האם אוסלו וההתנתקות אשמים? האם הכסף לחמאס אשם? לא; הכול תמיד היה רק ניסיון למצוא משהו שעובד
לא רציתי להגיד שום דבר בנושא מאז תחילת המלחמה – בעיקר כי כל כך הרבה אנשים כבר אמרו, התפכחו, הכו על חטאים שלא חטאו, חזרו בתשובות לשאלות שאף אחד לא שאל, גילו את יהדותם, את ימניותם, את זכאותם לנשק אישי, את צדיקותו של הרב כהנא – אבל אולי הגיע גם זמני: כן, אני יהודי. וישראלי. לפני ואחרי הכול.
אני לא חושב על זה רוב הזמן. אני חושב על החיים שאני רוצה; חיים של נורמליות, מערביות, ילדים, משפחה, אהבה, עבודה, חופשה. אני לא מעוניין לחיות, או למות, על חרבי או חרבו של אף אחד. ואני לא שונה בזה מרובו המוחלט של הציבור הישראלי.
אני יהודי חילוני עם אמונה בלב, ומדי פעם עם סידור ביד. פוליטית, אני ישראלי בדרגת מידיום; לא חושב – בטח מאז ההתנתקות – שצריך למסור עוד סנטימטר אדמה לטובת שלום שממילא אין לו סיכוי בדור הנוכחי; לא חושב שהפלסטינים הם קורבן של ישראל – הם בעיקר קורבן של עצמם; אשמח לראות אותם הופכים ליישות מדינית נפרדת שלא מטרידה את מנוחתי יותר לעולם, אבל אני יודע שזה לא יקרה בקרוב, לכן אין לי שום פתרון בר־קיימא להציע, אני נואש לגמרי בעניין הסכסוך, ולמעשה אני תומך ברעיון פוליטי אחד בלבד:
מה שעובד. תעשו מה שעובד. גם אם חלקית, גם אם לזמן מסוים. אני רוצה לחיות את חיי החד־פעמיים בצורה כמה שיותר אנושית וסבירה, ולכן אשמח לכל מה שעובד כדי שזה יתאפשר. האם זה הופך אותי ל"שמאלני"? האם זה הופך אותי למי שאשם – אם להאמין, נניח, לשף מאיר אדוני – בטבח 7 באוקטובר?
כי אדוני העלה השבוע פוסט התפכחות מהסוג שהפך אופנתי לאחרונה, וכתב שם, בין השאר, ש"אני, מאיר אדוני, בן לאמא סימה ואבא מנחם, מודה ומתוודה שהייתי מהאפסים שתמכו והטיפו לשלום!" וגם: "אני מתבייש ומבקש סליחה מהעם שלי שלקחתי חלק בהונאה הגדולה של השמאל".
ובכן אני, רענן שקד, בנם של דבורה ואמנון, תוהה מדוע אדוני מתנצל על שתמך בשלום. קודם כל, כי ספציפית מאדוני הייתי דורש, הרבה קודם, התנצלות על שעזב לקפריסין לפני שנה, על המחירים ב"כתית" באופן כללי ועל מוח הטלה בחמאת מרווה באופן פרטי, אבל מילא; אני אקח את ההתנצלות על תמיכתו בשלום, ואשאל את עצמי האם ייתכן שגם אני, בתמיכתי בשלום, לקחתי – ואולי אני עדיין לוקח – חלק ב"הונאה הגדולה של השמאל"?
כלומר, בהנחה המפוקפקת שיש עוד בכלל דבר כזה "שמאל" ושאני חלק ממנו, בואו רק נזכיר שהימין שולט בישראל מאז 2001 (מלבד שלוש שנים של קדימה בראשות אנשי הליכוד לשעבר, אריאל שרון ואהוד אולמרט), ושנתניהו היה ראש ממשלה ב־14 מתוך 15 השנים האחרונות. שכבר שנה יש כאן ממשלת ימין כל כך מלא עד שאפשר כבר לדבר על ימין שמן – כולל בן גביר וסטרוק ו... לא יודע מה יש יותר ימינה משם – אז מתי כבר הספקתי אני, בזמן הזה, לבצע "הונאה"? איך אני ו"השמאל" (להלן מצביעי מרצ, העבודה, לפיד, סער־גנץ, ליברמן וכל מי שנתניהו עוד יחליט להכניס לקטגוריה הזו על בסיס מקום פנוי) אשמים במה שקרה?
