המטרה: לצלוח את הקיץ עם יוקר המחיה המזנק. האמצעי: לדרוש מנבחרי הציבור קצת הקלה
ביני לבין החברה שלי ענת יש הפרש בגיל. שש שנים שמרגישות לי כמו תהום עמוקה לפעמים. למשל עכשיו, כשהיא דוחפת את שער הברזל הישן בכניסה לבית שלה, ומאחוריה משתרכים ארבעה ילדים קטנים ורטובים. היא מתנשפת כולה, חם היום בחוץ כמו בתנור לבנים של פיצה. "את מחכה לי הרבה זמן?" היא אומרת לי ומפנה אליי מבט רדוף, מוטרד. אני מזהה את המבט הזה, זה מבט של אמא שמחכה לה עוד אחר צהריים ארוך. היא מכווצת את הגבות השחורות שלה ואני ממש יכולה לקרוא שם את רשימת המטלות שמעיבה עליה. צריך עוד לקלח אותם אחרי הבריכה, ולשים להם אוכל על השולחן, ומה החבר של רפאל מהכיתה עושה פה עדיין, האמא ההיפית שלו לא אמרה שהיא תאסוף אותו בחמש?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הייתה תקופה בחיי שבה גם המצח שלי נראה ככה. רשת קורים מודאגים של מה עוד צריך להספיק, לעשות, לבשל. אבל הילדה שלי כבר גדולה, וכבר כמה שנים שאני כמו סטודנטית חופשית בתחום הזה, באה והולכת מתי שבא לי. אני אפילו לא טורחת להכין לה צהריים, היא ממילא לא תאכל את הקציצות שלי. במקום זה היא תזרוק על עצמה תיק בד ותגיד שהיא הולכת לפגוש חברות ו"אם אפשר, אני אזמין לי כבר וולט". אני לא אומרת לה שהוולט שהיא מזמינה התחיל להיות מאוד כבד לי. יש לי מינוס הרסני בבנק, וגם לקחתי על עצמי בזמן האחרון עוד שתי הלוואות, כמו כמעט כל הורה שאני מכירה בסביבה שלי. זה מספיק קשה לי לשרוד גם בלי לגלות את מה שגיליתי לפני יומיים - שרק הוולט, של הילדה היחידה שלי, יוצא 3,000 שקל בחודש, פלוס-מינוס. "את חייבת להגיד לה שמספיק עם הוולט", רן אומר לי בערב, מודאג. "אבל מה היא תאכל אז?" אני אומרת לו, "היא יוצאת בבוקר ולא חוזרת הביתה עד הלילה, לא רוצה שהיא תחיה על נחשי גומי ועל אוויר".
לפעמים אני נזכרת בקיצים שהיו לי כשהייתי בגילה. היינו יורדות לים עם מטבע של חמישה שקלים שההורים שלנו הסכימו לתת לנו כדי לקנות ארטיק, ושם העברנו תשע שעות של רעב ובטן שטוחה מול הגלים הכחולים. ההורות של אז הייתה הזנחה מבוקרת, דרשו מאיתנו להביא ציונים ולערוך שולחן לארוחת הערב, בשאר הזמן זרקו אותנו בשמש להיתקל בפדופיל העירום שמסתובב בחוף ולחטוף סרטן עם שמן אגוזים. והיום? הבת שלי לוקחת קורקינט של "ליים" לים, יש לה בטלפון את האפל-פיי עם הכרטיס שלי, אז לשלם על משהו מבחינתה זה להרים את היד שלה קצת למעלה, להצמיד לברקוד, וזהו. הכסף מתהווה לו כמו קסם שקוף באוויר.
אין מה לעשות. האפל-פיי על חשבונה של אמא, הוולט שמזמינים ליום השבט בצופים, כל אלו הם סטנדרט תל-אביבי חדש שקשה מאוד לשים לו סוף. והיא ילדה כל כך טובה, שלא ישתמע אחרת, לא אחת מהנסיכות המפונקות האלו שחושבות שמגיע להן הכול. בכל פעם שהיא מבקשת וולט או תמרוק, היא תמיד מוסיפה בבהלה "אבל אמא, אני לא גומרת לך את כל הכסף?" "לא, יפה שלי, אל תדאגי", אני אומרת, והלב שלי מתמלא במין נחת מוזרה, חמימה.
לא יעזור כלום, אין אושר שישווה לתחושה הזאת שעולה אצל הורה כשהוא מסוגל לתת לילד שלו את מה שלו עצמו לא היה אף פעם. לא משנה כמה יצחקו על דור ההורים המאפשר של היום, כמה ינזפו בנו שאנחנו מייצרים ברוני שפע שאין להם גבולות מינימליים, בסוף אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו רקובים מרוב פוזה או מפחדים להגיד לא לילד. זה רק בגלל השמחה הזו של, הנה, לילד שלי אולי כן תהיה ילדות משוחררת, מלאה אפשרויות ואושר. אולי בדור הזה יש סיכוי לייצר מישהו עם ביטחון עצמי.
