פרק ראשון: ההצעה מהיטלר
אם יש את נפשכם להשקיף אל אחד הרגעים המכריעים במלחמת העולם האחרונה, אל נקודת מפנה בהיסטוריה של העולם, הצטרפו אליי. בואו ניכנס לחדר מרופט בבית הנבחרים – נעלה כמה מדרגות, נעבור בדלת חורקת ישנה ונתקדם במסדרון מואר עמומות. הינה, הגענו.
לא תמצאו את החדר הזה במפות של טירת וסטמינסטר, מסיבות מובנות של אבטחה, ולרוב לא תוכלו לבקש מהשומרים שיראו לכם. למען האמת, החדר המסוים שעליו אני מדבר אינו קיים עוד, שכן הוא הופצץ בבליץ. אבל מה שנבנה במקומו נאמן למדי למקור.
זה אחד החדרים המשמשים את ראש הממשלה כשהוא או היא רוצים לפגוש עמיתים בבית הנבחרים. חבל לדבר על עיצוב החדר, הוא צפוי.
דמיינו הרבה עור ירוק וברגים מפליז, ולוחות קיר כבדים ומחוספסים מעץ אלון, וטפטים טיפוסיים וכמה הדפסים שנתלו בחיפזון מה. ודמיינו עשן – כי אנחנו מדברים על אחר הצהריים ב-28 במאי 1940, ובאותם ימים פוליטיקאים רבים, גם זה שלנו , היו צרכני טבק בלתי-נלאים.
סביר להניח שלא חדר אור יום רב דרך החלונות המפוצלים, אבל רוב האנשים היו מזהים בקלות את הדמויות הראשיות. היו שם שבעה בסך הכול, והם היו קבינט המלחמה של בריטניה.
עומק המשבר שאליו נקלעו הוא שדנו בו, כמעט בלעדית, במשך שלושה ימים. זו הייתה הפגישה התשיעית שלהם מאז 26 במאי, והם טרם הצליחו למצוא מענה לשאלה הקיומית שניצבה בפניהם ובפני העולם.
על כיסא ראש הממשלה ישב וינסטון צ'רצ'יל. לצידו ישב נוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הקודם המעונב, המאופק, עטור בשפם מעוצב, האיש שצ'רצ'יל החליף ללא כל כללי טקס. בצדק או שלא בצדק, צ'מברליין הואשם בכך ששגה בהערכת האיום מצד היטלר ובכישלון הפיוס. כשהנאצים הסיגו את בריטניה מנורבגיה בחודש שעבר, צ'מברליין היה זה שנשא באחריות.
לידם היה לורד הליפקס, שר החוץ הגבוה והכחוש. ידו השמאלית הייתה מנוונת מלידה, והוא הסתיר אותה בכפפה שחורה. היה שם ארצ'יבלד סינקלייר, מנהיג המפלגה הליברלית שצ'רצ'יל נטש. היו שם קלמנט אטלי וארתור גרינווד – נציגי מפלגת הלייבור שנגדה הוא כיוון כמה מהגידופים ההיסטריים ביותר שלו. מזכיר הקבינט, סר אדוארד ברידג'ס, רשם את הפרוטוקול.
השאלה לפני הפגישה הייתה פשוטה מאוד, שאלה שנלעסה שוב ושוב בימים האחרונים, בהתקדר החדשות עוד ועוד. איש לא ביטא אותה מפורשות, אולם כולם הבינו מהי. האם בריטניה צריכה להילחם? האם הגיוני שחיילים בריטים צעירים ימותו במלחמה שלפי כל הסימנים היא אבודה? או שהבריטים צריכים להגיע לאיזשהו הסכם שעשוי להציל מאות אלפי אנשים?
ואם ייחתם הסכם כזה, הסכם יעיל לסיום המלחמה שיוציא ממנה את בריטניה, אולי הסכם כזה יציל את חייהם של מיליונים בכל העולם?
