי, ולהבין שהכול היה טעות ושהצד השני צדק לאורך כל הדרך: טראמפ היה נשיא אמריקאי דגול ואוהב ישראל ענק, נתניהו הוא גדול מנהיגי העם היהודי בעת החדשה, ניסים ואטורי הוא גאון שגאונותו נסתרת מהעין, ואם הופתענו ב-7 באוקטובר, זה רק כי בוגדים פנימיים עשו יד אחת עם ה־BDS, מארגני המסיבה ותצפיתנית סוררת כדי להפתיע אותנו.
ייתכן. אולי. אבל לעזאזל, אני עדיין לא מצליח להתפכח.
כי איך בעצם אפשר להתפכח מההבנה הברורה, המיידית, שלאורך שנה של ממשלה רופסת שעירערה כל ביטחון וערך אפשריים וגרמה לשסע הפנים-ישראלי הגדול ביותר אי פעם, הבין חמאס שזה הזמן – אם אי פעם יהיה כזה – להנחית את המכה? איך אפשר להתפכח מההבנה הברורה שחיזוק חמאס היה מדיניות ברורה ומוצהרת של אותה ממשלה ושופריה? איך אפשר להתפכח מ"מבחינתנו חמאס הוא נכס" (בצלאל סמוטריץ') ו"צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס" (נתניהו)? מ"המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות" (נתניהו)? מ"זכותה של הממשלה לעשות מינויים לא ראויים" (ח"כ אריאל קלנר)? מ"ילדים קטנים שחוטפים טילים על הראש הם דבר לא פופולרי, אבל די, חאלס עם השטויות" (ח"כ שמחה רוטמן)?
באמת שאני אשמח להתפכח. אני אהיה מאושר לקחת את השנה האחרונה – כפי שקרתה במציאות – ולהבין שהיא קרתה במציאות אחרת לגמרי, ושרק קריאת המציאות שלי הייתה לחלוטין מוטעית.
אבל שמישהו יעזור לי עם זה, בחיי. לא מצליח לבד.
השיר / הנה השיר ששרו לילה אחד השבוע אמהות, אבות, בנים-של, אחים, אחיות, חברים ובני ישראל שבאו לתמוך למען השבת החטופים הביתה. במו אוזניי שמעתי אותם שרים. חלק חיפשו את המילים באייפון, חלק ידעו את המילים בעל פה, חלק מילמלו עם טעויות עד השורות הברורות הבאות: "ותן שיחזור שוב לביתו", "תן לנו לשוב ולראותו", "ותן לנו להיות שנית איתו". הכול אותו רעיון, של לחזור הביתה בשלום.
והשיר הזה שכתבו לי בזמנו מחבר המילים אבי קורן והמלחין שמוליק אימברמן, לא ידע שישירו אותו שנים אחר כך במצב הזה. האמת שהוא לא עזב אותי מעולם. אולי לפעמים שקע בתהום הנשייה של החיים, לפעמים נזכרתי בו, לפעמים שמעתי מישהו מתלונן, "למה אתה לא שר את 'יותר מזה אנחנו לא צריכים' בהופעות שלך?" טוב, זה שיר לנסיבות מיוחדות, הייתי עונה. שיר צורך.
נורמליות יחסית / במשך שנים אנשים התחברו אליו דווקא בגלל פשטותו והחיפוש אחרי סוג של תקווה. "אתה יודע", כתב לי השבוע יורם (חבר דתי), "שהתחילו להגיד כבר את תפילת הגשם?" לא ידעתי. אבל בשיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים" אבי קורן ממש מבקש שהגשם יגיע בזמן, שהעונות יתחלפו כשצריך (פרחים למשל באביב), ושכולם יחזרו הביתה בשלום ונשוב לחיק הנורמליות היחסית בארץ הזאת. ולמי שלא ממש מכיר את המילים הוא הולך ככה:
כבר יבשו עינינו מדמעות
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכול.
את הגשם תן רק בעיתו
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כאבנו אלף צלקות
עמוק בפנים הסתרנו אנחה.
כבר יבשו עינינו מלבכות -
אמור שכבר עמדנו במבחן.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לה להיות שנית איתו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כיסינו תל ועוד אחד,
טמנו את ליבנו בין ברושים.
עוד מעט תפרוץ האנחה -
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.
את הגשם תן רק בעיתו
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
דום בשמש / בדרך אחרי הופעה באחד מבסיסי צה"ל הסודיים של טובי הלוחמים בצה"ל, בשישי שעבר אחה"צ, נסעתי הביתה עדיין תחת רושם החיילים המקסימים שרקדתי איתם נדמה לי ב"לא עוזב את העיר". פתאום הייתי בגילם, והם נראו צעירים. וכשניגשתי אליהם ואחזנו ידיים היינו מיוזעים, מעורבבים, אפילו מריחים מזיעה אבל נותנים כוח זה לזה.