ועדיין, העובדה שהיא מרוששת אותי היא באשמתי, את זה אני יודעת. בחרתי לגדל את הילדה שלי בעיר הכי יקרה במדינה וכנראה גם בעולם. בחרתי לפנק אותה כי היא הילדה היחידה שיש לי. רק שענת היא לא כמוני, בתור בעלת עסק עצמאית היא מחושבת מאוד עם כסף, ובכל זאת הדבר הראשון שהיא אומרת לי עכשיו הוא "את לא תאמיני כמה עלתה לי הבריכה. לא פחות מ-110 שקל כניסה לכל ילד, את קולטת? ואחרי זה הם רצו גם קרטיבים ושתייה, עוד מאה שקל טסו מהיד שלי. תגידי לי את, יותר מ-500 שקל בשביל אחר צהריים אחד, זה נשמע לך סביר?"
ועכשיו ענת מדברת איתי על זה שהיא לא נרדמת בלילות מאז יוני. "רק עכשיו מע"מ שלחו לי מכתב עם דרישת חוב של 30 אלף שקל", היא אומרת והדמעות כבר עולות לה לעיניים, "מאיפה אני אביא כסף להחזיק את הקיץ הזה?" היא לא לבד. הבעיה הזאת, של איך נצליח להחזיק כספית את הילדים בחופש עם יוקר מחיה כזה, היא כל מה שהחברות שלי מדברות עליו לאחרונה. במכה אחת הכול נהיה יקר ברמה שמחשיכה את העיניים. שעת חניה בעיר כשהולכים ללקק גלידה התנפחה ל-80 שקל. רק תעזי למצמץ ולהזמין כרטיס לסרט, הופה! התפיידו לך 40 שקל כפול ארבעה אנשים. וכל הזמן הזה הם ממשיכים לשקר לנו בלי בושה.
"זה משבר כלכלי עולמי", מסבירים לנו, "אלה המלחמה באוקראינה ומשבר הדלק, זה לא רק בארץ". אולי, אבל יש היום דבר קטן כזה שנקרא אינטרנט, וזה מאפשר לעשות מה שעשיתי לפני יומיים, שזה להיכנס לאתר של סופרמרקט צרפתי יקר במיוחד בלב פריז ולגלות שתריסר ביצי משק חומות היישר מהכפר עולות שם שמונה שקלים. שזה מעניין, כי בארץ, איפה שעלק מפוקח, 12 ביצים בצבע בז' דהוי יעלו לי 13.90 שקל. "כל קיץ מחדש אני מורידה עוד ועוד דברים", ענת אומרת, "אז לא ניסע השנה לימי כיף בירושלים או בחיפה, אז לא נלך לסרטים, אבל בזמן האחרון אני ממש מרגישה שאני לא חיה, אני רק מתקיימת. ואת יודעת מה? אני לא רוצה חיים כאלו, שהם רק הישרדות עצובה ובלי טיפת כיף בשביל הילדים".
ממתי לרצות שהילדים שלך ישמחו בחופש שלהם הפך להיות דרישה חצופה? עוד מעט גם יתחילו לנזוף בנו להסתדר בלי פירות, כי אם זה יקר לך, פשוט תפזרי קצת סוכר על מלפפון מסובסד ותעמידי פנים שזה אפרשזיף
ועכשיו היא מספרת לי איך היא רבה עם אדווה, השותפה שלה בחנות, רווקה בת 38 בלי ילדים. הכול התחיל כשענת העזה להתלונן שהיא לא רואה איך היא תצליח להעביר את הקיץ. "זו הבעיה שלך", אדווה אמרה לה, "שאת מציבה כזה סטנדרט גבוה לחופש הגדול של הילדים. מי אמר שהם חייבים קייטנה יקרה, עם רכיבה על סוסים והופעות של כוכבי רשת? שיישבו בבית וישתעממו מול הטלוויזיה במשך ימים שלמים. ככה עשו איתי כשהייתי ילדה ביולי־אוגוסט, ויצאתי בסדר גמור".
ועל פניו, אולי יש בזה משהו. הילדה שלי לא חייבת וולט, בטח לא עד החוף. היא לא חייבת לנסוע עם חברות לאיזה צימר בקיץ כדי לחגוג את סיום הבגרויות. "שפשוט תשב בבית", כותבת לי מישהי, "כמו שאנחנו ישבנו בשנות ה־80". רק שאנחנו כבר לא באייטיז, והילדה שלי לא קוראת ספרים כשהיא יושבת בבית כמו שאני עשיתי. לא, במקום זה היא יושבת בחדר חשוך ובוהה בסלולרי שלה שמונה שעות, כתחליף קפוא וכל כך מסוכן לחיים אמיתיים.