אני לא חושב שאנשים רבים בדור שלי, שלא לדבר על דור הילדים שלי, מודעים לחלוטין למידה שבה היינו קרובים לחתימה על הסכם. לדרך הדיסקרטית והרציונלית שבה יכלה בריטניה לפרוש מהמלחמה ב-1940. נשמעו קולות רציניים ומשפיעים שרצו להתחיל ב"משא ומתן".
לא קשה להבין מה הוביל לכך. הידיעות שהגיעו מצרפת לא היו רק קשות: הן היו קשות במידה שלא תיאמן, ודומה היה שאין עוד שמץ של תקווה. כוחות גרמניים הסתערו על פריז, והניסו את כוחות ההגנה הצרפתיים בקלות מבזה כל כך שנראה כאילו הם שייכים לגזע עליון חדש של לוחמים נועזים, חדורי להט ויעילות עילאיים. הטנקים של היטלר שעטו לא רק אל ארצות השפלה אלא גם דרך הנקיקים הקשים לחדירה של הארדנים. קו מז'ינו המגוחך נפרץ.
הגנרלים הצרפתים נראו כמו דמויות פתטיות – צחורי שיער מובסים ונרעדים בכובעי מצחייה כמו זה של הבלש קלוזו. בכל פעם שהם נסוגו לקו הגנה חדש, הם גילו שאיכשהו הגרמנים כבר שם. ואז מפציצי הסטוּקה היו צוללים כמו רוחות רפאים מאיימות והטנקים המשיכו לנסוע.
כוח המשלוח הבריטי לצרפת היה מנותק במובלעת באזור נמלי התעלה. החיילים ניסו לצאת במתקפת נגד, נהדפו, וכעת המתינו לפינוי בדנקרק. אם היטלר היה מקשיב לגנרלים שלו, הוא היה יכול למחוץ אותנו שם: לשלוח את גנרל גודריאן המעולה ואת הטנקים שלו אל אותה חלקת אדמה מצטמצמת וחסרת הגנה כמעט לחלוטין. הוא היה יכול להרוג או לשבות חלק נכבד מהלוחמים הבריטיים, ולשלול מהמדינה את יכולתה הפיזית להתנגד.
בשלב זה החל חיל האוויר הגרמני להפגיז את החופים. גופות חיילים בריטיים צפו על פני המים, ראשיהם פונים מטה. חיילינו ירו ברובי הלי-אנפילד שלהם אל השמיים ללא תוחלת. המפציצים קרעו אותם לגזרים. באותו זמן, ב-28 במאי 1940, האפשרות שחלק גדול מהחיילים יאבדו נראתה מוחשית מאוד לגנרלים ולפוליטיקאים, אם לא לכלל הציבור. קבינט המלחמה צפה בהשפלה הגדולה ביותר לצבא בריטניה מאז אובדן מושבותיה באמריקה, ודומה היה שאין דרך חזרה. מבט במפת אירופה כפי שבוודאי ראו אותה חברי קבינט המלחמה יקפיא את לשד עצמותינו.
אוסטריה נבלעה בתוך גרמניה שנתיים קודם לכן. צ'כוסלובקיה לא הייתה קיימת עוד. פולין נמחצה, ובשבועות האחרונים הוסיף היטלר רשימה מחרידה של מדינות לתיק הכיבושים שלו. הוא כבש את נורבגיה – הערים בקלות על הבריטים, סיכם צ'רצ'יל, שבילו חודשים ברקימת תוכנית כושלת להקדים אותו. הוא לכד את דנמרק בתוך מעט יותר מארבע שעות.
הולנד נכנעה. מלך בלגיה הניף בגלוי דגל לבן בחצות הלילה הקודם. וככל שנקפו השעות, עוד ועוד כוחות צרפתיים נכנעו – לעיתים אחרי ניסיונות התנגדות נועזים עד טירוף, לעיתים בקלות פטליסטית מייאשת.