אבל אני לא מיתמם; אני מבין שבניסוחיו העציים, אדוני מתכוון לתקווה בת שנות ה־90 להסדר ישראלי־פלסטיני ולנורמליזציה כלשהי. הוא מדבר, אני מניח, על הסכמי אוסלו. הוא מרפרר להתנתקות מעזה. לכל מה שניסינו בעבר ולא עבד. הוא הרי כותב: "חלמתי חלומות הזויים על עולם יפה, שקט, מלא בטוב ובאהבה. עולם שלא קיים ליהודי וישראלי".
וכאן כבר עולה לי הסעיף לגמרי.
כי אני, רענן שקד וכו', לא חושב שיש משהו לא סביר בשאיפות האלה, ולכן אני משתייך, כמו רובנו המכריע, לא לשום שמאל או ימין: אני משתייך למפלגת מה שעובד. וכבר שנים שכולנו – מלבד השוליים הסהרוריים (שהפכו לממשלתיים) של הבן גבירים והסמוטריצ'ים – תומכים באדיקות במפלגה הזו בדיוק. אנחנו רוצים את מה שעובד, כדי שנוכל לחיות את חיינו הנורמליים. הסבירים. היומיומיים.
לכן תמכנו ברובנו, בשנות ה־90, ביצחק רבין ובאוסלו; חשבנו שאולי זה אשכרה יעבוד. וכשזה לא עבד, תמכנו ברובנו ברעיון ההתנתקות החד־צדדית, כי לך תדע, אולי זה יעבוד. וכשזה לא עבד, עברנו לתמוך ב"ניהול הסכסוך" ובמבצעים עונתיים, כי אולי זה יכול לעבוד. וכשזה לא עבד תמכנו ב"הכלה" ואפילו, פה ושם, בדולרים לחמאס, כי אולי זה יעבוד.
וכל המנהיגים שלנו בעשרות השנים האחרונות – מנתניהו ועד נתניהו, עם קצת שרון ובנט בהופעות אורח – ניסו לגרום לזה לעבוד באחת מהדרכים האלה.
אני אפילו לא מסוגל לזעום כמו שצריך על נתניהו בעניין הזה (אני זועם עליו כמו שצריך בהרבה עניינים אחרים, אל דאגה); העובדה שחשב שאפשר לבסס איזה מאזן אימה עם מפלצת חמאס הייתה, כמובן, טעות נוראה; אבל נראה היה, לפחות לזמן מה, שזה עשוי לעבוד. זה לא עבד.
אבל לעזאזל, אנחנו עדיין חייבים משהו שיעבוד; כי אנחנו ישראלים שרוצים לחיות. לעבוד. לגדל ילדים. לנצל את זמננו המוגבל עלי אדמות לעשיית והכרת טוב, ולא למלחמות דת טרגיות. אנחנו רוצים – סליחה, מאיר אדוני – "עולם יפה, שקט, מלא בטוב ובאהבה". כן, זאת לא בושה. זה טבע האדם הסביר; הזכות לאושר. תברר על זה, זה בחוקה האמריקאית.
אנחנו רוצים שחיינו הזמניים לא יתבזבזו על אלימות ומעגלי שנאה ונקמה אינסופיים. אנחנו רוצים רגיעה ונורמליות ואהבה ותרבות ולאכול מדי פעם באיזו מסעדה שלך, מאיר. אנחנו פחות בעניין של מלחמת נצח או לשלוח ילדים לעזה ובעלים ל־60 יום מילואים.
אנחנו ברובנו שואפי חיים ומחרחרי שלום. זה לא הופך אותנו ל"הזיה של אנשי שמאל הזויים"; זה הופך אותנו לישראלים. ישראלים שתמיד יהיו בעד מה שעובד. אפילו עכשיו, כשגורל החטופים שלנו בעזה מייסר אותנו בדרכים שלא ידענו שבכלל אפשר, אנחנו באותה מפלגה: מה שעובד. תעשו מה שעובד – כל מה שיכול לעבוד – כדי להחזיר אותם עכשיו.
אז אל תזלזל, מאיר, בישראליות שלי, ביהדות שלי, בנאמנות שלי, רק כי אני רוצה, ורציתי תמיד, את מה שעובד. אל תאשים את אוסלו או ההתנתקות או "חלומות הזויים"; הם היו ניסיונות למצוא משהו שעובד, בדיוק כמו מזוודות הכסף שבאו אחר כך, בדיוק כמו הכתישה שבאה עכשיו.
מה יעבוד אחר כך? קודם כל, יעבוד לא רע אם נפסיק את מחול ההאשמות, ההתנגחויות, ההתפכחויות־לכאורה וגיוסו של אלוהים לטובת נתניהו (ינון מגל: "אלוהים לא היה איפה שלא רצו אותו". גלית דיסטל: "אלוהים מדבר, ואני הקשבתי לו"). כולנו אשמים, כולנו מפוכחים, ואלוהים – בהנחה שהוא בסביבה – כאן בשביל כולנו, לא בשבת.