אנשים שהם לא הורים לא מבינים איזו מלחמה אנחנו מנהלים על הנפש של הילדים שלנו, אשכרה על הנשמה שלהם. נאבקים ללמד אותם מה זה שמש, מה זה חוף ים, חיים בריאים וחופשיים שבהם מרגישים את הגוף חותר במים הקפואים, מרימים את העיניים כדי לראות ציפור על עץ ולא בוהים בסרטון של כריש בולע תייר אומלל שמופץ בטיקטוק, ואפילו לא ממש מרגישים ממש עצב עליו מרוב שהכול מזוגג. אז מה הפלא שאני כל כך רוצה בשבילה עוד קיץ שבו היא תשתה אייס קפה עם גלידה בכוס גבוהה על איזה חוף, ולא משנה מה זה יעשה לאפל-פיי שלי?
ומילא אני, אמא לבת יחידה שלא יודעת להתנהל עם כסף, אבל ענת? למה היא צריכה לשמוע את הלעג הזה? כל מה שהיא רוצה זה שהם יזיזו את עצמם קצת, במים נעימים עם קצת כלור. וגם אם היא תחליט לתת לילדים שלה רק לרבוץ במזגן ולחכות שהיא תחזור מהחנות בערב, מחירי החשמל כל כך קפצו השנה שגם מזגן הפך להיות סוג של פאר.
סליחה, אבל ממתי לרצות שהילדים שלך ישמחו בחופש שלהם הפך להיות דרישה חצופה ומפונקת שמגנים אותה? עוד מעט גם יתחילו לנזוף בנו להסתדר בלי פירות, כי אם זה יקר לך את לא חייבת לקנות, פשוט תפזרי קצת סוכר על מלפפון מסובסד ותעמידי פנים שזה אפרשזיף. מה עוד ייקחו מהיצור המוכה שנקרא הורה ישראלי עד שיהפכו אותו רשמית לעבד? אם רק היינו טיפה יותר מאוחדים, כבר מזמן היינו אמורים לעלות עם לפידים לכנסת ולדרוש שהם יעשו משהו בשבילנו, למשל לסבסד לא רק קייטנות ציבוריות, כמו שהודיע משה ארבל המלך השבוע, אלא אשכרה לשים פיקוח אמיתי על מחירי המזון, הבריכות, בתי הקולנוע.
ואין לענת לאן לברוח. בהעלאת הריבית האחרונה היא ויתרה על החלום לנסוע לאיזה חו"ל מוזל בכפרים של רומניה עם הילדים שלה. "הכול הולך וסוגר עליי", היא אומרת. "וכל כך חיכיתי לקיץ, את יודעת כמה שאני אוהבת אותו". רק שכל כך עצוב פה, שאפילו עונות השנה מאבדות משמעות. קיץ הוא כבר לא לשבת על המרפסת בשבע וחצי בערב, ובטח לא לצאת לחופשה השנתית שלך בחו"ל כמו הפריזאים. אין לענת שום סיכוי לבלות עם הילדים באיזה מדרחוב ולהאכיל ברווזים כמו בעבר, אפילו זמן האיכות המתוק והחמים הזה איתם, שהיא פינטזה עליו בבוקר קר של ינואר במשרד, גם הוא הפך לדרישה בלתי אפשרית.
או: למה אני בחיים לא מאחר, ואיך גם אתם תהיו אנשים לא מאחרים
גיליתי שיש תחום שיש לי מה לתרום בו לעמך בית ישראל, נושא אחד שאני באמת טוב בו: אני לא מאחר. לשום מקום. אם קבעתם איתי פגישה או הזמנתם אותי להופעה, לא יהיה מצב שאבושש להגיע. זה משהו שספגתי בבית. אבא שלי היה דייקן. התפילות ביישוב התחילו על השנייה. אבא שלי אמר שאם פעם אחת נתחיל את התפילה באיחור, אנשים יחשבו שאפשר לאחר. היה לו טקס מצחיק כזה שכולם אהבו: החזן היה עומד מול התיבה עם טלית, מוכן לשיגור, כולם הסתכלו על השעון ובשנייה שהמחוגים התנגשו – התפילה יצאה לדרך.
אגב, היה לי חבר שהיה מאחר לפסיכולוגית והיא אמרה לו שזו הימנעות. התנגדות לטיפול. אז הוא החל להגיע מוקדם, והיא אמרה לו שזו חרדה. ואז הוא החל להגיע בדיוק בזמן, ממש על הדקה, אז היא אמרה לו שהוא אובססיבי.
רק טענות.