הבעיה הגיאו-אסטרטגית המהותית ביותר במאי 1940 הייתה שבריטניה – האימפריה הבריטית – הייתה לבד. לא היה כל סיכוי סביר להשיג עזרה, ודאי לא סיכוי קרוב. האיטלקים היו נגדנו. המנהיג הפשיסטי מוסוליני נכנס ל"ברית הפלדה" עם היטלר, ובקרוב, כשייווכח שהיטלר לא יכול להפסיד, יצטרף אליו למלחמה.
הרוסים חתמו על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב המזעזע, שבו הם הסכימו לחלוק את פולין עם הנאצים. האמריקנים היו אלרגיים לכל מלחמה אירופית נוספת, וקל להבין אותם: הם איבדו למעלה מ-56 אלף איש במלחמה הקודמת, ויותר מ-100 אלף אם מביאים בחשבון את נספי השפעת. הם לא הציעו הרבה יותר ממלמולי אהדה רחוקה, ולמרות הפצרותיו הנוגעות ללב של צ'רצ'יל, לא היה כל סימן לחיל פרשים אמריקני קל-רגליים מעבר לגבעה.
כל מי שהיה בחדר ההוא יכול לדמיין את התוצאות של המשך הלחימה. הם ידעו היטב מלחמה מהי. מקצתם נלחמו במלחמת העולם הראשונה, וזיכרון הטבח המבעית ההוא היה בן עשרים ושתיים שנה בלבד – זמן קצר יותר מהזמן שעבר ממלחמת המפרץ הראשונה ועד היום.
כמעט לא הייתה משפחה בבריטניה שהשכול לא פגע בה. האם זה נכון – האם זה הוגן – לבקש מהעם לעבור את כל זה שוב? ולשם מה?
מפרוטוקול הקבינט נראה כי הפגישה נפתחה פחות או יותר בדעתו של הליפקס. הוא ניגש ישר לעניין; לטיעון שטען בשלושת הימים האחרונים.
הוא היה דמות מרשימה. גובהו היה מטר תשעים וחמישה – כעשרים וחמישה סנטימטרים יותר מצ'רצ'יל – אם כי אני מניח שהיתרון הזה לא היה בעל חשיבות רבה בעת שישבו סביב השולחן. הוא היה בוגר איטון וכוכב בשמי האקדמיה, והיה לו מצח גבוה שהתאים להפליא לחבר בסגל הקולג' "אול סולז" באוקספורד (צ'רצ'יל, בל נשכח, אפילו לא הלך לאוניברסיטה, והתקבל לסנדהארסט רק בניסיון השלישי). אם לשפוט על פי חומר מוסרט מאותה תקופה, הליפקס דיבר בקול נמוך ומלודי, אף כי דיבר באותה הגייה מקוטעת שרווחה בתקופתו ובמעמדו. הוא הרכיב משקפיים עגולים ועבים, ואפשר לדמיין אותו מרים את ידו הימנית וקופץ אותה מעט כדי להדגיש את דבריו.
השגרירות האיטלקית שלחה מסר, הוא אמר. כלומר, זו ההזדמנות של בריטניה להגיע לפשרה בעזרת איטליה. המידע הגיע דרך סר רוברט ונסיטארט – והיה חכם מצידו של הליפקס להעלות את השם הזה דווקא, משום שסר רוברט ונסיטארט היה דיפלומט שנודע בהתנגדותו העזה לגרמנים ולניסיון הפיוס של היטלר. המסר הוסווה היטב, אם כן, אבל משמעותו הייתה ברורה לכול.
זו לא הייתה סתם מחוות פתיחה של מוסוליני: זה היה בבירור איתות מִשותף בכיר יותר. המסר נכרך סביב וייטהול וחדר ללב בית הנבחרים. זה היה מישוש דופק מצד היטלר. צ'רצ'יל ידע בדיוק מה קורה. הוא היה מודע היטב לכך שראש הממשלה הצרפתי הנואש היה בעיר – והוא בהחלט נפגש עם הליפקס לארוחת צוהריים.