עכשיו בואו נמצא את מה שיכול לעבוד הלאה. ונגרום לו הפעם ממש לעבוד.
מתישהו נהיה חייבים לדבר על כמה דתית המלחמה הזו הפכה להיות, כאילו יש לחיילים רק אמונה אחת
חייל עומד על טנק, מתעטף בטלית על רקע הריסות המלחמה; חיילים מתפללים בין ארבע כפות דחפורים, כמו בין ארבע קירות ביטחון, על חוף הים של רצועת עזה; סא"ל אוחז סכין, מצביע על פסוקים מתוך ספר תורה; קביעת מזוזה, אמונה ומלחמה. גם אני העליתי לפני כמה שבועות בסטורי תמונה של הבן שלי, שגדל במשפחתנו המעורבת, מניח תפילין. כי המבט וכי חתיך. אמנם לי אין אלוהים, אבל לו - כמו לחלק גדול מאוד מהלוחמים הדתיים, המסורתיים, או עם הזיקה - יש. ואני יודעת שהרגעים האלה משמעותיים ומעצימים עבורם, בלי מירכאות.
אבל נדמה לי שבמלחמה הזו קרה משהו. אני לא זוכרת שראיתי כל כך הרבה ספרי תורה בלב אזורי קרבות, הרצאות ושיעורי תורה נלמדים בהפוגות. לא זכור לי שראיתי חיילים יוצאים לקרב בשירת "עבדו את השם בשמחה", ואת חיילי גולני, מאות, כולם, אין אחד בלי כיפה לבנה על ראשו, מתפללים עם הרב איפרגן - "הרנטגן", שקפץ לבקר - מינימום הרמטכ"ל הגיע. אח שלי היה לוחם בגולני. אני לא חושבת שהוא פגש רנטגן אחד בלבנון.
אני לא רוצה לומר את המילה "הדתה", וגם לא להיכנס לשורשי הסיבות שבעטיין הפך צבא העם לצבא השם. אלו תהליכים פוליטיים וסוציולוגיים ארוכים ואני לא מספיק יודעת. אני רק רואה את מה שעיניי רואות: חלק גדול – בחילות מסוימים, הארי – על הקשת האמונית. אין לי כל טענה אליהם. אני אסירת תודה. מעריצת תודה. אני רק מסמנת לי דאגה כמי שמסמנת ערימת כביסה. סבבה, לא כעת, למי יש כוח, אבל הדאגה הזו תצטרך להתדאג.
כי אותה אמונה המפיחה בחיילינו רוח קרב, שייכת ברובה לציונות הדתית מבית מדרשם של רבני הקו. וככזו היא מפיחה בהם, מלבד מסירות נפש, גם תפיסות לאומיות, משיחיות ומגדריות שאינן, איך לומר זאת בעדינות - בהלימה לערכי השוויון הליברליים שחלקנו מאמינות ומאמינים בהם. נכון, כרגע גלי האמונה המתגבהים מיתרגמים לנחישות ולדבקות במשימה, אבל אני חורתת את התמונות הללו כדי לדאוג מאוחר יותר מהשלהבת יה ומהשפעתה על עניינים אחרים שאינם חיסול חמאס.
אני חושבת איך הרוח הזו, מבית מדרשה של הציונות הדתית, תשפיע על הבחירות הבאות, על המפלגות החילוניות, על הקיטוב והגזענות כלפי האוכלוסייה הערבית בארץ, על תחושות העלבון וההדרה של המיעוטים הלא־יהודיים שנטבחו, נחטפו ונלחמו כתף אל כתף, ומובן שאני חושבת על מסלול ההתנגשות הצפוי בינה לבין ערכי השוויון. כי שמתי לב שמכל התמונות המגיעות לפיד שלי נעדרות הנשים. כאילו בלעה אותן לפתע האדמה.
בחמש השנים האחרונות עלה מספר הלוחמות ב־180 אחוז ושילובן ביחידות שפעם היו סגורות בפניהן נוחל הצלחה. המלחמה, הימים שקדמו לה, וכמובן היום שבו נפלו עלינו השמיים, מלאים בגבורת נשים. נשים בכל חזית. ודומה כי חלקים גדולים מאוד מהציבור בישראל התפכח לכיוון נקסט, תם הוויכוח בנוגע ליכולותיהן ולנחיצותן כשוות בין שווים.