קוראים לי חנוך דאום ואינני מאחר לשום מקום. אבל לא להשוויץ באתי. את זה אני עושה על הדרך. זה לא לב העניין. רצוני היום הוא לפנות למאחרים ולהעניק להם טיפים לתיקון מידותיהם. הואיל ואני נצר למשפחה של לא מאחרים, והואיל ואני כבר 47 שנים לא מאחר לאף מקום, יש לי ידע מצטבר חשוב שיוכל לעזור לכם: הדבר הבסיסי והיסודי ביותר שעליכם לדעת בדרך להפיכתכם לאנשים לא מאחרים, הוא שלפעמים תגיעו קצת מוקדם יותר. מי שלא רוצה לאחר, מי שרוצה להגיע בזמן, צריך לדעת שלפעמים הוא קצת יקדים. וזה בסדר. עם השנים אתה לומד איך לעשות את זה בסטייל. בלי להיראות מתלהב, בלי להראות שהקדמת, גם אם זה אומר לשבת כמה דקות בנחת ברכב ולהיות בסלולרי לפני שאתה יוצא. בעידן הנוכחי זה באמת פשוט. אפשר לעבוד קצת באוטו.
אספתי פעם חבר למשחק, חבר שתמיד מאחר. היה משחק ביד אליהו, או נוקיה או איך שלא קוראים לזה כעת, אספתי אותו והוא רצה שנעצור בתחנת דלק לקנות סיגריות. לא הסכמתי. הוא לא הבין למה. ואז הבנתי מה המאחרים לא מבינים: את הצורך לחשב ברוטו ונטו. מבחינתו העצירה הזו לא לוקחת זמן, היא חלק מהנסיעה. הרי כבר יצאנו לדרך.
כאשר אנשים מאחרים צריכים להגיע מנקודה לנקודה, אם המרחק בין הנקודות הוא שעה, הם חושבים שזה הזמן שייקח להם. אנשים כמוני, שלעולם לא מאחרים, יודעים שלנסיעה שלוקחת שעה צריך להוסיף את הזמן של היציאה לאוטו, והחניה, והכניסה למקום אליו אתה נוסע, עוד בערך רבע שעה בקלות. וזה בלי שדיברנו על עצירות להשתין או למלא דלק.
המאחרים חייבים להפנים עוד דבר: באירועים עם עומס וגודש, הנסיעה היא לפעמים החלק הקל. מציאת חניה לאירוע ענק יכולה לקחת גם 20 דקות, ואז חנית רחוק ויש גם הליכה של שבע דקות ליעד - והופ, הרי לכם כמעט חצי שעה שלא חישבתם. זאת ועוד, חבריי המאחרים: לא חייבים להגיע לכל מקום בהתנשפות. לא כל הגעה שלכם לאירוע או פגישה חייבת להיות בלחץ וכשאתם מתנצלים. אפשר להוסיף גם עוד חמש דקות לחישוב, לצאת חמש דקות נוספות קודם, רק כדי שההליכה מהאוטו תהיה רגועה.
עכשיו נדבר על פקקים. אתם יודעים שיש פקקים, אבל רבים מכם בוחרים להתעלם מזה. אתם מאחרים שוב ושוב בגלל הפקקים, לא מבינים את הרמז ועושים את מה שעבורנו הוא מובן מאליו: לחשב את הפקקים בזמן הנסיעה המתוכננת. יש לכם ווייז ויש שם תכנון נסיעה, למה לא ליהנות מכל החדשנות הטכנולוגית הזו?
אבל אנחנו לא פה כדי לנזוף בכם, מאחרים יקרים, אלא כדי להעביר מהידע המצטבר שלנו כאנשים שמגיעים בזמן, באהבה ובלי שיפוטיות. אמנם חיכינו לכם במהלך חיינו זמן מצטבר של כמה חודשים, אבל עזבו, נשמור על אווירה טובה וניתן לכם טיפים נוספים לגבי הפקקים: ראשית, קחו בחשבון שככל שהנסיעה ארוכה יותר ככה צריך להיערך ליותר פקקים. אם לקחתם בחשבון כשיצאתם מירושלים לתל-אביב שייתכן פקק של רבע שעה, הרי שבנסיעה מירושלים לנהריה אתם חייבים לקחת בחשבון שיהיו שניים או שלושה פקקים כאלה בדרך. וכן, זה אכן אומר שככל שהנסיעה ארוכה יותר, ובגלל שלקחתם מקדם הגנה גדול יותר, האפשרות שתגיעו מוקדם משמעותית גדל. מה שאני עושה בנידון, נניח כאשר יש לי הופעות בצפון, זה לנסוע מראש לבית קפה במקום סמוך להופעה, לשבת בו קצת לפני ההופעה ולהגיע רגוע לאולם. אגב, אני בודק לפני כן איפה יש בית קפה נחמד בסמוך. זה עוד משהו שאנחנו, הלא-מאחרים, עושים: בודקים דברים כאלה לפני. מה יש ליד, האם יש חניה קרובה וכו׳.
הערה חשובה: נסיעה ביום תמיד תיקח יותר מנסיעה בלילה, אבל גם בנסיעות בלילה יש לפעמים עבודות בכביש ויש איזה רגע בחיים שצריך להפסיק להיות מופתעים מכך.