פול ריינוֹ ידע שצרפת הובסה. הוא ידע בליבו את מה שעמיתיו הבריטים לא האמינו שיכול לקרות – שהצרפתים החזיקו בצבא של אוריגמי: הם המשיכו להתקפל במהירות פלאית כמעט. ריינו ידע שהוא ייזכר כאחת הדמויות הבזויות ביותר בהיסטוריה של צרפת. והוא האמין כי אם יוכל לשכנע את הבריטים שייכנסו גם הם למשא ומתן, ההשפלה תתחלק ביניהם ותרוכך, ויותר מזה – אולי הוא ישיג הסכם בתנאים טובים יותר לצרפת.
אז זה היה המסר שהעבירו האיטלקים ותמכו בו הצרפתים, ואשר הגיע במקור מהדיקטטור הגרמני: בריטניה צריכה להתעשת ולראות את המציאות נכוחה. אנחנו לא יודעים בדיוק באילו מילים השתמש צ'רצ'יל בתשובתו. כל שיש לנו הוא סיכום לקוני ונקי של סר אדוארד ברידג'ס, רושם הפרוטוקול. אנחנו לא יודעים איך בדיוק הופיע ראש הממשלה בפני עמיתיו באותו יום אחר הצוהריים, אבל אנחנו יכולים לנחש בקירוב לא רע.
מהתיאורים שנכתבו באותה עת עולה כי צ'רצ'יל כבר הראה בשלב זה סימנים של עייפות. הוא היה בן 65, והוא היה מטריף את הצוות והגנרלים שלו בהרגליו לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה – בתדלוק של ברנדי וליקר – ולצלצל לכל וייטהול שיביאו לו עיתונים ומידע, ולזמן פגישות בשעות שבהן רוב הגברים סגורים בבית עם נשותיהם.
הוא היה לבוש בלבוש הוויקטוריאני-אדוארדי המוזר שלו, בחזייתו השחורה ושרשרת שעון הזהב ומכנסי הפסים שלו, כמו איזה משרת מגושם והלום אלכוהול מאתר הצילומים של אחוזת דאונטון. כתוב שהוא היה חיוור ותשוש, וזה נראה סביר. נוסיף לכך סיגר ומעט אפר על ברכו, ולסת חשוקה עם טיפת רוק.
הוא אמר להליפקס לשכוח מזה. כמו שנכתב בפרוטוקול: "ראש הממשלה אמר כי ברור שהמטרה של הצרפתים היא לראות את סניור מוסוליני כמתווך בינינו לבין הר היטלר. הוא היה נחוש לא להיכנס למצב הזה".
הוא הבין לגמרי למה רומזת ההצעה. בריטניה נלחמה בגרמניה מאז אחד בספטמבר. זו הייתה מלחמה על החופש ועל העיקרון – להגן על בריטניה ועל האימפריה מפני שלטון עריץ איום, ואם אפשר, להניס את צבאות גרמניה מהמדינות הכבושות. להיכנס ל"שיחות" עם היטלר או עם שליחיו, להיכנס ל"משא ומתן", לשבת מסביב לשולחן לצורך כל דיון שהוא – לכל אלה הייתה אותה משמעות.
צ'רצ'יל ידע כי ברגע שבריטניה תקבל הצעת גישור כלשהי מהאיטלקים, שרירי ההתנגדות ייחלשו. דגל לבן בלתי-נראה יונף מעל בריטניה, והנכונות להמשיך להילחם תיעלם.
אז הוא סירב להליפקס, והיו שחשו שזה בוודאי מספיק: ראש הממשלה דיבר במונחים של חיים ומוות לאומיים. במדינה אחרת הדיון היה ודאי מגיע לקיצו בשלב זה. אבל לא ככה עובדת החוקה הבריטית: ראש הממשלה הוא "פּרימוס אינטר פָּארֶס" – ראשון בין שווים. הוא חייב למשוך אחריו את עמיתיו במידה מסוימת. וכדי להבין את הדינמיקה של השיחה הזאת אנחנו חייבים לזכור כמה היה מעמדו של צ'רצ'יל רעוע.