זוכר שהשמש הייתה להם בעיניים בזמן ההופעה, אותי היא סינוורה חצי. היו להם הרוגים ופצועים בקרבות הגבורה והבלימה בעוטף, אבל הייתה בהם נחישות. ואז בא לי גם השיר הזה "אנחנו לא צריכים", וכל החיילים עמדו כאילו דום ושרו לזכר חבריהם עד שהשמש ירדה.
חזרה לבסיס / ואילו אנחנו הזמרים, חזרנו לשיר כמו פעם. מה שנקרא בדלות הצמצום. בשפה החדשה יקראו לזה חזרה לבייסיקס, כלומר לבסיס. בשפה שלי, זו חזרה למי שהיינו לפני הלפני. כלומר לפני העיסוק ברלוונטיות, בחנטרישיות וב"עולמיות". כשהאצבע הייתה יציבה. כשהיינו באמת מספיק מקום לדאגה כדי שלא יקרה מה שקרה. כשהיינו יותר ערניים. פחות זחוחי דעת. וכשפחות "חשבנו את עצמנו למי יודע מה". זה היה כשהרדיו היה כמו להישען על מרפק, כשציפורים בכביש בישרו את בוא הבוקר בסתיו. כשהחלומות שחלמנו בלילה לא ברחו לנו מהתודעה, אלא נשארו איתנו זמן רב כדי שנבין את פשרם. היו זמנים כאלה. בין ישנים למקיצים. בין אור לחושך. בין בכי לזעקה שוברת לב.
בת שכולה / בחמישי שעבר בשעת בוקר, אני נוסע למקום שקט כדי לדבר בטלפון עם דניאל שוורצמן אורבך, בת שכולה משני הוריה אורלי ודוד ז"ל שנרצחו בכפר עזה. צריך להתכונן לשיחה כזו. צריך לאסוף את הלב. לכווץ אותו לממדי תפוח, לדבר איתה לבד וממקום שקט, כשאיש לא שומע, כדי להיות מרוכז בכאב שלה.
היא בוכה. נחנקת. לפתע שומעים את הילדים שלה ברקע. לרגע היא מתפנה אליהם. אני נשבר לרגע ובוכה לבדי. היא חוזרת לשיחה. מה להגיד לך? שואל אותה. יש לי ואין לי מילים
אני מחייג באצבע רועדת. מפקשש את המספר. מנסה שוב. לעמוד או לשבת, להישען אחורה או לשמור על תנוחת מרפק? האמת שבסוף זה לא משנה. היא עונה. קול צעיר. מקסימה. מספרת לי שהמחבלים רצחו באכזריות את אמא שלה אורלי שהייתה אחראית רפואית בקיבוץ. שהם לא נפלו על הבית שלה סתם. הם ידעו מה תפקידה. אחר כך רצחו באכזריות את אבא דוד ז"ל.
היא בוכה. נחנקת. לפתע שומעים את הילדים שלה ברקע. לרגע היא מתפנה אליהם. אני נשבר לרגע ובוכה לבדי. היא חוזרת לשיחה. מה להגיד לך? שואל אותה. יש לי ואין לי מילים. להלוויה לא יכול לבוא כי נקבעה לי הופעה בשישי בצהריים לפני חיילים, אני מתנצל. אחר כך, כשהשיחה נגמרת אני מותש. קולה של דניאל השבורה מהדהד בי כל הסופ"ש, אני נופל על הכיסא באפיסת כוחות. חושב עליה. עליהם. כל הזמן ככה. המלאכים מתהפכים במשמרותיהם.
ברית חוסם העורקים / הנה סיפור. בביקור פצועים שעשיתי השבוע בבית חולים במרכז הארץ אמר לי אחד מהם בעל דרגה מאוד בכירה שמתאושש מפציעתו הקשה, שבסופו של דבר הצלחנו באותו בוקר נוראי ב-7 באוקטובר לסובב את המשוואה מול מנוולי חמאס. אבל מה שסיפר אחר כך הכי ריגש אותי. וזה שבחדר הסמוך שוכב קצין פצוע שחיפש עבורו במהלך הקרב באותו בוקר חוסם עורקים בכל העיר שדרות עד שמצא והציל אותו ממוות. הם לא הכירו קודם, רק נתקלו זה בזה בקרב על העיר ולחמו יחד. קוראים לזה אחוות לוחמים, חברות, ברית.