יש תכונה ישראלית כזו, לעמוד בפקק בגלל עבודות בכביש ולהגיד לעצמך: נו, מה יש להם, שיעבדו בלילה; ואז לנסוע בלילה, ושוב לעמוד בפקק בגלל עבודות ולהגיד נו, מה הקטע עבודות עכשיו? היה לכם את כל היום.
רק טענות.
אני מבקש לסיים עם הנקודה המוסרית, אנא הקשיבו לדברים בנפש חפצה: זה לא הוגן לאחר. זה פשוט לא בסדר. כשאתם קובעים עם מישהו ומגיעים מאוחר, אתם לא מכבדים אותו. אני יודע שרובכם לא מתכוונים לא לכבד אותו, אבל חשוב שתדעו שהתוצאה לא מכבדת. גם אם שגגה נפלה בידכם, גם אם זה נעשה בהיסח הדעת, מה שעובר מהתנהגותכם זה שהזמן של האדם שחיכה לא חשוב לכם מספיק, וכנראה גם הוא לא.
שבת שלום.
שביידן יזמין / מתי אנשים נזכרים באנשים שהם אוהבים? ברגעים שהם רוצים לחלוק איתם משהו ואז הם זורקים משפטים כמו: שמעת ש? ראית את?
אז שמע חבר, המציאות נתקפה שוב ורטיגו, הזעם כרגיל על הכול. הכאב על הפיגוע הקשה ליד עלי. ובענייננו, אני מבטיח שאני לא הולך לדבר אליך יותר (מלבד בנסיבות מיוחדות), כדי שזה לא ייראה זול ורגשי מדי.
אבל עצוב לי שלא קראת ת'טור האחרון וכמה תגובות היו מאנשים שהצטערו לי עליך. מישהו אפילו אמר לי שהאוויר התייבש והתבייש בלכתך, ולא הייתה רוח. לא יודע מה זה אומר.
וכיוון שמה שהיה משותף לשנינו זו העובדה שמעולם לא בא לנו להיות חלק מהעדר שרץ אחרי הכלום באמוק, אז לא ידעתי מה לענות על השאלה האנושית והאוניברסלית ששאלו אותי אחרי מותך, והיא: איך אני? כי מה? להגיד שאני ישן בלילות האלה עם אור? הרי לא יאמינו.
בא לי שביידן יזמין אותי לבית הלבן ונעשה חיים יחד. ניסע בקלנועית, נראה סרטים של טרנטינו, נעשה תרגילי זיכרון במחשב. אני אשיר לו בעברית, אראה לו את מרגי החדש והוא יזמין את ספרינגסטין הישן
אבל יום אחד השבוע, במסגרת המחשבות המאוד לא קוהרנטיות שתקפו אותי בצער הגדול, בא לי לפתע שביידן (כן-כן, ג'ו מנשיאות ארצות-הברית) יזמין אותי לביקור בביתו הלבן. אני מחבב אותו מאוד. מה אתה מתפלא? ביידן הוא מנהיג העולם, זה שנופל וקם לפעמים ממדרגות של מטוסים ושלא יודע איזה כיוון לקחת אל המיקרופון על הבמה (בואו לא נשוויץ, האם אנחנו כן יודעים את הכיוון הנכון?).
מה אתה צוחק? בסוף הטור אסביר לך מאיפה זה בא. תהיה סבלני. אגב ברלוסקוני, מי שעשה מסיבות סקס בשנות ה-80 וכמעט חירב את איטליה, גם הוא מת.
אבסורדים / שבועיים מאז לכתך והאבסורדים עדיין ממלאים את חיינו. הגברת והאדון עם הלשכה, הוועדות, הסבירות. ואני שמתמסר לשירי עצב בספוטיפיי.
אז ברגעים הפרובלמטיים האלה אני מסתמך שוב על הרמב"ם, על אותות הקיץ, על גשם בחמסין, על הבחירה הדרמטית בבוקר בין מכנסיים קצרים לארוכים. כן, זיכרונות זה מה שנשאר.
וגם המחשבה המחויכת והמייצרת מציאות הזויה, על ביידן. קרי, המזמין. ואיך נעשה חיים יחד. ניסע בקלנועית, נראה סרטים של טרנטינו, נעשה תרגילי זיכרון במחשב, אני אשיר לו בעברית. אראה לו את מרגי החדש והוא יזמין את ספרינגסטין הישן.
כן, יש לנו על מה לדבר. גם אצלנו כבר רוצחים כמו אצלם, בצרורות. גם אצלנו יש גזענות, בדלנות, אינפלציה, ענייני חקיקה, סדרות משטרה ואיראן. גם אצלנו מישהו דופק בדלת ושואל: אפשר להיכנס? ואני פותח, אבל זה לא אתה, זה הגנן.