הוא כיהן כראש ממשלה פחות משלושה שבועות והיה לגמרי לא ברור מי היו בני בריתו מסביב לשולחן. אטלי וגרינווד, נציגי הלייבור, תמכו באופן כללי – אולי גרינווד יותר מאטלי, ואפשר לומר זאת גם על סינקלייר הליברלי. אבל הקולות שלהם לא היו יכולים להכריע. השמרנים היו במידה מסוימת המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. התמיכה של השמרנים הייתה קריטית מבחינתו – והם ממש לא בטחו בווינסטון צ'רצ'יל.
מאז שהגיע לפרלמנט כחבר צעיר במפלגה השמרנית, הוא חבט במפלגה שלו עצמו ושם אותה ללעג. לאחר מכן הוא נטש אותה לטובת הליברלים, ואף שבסופו של דבר חזר לחיק השמרנים, היו יותר מדי שמרנים שחשבו שהוא אופורטוניסט נטול עקרונות. רק ימים ספורים קודם לכן הריעו נבחרי השמרנים לצ'מברליין כשנכנס לחדר, והשתתקו בברכת השלום לצ'רצ'יל. עכשיו הוא ישב עם שני שמרנים חזקים – צ'מברליין עצמו, הלורד נשיא המועצה, ואדוארד ווּד, הרוזן הראשון של הליפקס ושר החוץ. לשני האנשים האלה היו עימותים עם צ'רצ'יל בעבר. לשניהם היו סיבות טובות להתייחס אליו לא רק כאל בעל אנרגיות געשיות אלא גם כאל אדם לא רציונלי ומסוכן ביותר (לתפיסתם).
כשר האוצר עצבן צ'רצ'יל את צ'מברליין מאוד בתוכניתו לקצץ בארנונה לעסקים – מה שלדעתו של צ'מברליין יחתוך באופן לא הוגן את רווחי השלטון השמרני המקומי – שלא לדבר על ההצקות השיטתיות של צ'רצ'יל לצ'מברליין, במשך חודשים ושנים, על כך שלא הצליח להתנגד להיטלר. אשר להליפקס, הוא היה המשנה למלך הודו בשנות השלושים, והוא שנשא בנטל של מה שהיה לדעתו התנגדות בומבסטית ומיושנת מצד צ'רצ'יל לכל מה שהדיף ריח של עצמאות הודית.
והיה היבט נוסף במעמדו הפוליטי של הליפקס שנתן לו, באותם ימים עגומים במאי, סמכות בלתי-רשמית, שעלתה אף על זו של צ'רצ'יל. צ'מברליין ספג פגיעה קשה בשמונה במאי, כששמרנים רבים סירבו לגבות אותו בוויכוח על נורבגיה. ובאותה פגישה קריטית בתשעה במאי, היה הליפקס המועמד המועדף על ראש הממשלה הפורש. צ'מברליין רצה את הליפקס. המלך ג'ורג' השישי רצה את הליפקס. רבים במפלגת הלייבור, בבית הלורדים, ויותר מכול, בשורות השמרנים, היו מבכרים לראות את הליפקס כראש ממשלה.
למעשה, הסיבה היחידה לכך שצ'רצ'יל הוסמך בסופו של דבר הייתה משום שהליפקס – לאחר שתיקה מבעיתה בת שתי דקות אחרי שצ'מברליין הציע לו את המשרה – פרש מהתחרות. לא רק משום שיהיה זה קשה לעמוד בראש ממשלה בתוך בית לורדים לא נבחר, אלא גם מפני שכפי שהוא אמר מפורשות, הוא לא חשב שהוא יוכל להתמודד עם צ'רצ'יל שיסתובב לו ללא השגחה על הסיפון העליון.
ועם זאת, הידיעה שהוא היה המועמד המועדף על המלך לראשות הממשלה ולו לרגע, העניקה לו ביטחון עצמי מסוים. למרות ההתנגדות הברורה של צ'רצ'יל, הליפקס שב כעת להתנצחות. מה שהוא הציע היה, בחוכמה שלאחר מעשה, מביש.