אבל מצד שני... כן, אני חוששת שמחכה לנו מצד שני.
דומה כי כולם תפסו את אלוהים לאחרונה. הוא נמצא בכל מקום. הוא נמצא עם גלית דיסטל אטבריאן, שגילתה אותו כמקור פלגנות חדש דרכו היא צולעת את דרכה חזרה אחרי שהאקססורי הישן יותר - פמפום מתקרבן של ישראל הראשונה והשנייה - נראה אקטואלי כעת כמו הקוקו של אבישי בן חיים; הוא נמצא בפרסומת של ההסתדרות, השוטחת תחינתה בפניו שפליז "יעשה שלום עלינו", ובטרנד הצניעות שהתפשט ברשתות, הקורא לנשים לגזור את בגדיהן החשופים למען ישובו בשלום חיילינו וחטופינו; הוא נמצא בריסוס פניהן של החטופות מעל כרזות בבני־ברק, ועל ראשו של אריאל זילבר שהופיע בפני חיילי מילואים בסוללת תותחנים ופצח בשירת "כהנא צדק"; הוא נמצא עם ינון מגל, שהסביר שאלוהים לא נמצא היכן שלא רוצים אותו (קיבוצים חילוניים) ועם ראש הממשלה שאת סוליות נעליו הוא לוחך, העוטה על עצמו לאחרונה "בעזרת השם" כאילו היה מעיל יוניקלו ומקפיד לנשק רק ילדים עם כיפות ממשפחות של חטופים. והוא נמצא גם בפרשנויות של אליהו יוסיאן וצבי יחזקאלי, המעוניינים להחזיר את כולנו למלחמות הדת של בני ישראל מול זרע עמלק.
יש לי חברה שמכנה את החתול שלה בשם החיבה עמלק. או עמלקי. וגם הרב עובדיה יוסף הדביק פעם ליוסי שריד שרידי עמלקות, אבל מה שקורה עכשיו זה צונמי. בין אם עמלק מוענק כשם חיבה לאויב מבית – מפגיני שמאל הקוראים לשחרור החטופים או להפלת הממשלה – ובין אם כך מכונה האויב האכזר שבעזה, דומה כי מדובר בטרנד עִמלוק שלא היה כמותו.
עמלק, העם העמלקי, אכן צרוב בתודעה הישראלית כסמל לרֶשע המוחלט שאפילו חתולים או שמאלנים יתקשו להגיע לרמתו, אבל גם "נאצים" או "חמאס־נאצים", "מפלצות" או "בני מוות" הן מילים די קשות, אז מה הקטע? הרי אם סמוטריץ' – אחד המעמלקים הראשיים – ייפגש עם דיפלומטים זרים, הוא לא יעז להשתמש במילה עמלק מפאת שכולם יגרדו בראש ואף אחד לא יבין מה הוא רוצה, ולא, לא מפאת האנגלית.
אלוהים, שוב אלוהים, נמצא כידוע בפרטים הקטנים, ומה יותר קטן מפוליטיקה? "זכור את אשר עשה לך עמלק" משרטט אג'נדה, תוכנית פעולה רצויה: למחות. כלומר, לא סתם להסתפק בחיסול המחבלים וכל שדרת ההנהגה, בהרס נרחב, בהשמדת תשתיות הטרור ויש שיאמרו גם בשליטה ישראלית מחודשת על כל הרצועה בסיום המלחמה, אלא למחות במובן של למחוק. הכל. כולל נשים וטף, כולל הזרע שבתוך האשכים, כולל כל הרחמים הנושאים אותם, כולל הרכוש, המקנה, הסחורה, כולל עזה כולה. עמלק הוא הרעיון המופרע של עמיחי אליהו: פצצת אטום. מה נאצים, איזה נאצים? עמלק פי אלף גרוע מהנאצים (שצאצאיהם עומדים כעת לצד ישראל יותר מכל מדינה אירופית אחרת). עמלק זה כדי למכור את הרעיון הנצחי, חסר התקווה, המתגלגל אחורה וקדימה עד קץ כל הדורות. עמלק זו הכרעתם המוסרית ש"לנצח נאכל חרב".