ערימות הספר / הייתה לנו (לך ולי) סימפטיה משותפת לספרים וכל אימת שחל שבוע או חודש הספר כמו בימים אלה, היינו מנצלים את עדת "הממליצים" על הספר הכי טוב שקראו לאחרונה, וככה חוסכים מעצמנו את המאמץ לקרוא את הספרים במלואם. מזמן ידענו שקריאת הספרים בעם הספר ירדה ב־50 אחוז, למול העלייה החדה בצפייה במסכים.
אני אוהב לעיין בספרים. לפעמים אפילו לשים רוק על האצבע כמו פעם כדי שהדף יעבור חלק. אני גם אוהב לשבת על ערימות ספרים, ומדי פעם לשלוף מאחורי הישבן אחד ולעיין בו.
יש כמובן ספרים שלא דורשים ערימה. כמו האחרון של דיוויד פוסטר וואלאס, "מהתלה אינסופית" שמו, כי הוא בעצמו ערימה (מכיל 1,059 עמודים ועסוק בלקטול את תרבות הצריכה האמריקאית). ואני מהרהר איפה הימים של אריך קסטנר עם "פצפונת ואנטון" ו"אמיל והבלשים"? הם היו ספרים דקים לישיבה, אבל בתוספת נניח "טרזן" מאת אדגר רייס בורוז, א.ב. יהושע ב"המאהב" ואיין ראנד ב"מרד הנפילים", התגבש לי אחלה כיסא חשוב לשבת עליו.
לחזור לנעורים / האם אתה רוצה להיות שוב בן 20? נשאלתי בשבעה שלך על ידי אחד המנחמים, אולי בגלל שהמוני צעירים באו לנחם את שתי הבנות הצעירות והמיוחדות שלך.
טוב, לא אכפת לי לחזור לנעורים, עניתי. גם לא אכפת לי להפליג שוב לשארם. לתפוס עקרבים במעלה העקרבים, ולשיר איתך את הוואוו או וואוו ב"שיר אהבה בדואי".
אבל הנעורים מזופתים, אמר האיש, בעיקר בגלל העובדה שאתה חי בהם במעין "עלבון שמחפש סיבה". (אהבתי).
ריח של אבק שריפה עף בבית שלכם, אלעדיק אהוב, (אולי כי טיגנו שניצלים לאבלים). "חכה שנייה", אמרתי לאיש והלכתי לשטוף פנים מהדמעות, וכשחזרתי הוא כבר לא היה שם. בדיוק כמוך, נעלם. אולי חזר לנעוריו.
מענטשים כמוך/ טוב, אני מניח שאחרי שבועיים הזויים שבהם הלכת לנו, אתה כבר יודע שמה שאין פה יש אולי שם. ומה שמתיימר להיות אמת אלו צורות של פרובוקציות לאנשים קטנים. כי הרי אין אמת אחת. מה גם שכולנו נהיינו פליטים איראנים מהסדרה "טהרן" או חבורת מסתערבים מ"פאודה" או קונספירטיביים מ"השוטרים" בנהריה. ושמהבוקר עד הלילה שוטפים לנו את המוח באני ואתה וההוא. בקבלו את החתן והכלה. ויש את ילדינו ודאגותינו וצבאנו וחלומותינו הבאים בלילותינו.
והשאלה היחידה שמציקה לי כל הזמן היא: כמה נדרש מאיתנו לחזור להיות מענטשים כמוך, כפי שנתבקשנו במקור? וגם מתי נחזור לאחור ונרקוד עם זו שאהבה נפשנו?
למלא את החלל / פגשתי את רמה בורשטיין, במאית הקולנוע המרגשת, של "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר". רמה היא אישה חרדית מוכשרת ומלאה תובנות (גילתה את נועה קולר הנהדרת), והייתה שיחה מעניינת בינינו. אז אפרופו יונתן החרדי, הסרן ההוד־השרוני שנלעג בזדון באוטובוס, כשיצאתי מהפגישה עם רמה, הבנתי שאם אפשר לגשר על העולמות החרדי והחילוני, אז רק באמנות ובאהבת האדם.
טוב. אני יודע שכל המוטיבציות שלך שם בטח השתנו ובכל זאת לצערי הריני להודיע לך שברגר מהמחזמר "שיער", הלוא הוא טריט ויליאמס האגדי, נהרג בתאונת אופנוע בלוס-אנג'לס. כן, עוד צער אחד, בלי להשוות, נוסף לנו.
הסיפור / הטור הזה נכתב בפלאפון כשישבנו שבעה עליך (לא מאמין שאני אומר את זה) וכשמסביב ים אנשים דיברו עליך כאמור באהבה גדולה.
ועכשיו שמע משהו.
זוכר את שעת האפס בבית הספר? אז יום אחד הלכתי בשעת האפס הזו (שבע בבוקר) לכיוון הסקול יארד (חצר בית הספר), בגלל עונש שקיבלתי להוריד ת'כיסאות בכיתה ולהכין אותה לשיעור. השער היה סגור. ואני חיכיתי עד שהופיעה לפתע המורה לטבע עם האחראי על השער והם פתחו אותו.