תמצית הדברים הייתה שעלינו להיכנס למשא ומתן עם האיטלקים, בברכתו של היטלר, ונקודת הפתיחה תהיה מסירה של כמה מנכסיה של בריטניה – ואף שהוא לא אמר זאת מפורשות בפגישה, מדובר ככל הנראה במלטה, בגיברלטר ובחלקה של בריטניה בתעלת סואץ.
יש בכך כדי לומר משהו על החוצפה של הליפקס, שהעז להציע זאת לצ'רצ'יל כדרך פעולה. לתגמל אלימות בכניסה לשיחות? לתת חלקים מבריטניה לשליט עריץ חד-מלתעות ואכזרי כמו מוסוליני?
צ'רצ'יל חזר על ההתנגדויות שלו. הצרפתים מנסים לגרור אותנו אל המדרון החלקלק של שיחות עם היטלר וכניעה. נהיה בעמדה חזקה הרבה יותר, הוא טען, כשהגרמנים ינסו לפלוש וייכשלו.
אבל הליפקס התעקש: אנחנו נקבל תנאים טובים יותר עכשיו, לפני שצרפת תצא מהמלחמה – לפני שחיל האוויר הגרמני יבוא ויהרוס את מפעלי המטוסים שלנו.
אנחנו מתכווצים בכיסא עכשיו למקרא דבריו התבוסתניים של הליפקס האומלל. ואנחנו צריכים להבין אותו ולסלוח לו על שטעה כל כך. רצח האופי שלו החל סמוך לאחר מכן, ביולי, כאשר פרסם מייקל פוט את הספר אשמים – כתב הוקעה חריף נגד הניסיון לפייס את גרמניה.
הליפקס נסע לפגוש את היטלר ב-1937 – ואף שבשלב מסוים הוא התבלבל (בצורה מלבבת למדי) וחשב שהפיהרר הוא המשרת, חייבים להודות שהידידות שלו עם גרינג הייתה מביכה. שני הגברים אהבו ציד שועלים, וגרינג כינה אותו בשם החיבה "הָלָלִיפקס" – בידידות מבחילה – על שם קריאת הציד הגרמנית הללי. אבל תהיה זו טעות לחשוב שהוא היה סנגורה של גרמניה הנאצית, או גיִס חמישי בממשלה הבריטית. בדרכו שלו, הליפקס היה פטריוט בדיוק כמו צ'רצ'יל.
הוא חשב שהוא יוכל למצוא דרך להגן על בריטניה, להבטיח את שלומה של האימפריה ולהציל חיים. ואל נטעה לחשוב שהוא היה לבד. בקרב שלטונות בריטניה היו פזורים, או לפחות מצויים בצורה חשודה, לא מעט תומכי פיוס ופרו-נאצים. לא היו אלה רק בני משפחת מיטפורד או תומכי המנהיג הפשיסט סר אוסוולד מוזלי, יליד בריטניה שהתיימר להיות דוצ'ה.
ב-1936 ציינה ליידי נלי ססיל כי כמעט לכל קרובי המשפחה שלה הייתה "פינה חמה בלב לנאצים" והסיבה לכך הייתה פשוטה. בשנות השלושים איש המעמד הגבוה הממוצע חשש מהבולשביזם, ומהאידיאולוגיה הקומוניסטית המטרידה של חלוקת ההון, הרבה יותר מאשר מהיטלר. הם בהחלט ראו בפשיזם תגובת נגד לאדומים, והיה להם גב פוליטי בעמדות הגבוהות ביותר.
דיוויד לויד ג'ורג' נסע לגרמניה והוקסם כל כך מהפיהרר, שהוא השווה אותו לג'ורג' וושינגטון. היטלר היה "מנהיג מלידה", הכריז ראש הממשלה לשעבר המבולבל. הוא היה רוצה שבבריטניה יעמוד "אדם עם איכויות כמו שלו בראש המדינה שלנו כיום". ואת זה אמר גיבור מלחמת העולם הראשונה! האיש שהוביל את בריטניה לניצחון על הקייזר!