ביציאה מעזה, תחת אותו צריח, פגשתי קפלניסט וביביסט, מתנחל ותושב חו"ל. והייתה להם בקשה אחת
1. הפיתוי לעסוק בדברים פוליטיים כעת אנושי, אבל אני מציע שתעשו כמוני: לכו לבקר לוחמים שיצאו להפוגה מעזה, וזה פשוט יעבור לכם. שלא תטעו: זו שאלה טובה וחשובה, האם ביבי צריך להתפטר אחרי המלחמה. זה באמת דיון רציני. אני למשל חושב שכן, סבבה? וואלה מוזר בעיניי אם אחרי האסון הנורא ביותר שקרה לנו מאז השואה הוא יישאר בתפקידו. זו האמת. אבל תבינו: אם אתחיל לעסוק בזה ולנמק את זה ולחפור על זה ולהתאבסס על זה, מה בעצם המסר שאני מעביר ללוחמים שאני פוגש, אלה שיושבים יחד בנמ"ר אחד, שיש בו דתיים וחילונים, אנשי ימין ושמאל? הם הרי יושבים שם יחד, ואין להם זמן להתווכח כעת על כלום. הם מרוכזים בלחפש דמויות חשודות בין בניינים. הם מפלרטטים עם המוות, מישירים אליו מבט באומץ. אז איזו זכות יש לנו לעסוק במשהו זולתם?
דיברתי למשל עם לוחמי כוח גבעתי שיצאו להפוגה. הם איבדו חבר יקר בהיתקלות עם ארבעה מחבלים שיצאו מפיר. הם עמדו מטר ממנו בשעה שכדור פגע בין עיניו. הם אמורים לחזור פנימה שוב די מהר. הם כואבים ונחושים. אתה מביט בהם, פניהם עדיין מאובקים, ותוהה איך אפשר שלא להבין: האם כשהם מסתכלים אחורה לישראל, הם צריכים לראות אותנו רבים על פוליטיקה? זה נראה למישהו הגיוני?
2. תנוח דעתכם. היום שאחרי יגיע. יהיו עוד נושאים ללבן. לא רק ביבי יהיה במוקד. במשך שנים היו מי שכרכו בין הטרור ל"כיבוש". הם ראו בטרור הפלסטיני תגובה לעוול הישראלי. בשבת השחורה רבים מהם התעוררו והבינו שיש בצד השני אנשים שתכליתם היא לרצוח אותנו. יש אצל אויבינו גורמים רבים עם תמיכה עממית רחבה מאוד, שהטרור אינו אמצעי שלהם להשגת משהו. הטרור הוא המטרה. שאיפת חייהם אינה שתהיה להם מדינה, אלא שלנו לא תהיה.
אבל היום לדון במה שלמדנו על אויבינו ועלינו יגיע. זה ייקח זמן, אבל הוא יגיע. ומי שחושב שדברים יישארו כפי שהיו, לא פוגש מספיק לוחמים. מה שהיה לא יהיה. המדינה לא תמשיך כאילו לא נפרצו גבולותיה, כאילו לא נאנסו בנותיה, כאילו לא נלקחו ילדיה, כאילו לא נשחטו טובי בניה, כאילו לא פונו עשרות אלפים מבניה מבתיהם, משום שהם קרובים מדי לגבול. האנשים שעמדו בראש המדינה ומערכת הביטחון ב־7 באוקטובר לא יחזרו להסתובב פה כרגיל.
ביום הזיכרון הקרוב יהיו מעל אלף מאתיים קברים חדשים, והם ייתנו על כך את הדין. ישראל גם לא תשכח את חטופיה. ישראל לא תוכל גם לשכוח את ההשפלה שאחזה בנו. את המחבלים שהסתובבו בנחת ובמשך שעות ברחובותינו. אנחנו נבדוק איך זה קרה. גם צבאית, גם מדינית.
3. אבל דווקא בשל כך, דווקא בגלל שמובן מאליו שהדיון הזה יתקיים, וברור לכל בר־דעת שיהיה פה שינוי כולל, אין שום סיבה להיחפז כעת. לא כי הדיון איננו חשוב, לא כי הוא איננו קריטי, אלא כי בטנק בלב עזה יושבים כעת ארבעה אנשי צוות במילואים. פגשתי אותם: אחד מהם הצביע לליכוד, שני היה בקפלן מדי שבוע, שלישי מתנחל ורביעי חזר מחו"ל, הוא שם כבר תשע שנים, אבל החליט שלמלחמה הזו הוא מגיע. וארבעתם אומרים לי במפורש: אם אנחנו יחד כעת, חנוך, ישנים שבועות בטנק ומשתינים לבקבוקים כשצריך, גם אתם צריכים להיות יחד. אם אנחנו עזבנו הכול כדי לחפש את סינוואר, אז אתם תעזבו כעת הכול כדי לתמוך בנו. אי־אפשר להסתובב בעזה אם מאחור אין אגרוף אחד.