"מה אתה עושה פה, ילד?" שאלה הטבעונית.
"הרי הענשת אותי להוריד כיסאות בכיתה, לא זוכרת?" עניתי.
"אה". אמרה. כאילו לא זכרה, ורק טמבל כמוני לקח את זה מדי ברצינות.
"יודע מה?" אמרה. "אתה משוחרר מהכיסאות, ויש לך שעה חופשית לעשות כרצונך".
אז התיישבתי ליד הברזייה ושתקתי, כי לפתע לא היה עם מי לדבר בשעת האפס. ואולי אז עלה לי הרעיון המוזר הזה שנשיא ארצות-הברית (אני חושב שהנשיא היה אז דווייט אייזנהאואר) יזמין אותי לביקור.
אז עכשיו אני אומר לנשיא הנוכחי: תזמין ביידן, תזמין כבר. אני שוב לבד קצת ליד הברזייה בשעת האפס. מרגיש קצת אפס ומחפש משהו או מישהו שימלא לי את החלל שנוצר בלכתך העצוב, והכול כך בלתי נתפס.
האם החיים שלי נועדו באמת להיות כאן? תודו שמדי פעם השאלה הזו מנקרת. ויש לה תשובה
אתם בבית? מרגישים בבית? באמת-באמת בבית? ובכן, תנסו להרגיש פעם נוספת. עדיין בבית?
אתם לא בבית. לא כל הזמן. אתם במשהו שאתם קוראים לו בית – אתם מתגוררים כאן – אבל מעבירים חלקים מחייכם, מדי פעם, מתוך איזו תחושת זרות. אולי גלות פנימית. אולי אי־נוחות, עוינות, חוסר שקט בלתי מוסבר, סתם מחשבות על מקום אחר, מקומות אחרים, חיים אחרים.
לא תמיד, לא. אבל ברגעים מסוימים. בזמנים מסוימים. אולי כשאתם, לימים ספורים, בארץ אחרת. ואולי בזמנים כמו עכשיו, זמנים שבהם ישראל הופכת למשהו שמתחיל להיראות קצת כמו ההפך מישראל.
אני יודע, כי מדי פעם גם בי מכה התחושה הזו, שלא בטוח שאני אמור להיות כאן. שאולי לא אלה החיים החד-פעמיים שנועדו לי ולילדיי. לא באמת. לא ככה.
כשאני הולך, נניח, ברחוב תל־אביבי סטנדרטי, מכוער ובשיפוצים כמו כל רחוב אחר, מוכה שרב כמו בכל יום אחר, והעליבות, הצפיפות, האדישות והמזג הרע משקעים אותי לתוכם באופן שלם ויומיומי כל כך, עד שאני לא אמור בכלל לשים אליהם לב יותר משצפרדע שמה לב שהיא מקרקרת בתוך ביצה סרוחה – הדבר הזה קופץ לי:
אולי אני בכלל לא אמור להיות פה. אולי בנשמתי אני לא מפה. אולי החיים שלי אמורים היו לקרות בכלל במקום אחר ואלה רק היקום, הקוסמוס, הגורל המשובש, שהנחיתו אותי במקום הלא-נכון. ויום אחד – אם יש לי סיכוי להינצל – אני אנחת במקום הנכון לי ואדע את זה מיד. וזה לא יהיה המקום שבו, באופן שרירותי, נולדתי, ובו, באופן לא לגמרי מתוכנן, נשארתי; זה יהיה מקום שבו הנשמה שלי תנשום, סוף־סוף, באופן סדיר ושקט והרמוני עם החיים שניתנו לי בהשאלה.
אולי מדובר בכפר אנגלי קטן. אולי בעיר אירופית גדולה. אולי בפאתי אי תאילנדי. אולי ניו־יורק, סיאטל, גלזגו. אולי אני אמור לחיות בפרבר אמריקאי טיפוסי ליד אוסטין, טקסס, ולגדל שם ילדים כמו באיזה סרט אייטיז, אופניים ברחובות וחייזרים ידידותיים מהשמיים וכל זה. אולי אני אמור לחיות לבדי בבית סגפני מול אוקיינוס גדול ופתוח. אולי בגסט האוס מול האנפורנה, בצימר אוסטרי מול עדר פרות אורגניות, אולי עם המשפחה באתונה – אומרים שמיכל ינאי לא רק גילתה שם את עצמה מחדש אלא ממש קיבלה קמפיין לתחבושות נגד בריחת שתן.
לא יודע. אבל אולי אחת מהאפשרויות האלה.