אז נקודת המבט הזאת שקשורה לברית בינינו מאוד קובעת בימים אלה את ההמשך. נכון שכל השבוע עדיין קברנו את מתינו. אנחנו בוכים עליהם כי ככה זה לחיות בצערנו, לחכות לחטופינו, לצאת למלחמתנו, לנצח את ניצחוננו, להסיק מסקנותינו ולחכות לסוף הטוב.
יחלוף זמן. אנחנו ננצח. וכשהתשובות לכל השאלות יגיעו נעצב את עצמנו מחדש. ובינתיים נשיר ונתפלל: "ותן שיחזור שוב לביתו", "תן לנו להיות שנית איתו", "ותן לנו לשוב ולראותו. יותר מזה אנחנו לא צריכים". שיר צורך.
מסע קצר בין כמה גיבורים אמיתיים
רק תבינו מה זה עם ישראל: דיבר איתי בשבוע שעבר אבא שבתו חטופה בעזה. הוא שאל האם אוכל לעזור למשפחה של אחת מחברותיה של בתו שנרצחה במסיבה, ואין להם כסף אפילו לארוחה שעושים כשקמים מהשבעה. לקח לי דקה להבין שהוא, שבתו חטופה, מצלצל בשביל לסייע למשפחה אחרת. איזה כוחות נפש. לא יתואר.
אני מסתובב בשטחי כינוס. מבקר חיילים. אני רואה מילואימניקים. רבים הגיעו מחו"ל. היו בטיול או בירח דבש. פגשתי לוחמים שהיו אמורים להתחתן השבוע. אנשים שהשאירו בבית אישה בחודש תשיעי. משפחות ששלחו שניים, שלושה ולפעמים ארבעה ילדים, כולם בחזית. פגשתי אב ששכל את בנו בשמחת תורה, והוא מגויס. ולכולם זה ברור: את המלחמה הזו ננצח יחד. המריבות יחכו. כל המחלוקות ימתינו. כרגע הכול מאוד בהיר וחד: אנחנו במלחמה של בני האור מול בני החושך. של הרעים מול הטובים. ואנחנו הטובים. זה עד כדי כך פשוט, וזה ברור גם לצבי גבלר, שעלה לישראל מקנדה כחייל בודד. כיום הוא לוחם ביחידת מילואים של סיירת גבעתי. נכה 100% חולה סרטן ACC. מעולם לא פיספס יום מילואים.
באחת מההופעות בשטח פגשתי רופא שמשרת ביחידה מובחרת ביותר. הוא פינה אינספור פצועים תחת אש תופת וגם נלחם במחבלים בעצמו, ושאלתי אותו כמה חיילים לדעתו לא היו איתנו בלי הטיפול שלו. הוא עצר רגע לחשב ואז ענה: חמישה. חיבקתי אותו חזק. וגם קינאתי בו. יש חמש משפחות בישראל שהאור בביתם לא כבה בזכותו. איזה דבר מופלא זה. איזו זכות.
במהלך השיחה עם הדוקטור, הגיע אליי לוחם. תשמע חנוך, אמר, אני פה במילואים. בשנה האחרונה הייתי בכל מוצ"ש בקפלן, ואני רוצה שתדע משהו שאנשים לא מספיק יודעים: בבוקר של הלחימה היו לצידנו משלב מאוד מוקדם אנשי איחוד הצלה, ביניהם דתיים וחרדים. הם עסקו בפינוי פצועים בלי שיש להם את הציוד שיש לנו. הם עשו זאת תחת אש. ואני מסתכל עליהם, אחרי שנה של הפגנות, והם רצים איתי בין הכדורים ששורקים בלי פחד, ומבין את מה שאתה מרבה לכתוב: אנשים אחים אנחנו.
אגב אני לא הייתי לבד שם, יחד עם אותה יחידה מובחרת. באתי עם דורון טלמון המהממת, שכמו אומנים רבים מופיעה גם היא כמעט מדי ערב בהתנדבות (ולשיר זה קצת יותר קשה מלזיין את המוח כמוני). וכשסיימנו ועמדנו לצאת, אחד הלוחמים סיפר לדורון שיש קבוצה של שלושים לוחמים שנמצאים במקום אחר, לא ממש קרוב, והם התבאסו שהפסידו. דורון לקחה את הנגן שלה ונסעה גם אליהם. איזו צדיקה.