ראיתי כתבה שבה סיפר ידין גלמן על הקרב בבארי. הוא נכנס לשם עם רס"ן (מיל') דוד מאיר ז"ל, חברו שנפל בקרב. שני לוחמים בסיירת מטכ"ל, אחד דתי ואחד חילוני, נכנסים לקיבוץ שטוף המחבלים כדי להציל משפחות. ורגע לפני שפרצו לתופת, נתנו אחד לשני כיף כזה עם הקסדות והבטיחו: "אתה שומר עליי, אני שומר עליך". זה הסיפור כולו.
4. ישבתי עם חיילי מודיעין בשבוע שעבר. גם הם עובדים קשה. יש שם ילדים בני 19 שצריכים להאזין לשיחות שמתקיימות בעזה, ולהבין דברים שאתם לא רוצים לדמיין. כל מה שאתם משתדלים לא לחשוב עליו, הם שומעים ורואים ומתייקים. שאלתי אותם מה מפריע להם בימים האלה. שידייקו לי מה מטריד את מנוחתם. אחד מהם, מילואימניק, אמר שהוא המום וכואב ממה שקורה בהרווארד ובמוסדות אקדמיים נוספים בארה"ב ובאירופה. הוא עצמו דוקטורנט והוא לא מסוגל לתפוס את בגידת האינטלקטואלים. איך הם מסוגלים שלא להגדיר את אירועי השבת השחורה כאירועי טרור נאציים? איך הם מסוגלים לדבר על איזה "סיפור רחב יותר"? כמה קשה להם לגנות את מחבלי חמאס שחטפו ילדות ממיטותיהן לעזה? חלקם אשכרה מכחישים את הטבח. אתה מדבר איתם על מקרי אונס, סיפר, והם פשוט אומרים לי, זה לא קרה.
אתה צודק, אמרתי למילואימניק. זה באמת מתסכל. לפעמים מתחשק לדפוק את הראש בקיר מרוב זעם. עולם הפוך מול עינינו, הוי הקוראים לחושך אור. אבל אני רוצה להציע לך דרך אחרת להסתכל על זה: יש בזה משהו משחרר. לא הבנתי, הוא אמר.
תבין, השבתי: יש רגע בחייה של אומה שבו היא נלחמת על הקיום שלה. נלחמת כדי להשיב את ילדיה הקטנים שנחטפו ממיטותיהם. זה רגע צלול שבו המטרה ברורה לכולם. וברגע הזה, כשאתה רואה שלמרות שהאויב האכזר ביצע בך את הפוגרום המתועב ביותר שנעשה בעולם בעשרות השנים האחרונות, יש מי שמנסה לתרץ את מעשיו ולתת להם עאלק הקשר. כשאתה רואה שגם מול טבח בסגנון דאעש שבוצע באמהות ובילדים יש מי שמנסה לדבר על שני צדדים, זה בדיוק הזמן לומר לעצמך: אוקיי. אני משחרר את עצמי מעול ההסברה. זה כבר לא באחריותי. האנשים האלה, שלא מסוגלים לגנות את חמאס, לא מעוניינים בכלל באמת, לכן אני לא אתעקש להביא להם אותה. ברגע הזה אני מתכנס לתוך עצמי, זוכר היטב מה אמות המוסר שלי, ופועל לפיהן. אני פשוט מפסיק לנסות להצטדק ולנמק ולהתרפס בפני אנשים שבוחרים להיות בצד השחור של ההיסטוריה, אני לוקח נשימה ארוכה ועושה את המעשה שאני יודע היטב שהוא המוסרי ביותר והצודק ביותר.
5. אלה ימים כואבים. כולנו הלומי צער ודאבה, חרדים מהמילים "הותרו לפרסום שמותיהם". אין נחמה למשפחות. אין מזור למי שדפקו על דלתו באישון ליל. הדבר היחיד שביכולתנו לעשות: להיות טובים. פשוט להיות טובים. כל אחד בדל”ת אמותיו, שיהיה קצת יותר טוב. לזכרם. שבת שלום.
כוכב הים / האם האתר הקרוי כוכב הים, שהוא בימים כתיקונם אתר לחתונות, הבין שהקהל שבא למקום לא היה קהל של חתונות ושמחות אלא של עצב, אובדן ובכי? האם הציפורים מסביב קלטו את זה? האם האמפי שבקיסריה שנמצא לא רחוק קלט את הקולות?
לאט־לאט החל המבט להתפנות לעבר ניצולי פסטיבל נובה. אני נזכר שבונו מיו־2 היה הראשון (בעולם שמפנה לנו עורף) להזדעזע מהירצחם של 364 מתוכם וחטיפתם של 40 מביניהם.