עכשיו הקוסם הוולשי לבן השיער הוקסם גם הוא, והמורה הרוחני הקודם של צ'רצ'יל הפך לתבוסתן במשרה מלאה. בתוך זמן לא רב החלו גם כלי התקשורת לזמר זמירות דומות. הדיילי מייל קידם זה זמן רב את הרעיון לתת להיטלר יד חופשית במזרח אירופה, כדי שינצח בקלות את הבולשביקים. "אם היטלר לא היה קיים", נכתב במייל, "כל מערב אירופה הייתה דורשת עכשיו גיבור כזה".
הטיימס היה כל כך בעד פיוס, שהעורך, ג'פרי דוסון, תיאר איך היה נוהג לעבור על הידיעות ולהוציא מהן כל דבר שהיה עלול לפגוע בגרמנים. איל העיתונות בִּיבֶרבְּרוּק בעצמו הדיח את צ'רצ'יל מכתיבת הטור שלו באיבנינג סטנדרט, משום שהיה קשה מדי כלפי הנאצים. קובעי דעת קהל ליברלים מכובדים – דמויות תיאטרליות כמו ג'ון גילגוד, סיביל תורנדייק, ג'ורג' ברנרד שו – שידלו את הממשלה "לשקול" את האפשרות של שיחות.
כמובן, מצב הרוח השתנה בשנה החולפת. הרגשות נגד גרמניה גברו והתקשו ונעשו מצויים יותר, שלא במפתיע. להגנתו של הליפקס עלינו לציין שבניסיונותיו להשיג שלום הוא נהנה מתמיכה של בריטים רבים, מכל שכבות האוכלוסייה. וכך נמשך הוויכוח בין הליפקס לבין ראש הממשלה באותה שעה גורלית.
בחוץ היה יום אביבי משובב נפש. בפארק סנט ג'יימס פרחו עצי הערמון. בפנים התנהל משחק פינג פונג.
צ'רצ'יל אמר להליפקס שכל משא ומתן עם היטלר הוא מלכודת שבסופה בריטניה תהיה נתונה לחסדו. הליפקס אמר שהוא לא מבין מה רע כל כך בהצעה של הצרפתים.
צ'מברליין וגרינווד התערבו שניהם עם האבחנה (המיותרת) ששתי הדעות – המשך הלחימה או כניסה למשא ומתן – מסוכנות.
כשהגיעה השעה חמש אמר הליפקס ששום דבר בהצעה שלו לא נראה קרוב אפילו לכניעה מוחלטת.
צ'רצ'יל אמר כי הסיכויים לכך שבריטניה תקבל תנאים הוגנים הם אחד לאלף.
זה היה מבוי סתום. ובשלב זה – לפי רוב ההיסטוריונים – צ'רצ'יל השתמש במהלך המנצח שלו. הוא הכריז כי הישיבה ננעלה, וכי היא תתכנס שוב בשבע בערב. ואז הוא כינס את כל 25 שרי הקבינט, שרים מכל המשרדים – רבים מהם שמעו אותו מדבר כראש ממשלה בפעם הראשונה – וביקש מהם לשקול את עמדתו.
הוא לא היה יכול לשכנע את הליפקס, אבל הוא גם לא היה יכול להלום בו או להתעלם ממנו. רק אתמול היה שר החוץ אמיץ דיו כדי להאשים אותו שהוא נושא "נאומי הפחדה". אם הליפקס יפרוש, עמדתו של צ'רצ'יל תיחלש. הרי קשה לומר שההתנסויות הראשונות שלו כמנהיג המלחמה הוכתרו כהצלחה; המערכה בנורבגיה, שבמידה רבה הייתה באחריותו, הייתה כישלון מהדהד.
הפנייה לקול ההיגיון נכשלה, אבל ככל שיגדל הקהל, כך תתלהט האווירה. וכעת הוא פנה אל הרגש. בפני הקבינט המלא הוא נשא נאום מרהיב למדי, ללא כל זכר לריסון האינטלקטואלי שהיה מחויב להפגין בפגישה המצומצמת. זה היה הזמן ל"נאומי הפחדה" על סטרואידים.