נווה הראה לי ששיניו הקדמיות שבורות. אתם יודעים למה? כי הוא סבל מהכדור שפגע בו, אבל לא רצה לצעוק ולהוריד את רוח הלחימה, אז הוא נשך שיניים בכזו עוצמה, שהן נשברו
בביקור בבית חולים פגשתי את יונתן. יונתן הוא איש משטרה. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר בשבת ההיא. שמע אזעקות בבאר-שבע, אבל משהו לא הסתדר לו. הוא יצא לשטח, אסף כוחות, ומשבע וחצי עד 12 נלחם ופינה פצועים משדרות, אופקים ואורים. הם היו ארבעה. בסוף הם חטפו גם, אר-פי-ג’י בפגיעה ישירה. שני חבריו נהרגו. הוא נפצע והמשיך לירות עוד 50 דקות עד החילוץ. חתר למגע. חיסל מחבלים. הציל רבים וטובים. גיבור שבשל פציעתו לא הצליח להגיע ללוויות חבריו. כמה ימים אחרי שביקרתי אותו הוא הועבר לשיקום.
בחדר לידו שכב נווה. נווה משרת ביחידה מובחרת. הוא בקורס קצינים עכשיו. גם אבא שלו בצבא, מפקד בכיר בקבע. נווה היה בחג בבסיס. הוא הבין מהחדשות שמשהו נורא קורה. התארגן עם חברים על שני רכבים, ועל דעת עצמם הם נסעו למערכה. ביער בארי, לשם הגיע כדי לאתר נמלטים מהמסיבה, הוא נתקל בארבעה מחבלים. נווה זרק עליהם רימון שלקח באינסטינקט של רגע מהבסיס. הוא נפצע כשחשף את עצמו כדי לזרוק את הרימון, אבל הלחימה נמשכה. המחבלים חוסלו. אבל זה מה שהדהים אותי, זה כאילו קטן אבל לא: נווה הראה לי ששיניו הקדמיות שבורות. אתם יודעים למה? כי הוא סבל מהכדור שפגע בו, אבל לא רצה לצעוק ולהוריד את רוח הלחימה, אז הוא נשך שיניים בכזו עוצמה שהן נשברו. תחשבו על הדבר הזה: גבר צעיר נושך את שיניו עד כדי כך חזק שהן נשברות, וכל זה כדי שמורל חייליו יישאר גבוה והם לא ידעו שהוא נפצע.
ע' הייתה קצינה בבסיס בגבול. הם היו 13 חברה בבסיס שלה בחג. שרדו רק שבעה. ע' הראתה לי סרטון שצולם על ידי המחבלים שבו הם מבצעים בה וידוא הריגה. 12 כדורים יש בגופה. אבל היא בחיים. המראות שהיא ראתה, הודעות הפרידה שהשאירה להוריה, וסיפורי הגבורה של חבריה שנפלו לידה - על כל זה עוד ידובר.
ומשהו על אכזריות המחבלים ומכונת הטבח שהם, לא שזה מפתיע אותנו: דאנגי פראבין, בחור מתוק שהגיע במסגרת חילופי סטודנטים, היה במסיבה עם עשרה חברים מנפאל. הוא חודש בארץ. הם נסו בריצה וראו מולם מחבלים. הם צעקו למחבלים שהם מנפאל. המחבלים חשבו שנייה וירו בכולם. רק דאנגי שרד.
אנחנו עוד לא התחלנו לקלוט את האירוע. זו האמת.
אז עד שנקלוט, הלב שלנו יקבל ניחומים מהיופי שניבט בכל פינה. מנכ"ל בית החולים הדסה עין כרם סיפר לרופאים בישיבת בוקר בשבוע שעבר, שבעשר בלילה מנהל הבית חולים התקשר אליו ואמר לו שיש מחדל ושמשבת רוב המנקים בבית חולים לא הגיעו, ונדרש פתרון דחוף. והנה, בשש בבוקר הגיעו 150 בני נוער וניקו בלי הפסקה. "אני כבר הרבה שנים בבתי חולים, ואף פעם לא הרחתי ככה ריח טוב", הוא סיפר. "זה באמת היה כל כך מרגש כי ניקיון זה לא משהו שאנשים רצים בדרך כלל להתנדב לעשות, ופה תוך לילה 150 בני נוער מגיעים".
וזה מה שכתב לי עשהאל צור, אחיו של מפקד סיירת הנח"ל שנהרג: "אחי הגדול היפה והטוב סא"ל יהונתן צור (ברנש) הי"ד שנפל בקרב עם המחבלים הארורים בדרכו לחייליו בכרם שלום. אחינו הקטן, אוריה, שהיה צריך להתחתן עם בחירת ליבו ליאור ביום ראשון הזה ומצא את עצמו יושב שבעה על אחיו הבכור, החליט יחד עם אהובתו המדהימה ליאור, שעם ישראל והתקווה ינצחו – והם יתחתנו היום ויהי מה. היום בבוקר סיימנו את השבעה, ובערב אנחנו כבר נרקוד יחד מתחת לחופה של הזוג המיוחד".
אגב, אבא שלהם קם מהשבעה, לבש מדים ויצא לחזית.
שבת שלום.
פורסם לראשונה: 07:00, 27.10.23