אז במוצ"ש האחרון נסעתי להופיע בפניהם, כדי לעזור להם לנתב את צעקתם לשירים. הם ביקשו ואני נעניתי כמובן. "תודה שבאת, זה לא מובן מאליו", אמרו לי המארגנים כשנכנסו אחד־אחד בצניעות לחדר ההלבשה. ואילו עמרי סאסי, ממארגני המסיבה, בחור מזוקן, חביב וחם, עצר וסיפר את סיפורו המצמרר למאיר, סינגולדה, אייל, שי וגילי מהלהקה שבאו לנגן איתי, יחד עם עוד אנשים יקרים וטובים שנותנים את התחת שכל הופעה כזו בהתנדבות אכן תהיה הכי טובה.
נרות זיכרון לנובה / אז מבחינת הלוקיישן אומנם שוב נסענו לקיסריה, אבל הפעם פנינו שמאלה. חומקים מהדרך הראשית שמובילה לאמפי, מתקדמים אל המקום שבימים רגילים עומדים בתור להתחתן בו ועכשיו הוא משמש כמקום להרפיית הנפש של ניצולי פסטיבל נובה.
הלילה היה שחור משחור במוצ"ש האחרון. רוח קרירה החלה לנשב. הם התגודדו בחוץ, מישהו דאג להם לדוכני אוכל "כי כולם עושים פה הכול כדי לפנק את הנשמות הצעירות שלהם", אמר יוני, המתנדב הראשי.
"היי, תשיר עצובים", מעיר לי מאיר שהקשיב לטקס האזכרה שנערך באולם למור ז"ל, בעלה של יובל טרבלסי, שנרצח במסיבה חודש אחרי חתונתם. קשה להכיל את זה.
בקדמת הבמה נרות זיכרון והכיתוב נובה, וכשאני עולה לבמה אני מתחיל בשיר "אבסורד" בגלל השורה "עדיין לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה של בני האדם", שהרי הנשמה הפצועה שלהם פעורה לגמרי.
הם מצטופפים סביבי, כאילו נאחזים זה בזה. וכשאני מתחיל לשיר, הם פשוט בוכים. דבר כזה עוד לא ראיתי (ותאמינו לי שראיתי המון) אבל הופעה שמתחילה בבכי? זה לא שיר או שניים בהלוויה או שבעה, זו הופעה של שעה ורבע. כל העולמות שטרם נולדו והעולמות שנשברו לרסיסים מונחים כאן למרגלות הבמה. העצב אין לו סוף. ואני עומד עם משקפי השמש הכהים שמסתירים ת'דמעות שלי (שחשבתי שכבר נגמרו מרוב כאב) ומגייס את כל הנפש הרזרבית שלי כדי לשיר. כן, הנפש הולכת ונגמרת בימים כאלה אצל רבים מאיתנו.
כמה ימים קודם, באירוע דומה, אני מופיע לפצועי צה"ל שנמצאים בשיקום בתל השומר. ושם, כשאני עולה לבמה, פניהם של הפצועים והקטועים חתומות, עד שלאט־לאט בשיר הרביעי נסדק משהו בחומת הכאב והם נכנסים לווייב של הופעה. אגב, אין מחיאות כפיים באירועים מהסוג הזה. להפך. שומרים על אינטימיות ומשפחתיות. מחיאות כפיים עלולות לייצר ריחוק, ואנחנו הרי באנו להתקרב.
ירו כמו מטורפים / בחור אחד עומד ומנפנף בשתי תאורות לד כדי לייצר שמחה קלה. יובל, האלמנה הצעירה, מבקשת לעלות לבמה ולשיר לזכר בעלה מור את "תתארו לכם", ואני מחבק אותה ואנחנו שרים להורים שלו, שעומדים כואבים מולי.
"זה היה נורא", מספר לנו בחדר ההלבשה עמרי סאסי, שעצר את הריקודים הסוערים בשש וחצי בבוקר כשהירי הרקטי המפחיד עבר מעל ראשיהם. "לא חשבנו שזה מה שיקרה במסיבה הכי יפה בעולם", סיפר, "עד שלפתע הגיחו מנוולי חמאס המתועבים והחלו לירות עלינו".
הוא עצמו הצליח לצאת מהמתחם עם מכונית ועשרה אנשים. "ירו עלינו כמו מטורפים", הוא מעיד. ולמרות שמישהו לצידו נהרג וצנח על הנהג הם ממשיכים לדהור קדימה, אוספים אנשים ונחלצים איכשהו בסוף למושב פטיש. "הייתי מגואל בדם לא שלי", סיפר. "אחר כך, בצהריים, חזרתי לשם לחלץ עוד ועוד רוקדים", סיפר וסיפר. הצורך לספר ברור. הכול נמצא בפרטים, רק בלי פאתוס.