התיאור הטוב ביותר שיש לנו לקוח מיומנו של יו דלטון, שר כלכלת המלחמה, ודומה כי אין סיבה לא להאמין לו. צ'רצ'יל התחיל בנחת.
"הקדשתי מחשבה רבה בימים האחרונים לשאלה אם כחלק מחובתי עליי לשקול כניסה למשא ומתן עם האיש הזה [היטלר]. אבל אין טעם לחשוב שאם ננסה לעשות שלום עכשיו, נשיג תנאים טובים יותר מאשר אם נילחם. הגרמנים ידרשו את הצי שלנו – כלומר, פירוק מנשקנו – את הבסיסים הימיים שלנו ועוד הרבה יותר. נהפוך למדינה משועבדת – תוקם ממשלת בובות בריטית בחסות היטלר – בראשותו של מוזלי או אדם אחר מסוגו. ואיפה נהיה בסופו של דבר? מצד שני יש לנו עתודות ויתרונות למכביר". הוא סיכם בשיא שייקספירי כמעט: "ואני משוכנע שכל אחד מכם היה קם ומעיף אותי ממקומי אילו הייתי שוקל משא ומתן או כניעה אפילו לרגע. אם סיפורו של האי שלנו אמור להגיע לקיצו, מי ייתן שייגמר רק כשכל אחד מאיתנו שוכב על הקרקע ונחנק מדמו שלו".
למשמע מילים אלה האנשים בחדר התרגשו כל כך – כך לדברי דלטון וליאו אמרי – שהם הריעו וצעקו, וחלקם התקרבו לצ'רצ'יל וטפחו על שכמו. ללא רחם הפך צ'רצ'יל את הוויכוח לדרמה ולעניין אישי.
זה לא היה רגע דיפלומטי סתמי נוסף. זו הייתה בחירה בין הגנה על המדינה שלהם לבין מוות, תוך שהם נחנקים מדמם שלהם. היה זה נאום של ערב קרב, והוא קסם להם בדרך פרימיטיבית ושבטית כלשהי. כשקבינט המלחמה התכנס שוב בשעה שבע, הוויכוח כבר תם ונשלם. הליפקס נטש את עמדתו. לצ'רצ'יל היה גיבוי ברור וקולני מהקבינט.
בתוך שנה מההחלטה הזאת – להילחם ולא לשאת ולתת – נהרגו שלושים אלף בריטים, אנשים, נשים וטף, כמעט כולם בידי הגרמנים. כשבוחנים את החלופות האלו – שלום משפיל או טבח של חפים מפשע – קשה לדמיין פוליטיקאי בריטי מודרני כלשהו שהיה מעז לנקוט עמדה כמו זו של צ'רצ'יל.
אפילו ב-1940 לא היה אף אדם אחר שהיה מסוגל להפגין מנהיגות משכנעת כזאת – לא אטלי, לא צ'מברליין, לא לויד ג'ורג', ובוודאי לא החלופה הרצינית ביותר, הרוזן הליפקס השלישי.
צ'רצ'יל הצמיד להליפקס את הכינוי המעליב "הולי פוקס", משום שהוא היה איש כנסייה, משום שאהב לצאת למסעות ציד, ובעיקר משום שהיה בו משהו מהערמומיות השועלית. אבל אם השועל ידע דברים רבים, הנה צ'רצ'יל ידע דבר אחד גדול. הוא היה מוכן לשלם את מחיר המוות כי הוא באמת ראה בבהירות רבה מזו של הליפקס. היה לו האומץ המוסרי העצום וכמעט חסר המורא להבין שהמלחמה תימשך והיא תהיה מחרידה, אבל כניעה תהיה גרועה יותר. הוא צדק. כדי להבין למה, בואו נדמיין את מאי 1940 בלעדיו.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"אפקט צ'רצ'יל: סיפורו של המנהיג ששינה את העולם", בוריס ג'ונסון, תרגום: ימימה עברון, הוצאת סלע מאיר, 348 עמודים