מקום שבו אנשים ידידותיים באופן עקרוני, גם אם מלאכותי. סובלניים ומכילים, גם אם באופן שטחי. מקום שבו אנשים מתלבשים לקראת היציאה לרחוב, ליום, לבני אדם. מקום שבו עונות מתחלפות באופן מובהק כל כך עד שלפעמים כבר אין שום דרך לקרוא לזה קיץ. מקום שבו ראש ממשלה לא מתנפל, ממרום מושבו, על מגישת טלוויזיה שהתפלקה לה יציאה לא מוצלחת, רק כדי להוביל התנפלות המונית.
מקום כזה. או אחר.
מקום שעוזי וייל כבר כתב עליו בטקסט מכונן: "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת".
והעובדה שישראלים רבים כל כך מצאו ומוצאים את הטקסט של וייל רלוונטי לחייהם אומרת משהו על תחושת אי-ההתאמה שישראל מסוגלת להציף לפעמים באנשים בעלי רגישות מסוימת.
זו ישראל שאין ולא תהיה בה מנוחה, שאין ולא יהיה לה שלום, ולא יהיו מתינות, רוגע, סתם חילופי ברכות נעימים בתור בסופר, וגם לא שום מקום שאליו תוכלו להגיע בשבת מבלי למצוא בו מאות בני אדם שכבר הגיעו לפניכם. ישראל הצפופה להחריד שאין ולא יהיו לכם בה יער עבות ללכת בו לאיבוד, נהר או מעיין להתבודד לידם, אגם שאיננו מופקר ליזמים עשירים ורמקולים עניים, נוף שאיננו בטון, כביש, שלטי פח, מלחמת התשה אינסופית בין אדם חסר התחשבות לסביבה חסרת חמלה, רגע אחד של חסד אמיתי לעין וללב.
אין כאן מקום כזה. לא יהיה.
ואז, לפעמים, מצטרפת גם הגלות הפנימית, הערכית, כשאתם מבינים – אולי מול מופע אימים נוסף של טלי גוטליב, גלית דיסטל, דודי אמסלם או כל ישות אחרת שנדמה שקצף לבן של שטנה ורוע מבצבץ שם בשעה שהיא מדברת – לאן הגיע המקום שהתרגלתם לקרוא לו בית. לאן הגיעו אנשים מסוימים בו. ואתם מבינים שעבריין מורשע הוא השר המופקד על ביטחונכם האישי והלאומי, ועבריין מורשע אחר מוכרח לחזור לממשלה, ועבריין מורשע ומגונה במיוחד רץ, בתמיכת הממשלה – לראשות לשכת עורכי הדין, ושכר שעמלתם קשה להרוויח משמש כצנצנת הכסף הקטן לבזבוזים של משפחת ראש הממשלה, ודמוקרטיה שהתרגלתם לראות בה נתון תכף מוכנסת למגרסה. ושוויון מגדרי, שהתרגלתם לראות בו עובדה, מושלך בקלות לחלק האחורי של האוטובוס, ובית משפט חופשי ולא פוליטי, שהתרגלתם לראות בו כתובת, תכף לא גר פה יותר.
ואתם באיזו גלות נפשית במקום שהתרגלתם לראות בו בית. ואולי אתם לא אמורים יותר להיות פה, כי בעלי הבית של המקום הזה כבר הבהירו שאין בכם צורך, שתלכו לעזאזל, שנסתדר בלעדיכם, שאתם בוגדים. והבית המדומיין ההוא באיזה מקום ירוק יותר, או מושלג יותר, או הררי יותר – כל אחד מאיתנו וערב השקופיות הפרטי שלו – מתחיל לעשות קולות של המקום שאתם אמורים להיות בו באמת.
וזה, כמובן, לא נכון.
כי משינה צדקו: אין מקום אחר. אני יודע את זה בוודאות בחלוף רגע הגלות הפנימית שלי.
לא, לא. אני מכאן.
אלה לא רק החיים שנועדו לי ושנועדתי לחיות, אלא גם המקום שבו – אולי באופן פחות מחמיא משהייתי רוצה לתפוס את עצמי – אני אמור להיות. כל תא בגופי מותאם ומחושל לחיים במקום הזה, לחום הזה, לעימות הזה, ליציאה היומית לתוך קלחת הישראליות הלוהטת, הלוחמנית, האכפתית מדי, הלא־נחמדה מדי. אני לא יודע להתלבש כמו שצריך, להגיד דברים מלאכותיים על מזג האוויר והיום הנאה לזרים במעלית, לשמור על קרירות מדוגמת בחתונות ובהלוויות, להסיע ילדים לקולג' במרחק חצי יבשת ולהיפרד מהם לחצי שנה.
אני יודע להזיע בים, לטסטס למרכז המסחרי, לכעוס בתור בסופר-פארם, לחמם צהריים במיקרו בעבודה, לשמוע גלצ ולדבר עם נהג מונית על הפנייה הלא־נכונה שלקחו חייו.
אני ישראלי מכאן. אני בבית שלי. וזו מלחמה על הבית, כי גלות פנימית לא באמת באה בחשבון כשאתם בבית.
אז תרגישו בבית. וצאו להילחם עליו.