שבכל זאת את איתי / אני חושב ומנסה להבין מהו הגודל האנושי כרגע. כמה רוך, עדינות ונשמות רזרביות יש בתוכנו למען מי שסבל וסובל עדיין כל כך. כמה צבעים חדשים? ואני עוטף את ניצולי נובה הצעירים, שנראים בגילי ה־20 שלהם, בעוד שירים שנראים לי מתאימים לאירוע. "תגידי מה את מתכוונת, איזה יום עצוב", או "הים מוחק שמות כתובים בחול", מתוך "שינויי מזג האוויר". שיר רודף שיר, בכי רודף בכי. מישהו מדליק סיגריה מרחוק ואיש לא מעיר לו. כאן כולם בשביל כולם בגורל משותף וייעוד אחד: לנסות להינצל בפעם השנייה אחרי הראשונה ההיא.
אני רוצה ללגום מים, אבל הגוף שלי ממאן להתכופף לבקבוקים שהונחו על הרצפה. כאילו אסור לי לעזוב אותם ולו לשנייה. בסוף אני מצליח להינתק מגופי, לוקח את הבקבוק ולוגם. הם הכי יפים בעולם. הכאב שלהם הכי אותנטי. זה לא קמופלאז', זו האמת הכי עצובה בפנים של מי שברחו מהתופת. מהגיהינום. של מי שאיבדו חברים ושל מי שמחכים שהחטופים ישובו הביתה. האוויר נהיה קריר אבל אני מזיע מרוב תחושות. אולי עוד לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה של בני האדם, אבל בטוח שהמוזיקה מרפאת קצת. "עכשיו אני יודע שבכל זאת את איתי", הם שרים כמו תפילה, בהכנה לפגישה עם החטופים. אחר כך יאמר לי תומר מהמארגנים שכל שורה קיבלה פה משמעות חדשה.
הם יחזרו למסיבות? / מה הקשר שלי ושל בני גילי למסיבות טבע, אני חושב לרגע. מסיבת הטבע היחידה שאני מכיר היא כשאני רוכב על אופניי והציפורים שורקות.
ההופעה מתקדמת. אין כמובן ליין־אפ (סדר שירים) מוכן מראש, אז אני חייב להתרכז יותר מתמיד ולבחור את השיר הבא הנכון, לקראת הסוף. "אחרי הכול את שיר, לא עוד בשר ודם", אני שר והשיר מטעין את מילותיו מחדש. עוד מעט זה נגמר, אני אומר להם ומגניב לילה טוב כזה קטן וניסיוני בתוך "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". אבל הם מבקשים עוד.
אז אני ממשיך ומעלה לבמה מישהי שמבקשת לשיר את "והאמת שאין אמת אחת והצדק עף בין הידיים". מולי עומד בחור שרוצה לשיר "ירח" ובחור שלא מפסיק לבכות. "הגברים בוכים בלילה" שר אבנר גדסי, פה הגברים בוכים כל הזמן. גם ביום וגם בלילה.
הם יתחתנו / הכול דחוס בימים אלו, שבהם כוחותינו נלחמים על קיומנו בעוד אנו סופרים את הדקות לסיום עסקת החזרת החטופים. "האם תחזרו שוב לפסטיבל נובה ברבות הימים?" אני שואל את הבחורה שאוחזת בהמון בלונים לבנים בידה. "חד־משמעית כן, אנחנו עוד נרקוד המון", היא ממלמלת ומוציאה את הבלונים החוצה, אולי כדי להפריח אותם למקום יותר אופטימי שבו לא מפנים פצועים וניצולים ממכונית דוהרת, וסופרים בסוף 364 נרצחים בדם קר ו־40 חטופים תמימים שבסך הכל באו לרקוד.
הימים יחלפו. החטופים יחזרו ב"ה בשלום. הפצעים החיצוניים יתאחו פחות יותר, ובאשר לנפש, לך תדע. הצעירים הללו יתחתנו, אולי אפילו בכוכב הים שיחזור למשמעות האמיתית שלו כאולם חתונות. אחר כך הם יעשו ילדים ויגדלו אותם, אבל לנצח יחיו מתוך מה שעברו דרך הפצע הגדול והסיוט. כך אני מהרהר במיטה, כשמצד אחד הגוף שלי רוצה לישון 30 שעות ברצף, אבל מצד שני בסוף אני לא נרדם כי נובה וצעיריה נוכחים כל הזמן בנפש הרזרבית שלי.
