שמו המקורי של סרטו החדש של נני מורטי הוא "השמש של המחר" (Il sol dell’avvenire). באנגלית הוא נקרא "מחר בהיר יותר", ובעברית - "מחר תזרח השמש". השמש, במקור ובשם העברי, היא אחת: שמש הקומוניזם, ולא בהכרח שמש העמים המגונה. הסרט גם נחתם בתהלוכה שבה מונפת תמונתו של פלמירו טוליאטי, מנהיג המפלגה הקומוניסטית האיטלקית שבשלב מסוים אף הייתה המפלגה הגדולה ביותר באיטליה (אף שטוליאטי מעולם לא כיהן כראש הממשלה). עבור הציבור האיטלקי, הסרט הזה בבימויו של אחד מיוצרי הסרטים האהודים במדינה, הוא סוג של הצהרה פוליטית, ודאי ברגע הנוכחי שבו מכהנת באיטליה הממשלה הימנית ביותר מאז מוסוליני בראשותה של הפשיסטית ג'ורג'ה מאלוני.
"מחר תזרח השמש" - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
סרטו של מורטי הוא, בחלקו, פנטזיה היסטורית שמבקשת לעצב מחדש את עמדתם של טוליאטי ושל "ל'אוניטה", ביטאונה הוותיק של המפלגה הקומוניסטית (שנוסד על ידי הוגה הדעות אנטוניו גרמשי), ביחס לאירועים המטלטלים של אוקטובר-נובמבר 1956 בהונגריה. אז, כידוע, החלה התקוממות עממית כנגד שליטתה של ברית המועצות, וזו דוכאה באלימות על ידי כוחות הצבא האדום. הסיטואציה הדרמטית הזו העמידה במבוכה את טוליאטי ואת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, ו"מחר תזרח השמש" עוקב אחר במאי סרטים (מורטי), שמביים סרט על אירועי הימים ההם, כאשר טנקים סובייטים שעטו ברחובות בודפשט. אחד מגיבורי הסרט-שבתוך-הסרט הוא עורכו של "ל'אוניטה" (סילביו אורלנדו), שאינו יודע מה לעשות עם הדיווחים מהונגריה ומעדיף להמתין לעמדת המפלגה. במקביל, בהווה של צילומי הסרט, הבמאי שמגלם מורטי מגיב בחוסר סבלנות לנוכחות של אלימות חסרת טעם על הקולנוע של ימינו, להשתלטותה הגלובלית של ענקית הסטרימינג נטפליקס, וגם עם העובדה שאשתו (מרגריטה ביי), שהיא גם המפיקה של סרטיו ורוצה להיפרד ממנו, מעדיפה עתה להפיק את סרטו של במאי אחר, צעיר.
הדמות שמגלמת מורטי מאמינה בכוחו של הקולנוע לעצב מחדש את ההיסטוריה. קצת כמו מה שעושה טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" (2009) ו"היו זמנים בהוליווד" (2019). אבל מורטי גם מציג אותו, את עצמו, כדמות יהירה ונרקיסיסטית שמטיפה לסובביה, בני משפחה, שחקנים ואנשי צוות, על אתיקה, אחריות היסטורית ואסתטיקה. ישנה כאן סצנה שמזכירה רגע דומה מ"אנני הול" (1977) של וודי אלן, שבה מגייס מורטי, הבמאי שבתוך הסרט, הכוונה, את האדריכל רנצו פיאנו ואת העיתונאי והסופר קורדו אוג'יאס - דמויות שאפשר להניח שנוכחותן פה משמעותית יותר עבור הצופה האיטלקי - כדי להסביר את חוסר הטעם שבסצנה אלימה המצטלמת לנגד עיניו. הוא אף מונע את צילומי הסצנה במשך שעות, ואפילו מתקשר למרטין סקורסזה כדי לשאול לדעתו (הנ"ל, למקרה ששאלתם, אינו עונה).
כדי לסבך את העניינים עוד יותר, הסרט שמצלמת דמותו של מורטי, המתרחש כאמור על רקע אירועי 1956 ואמור לייצג אופציה של קולנוע רציני ומחויב יותר (להבדיל מהסרט שאת צילומיו הוא קוטע), כולל התרחשות מרכזית שבה מגיע קרקס הונגרי להופיע ברומא. המחווה הזו לפליני, ובמיוחד לתמונות החותמות את "שמונה וחצי" (1963) - וזו אינה המחווה היחידה של מורטי לבמאי האיטלקי הגדול - מעמידה את עורך העיתון הקומוניסטי בדילמה. איך מסקרים את ביקור הקרקס ההונגרי, ומה עושים כשאמני הקרקס מחליטים לבטל את ההופעות כמחאה על הפלישה הסובייטית?
לביקורות סרטים נוספות:
אנחנו לא אמורים בהכרח לאהוד את הדמות שמגלם מורטי, ויש גם משהו מעצבן בדיבור המקוטע שלו שכמו מדגיש כל מילה ומילה. יש משהו נוקשה וקפדני בהתנהלותה ותפיסותיה, כך שהרגעים שבהם היא מניחה לעצמה פשוט להיסחף הם רוויי קסם. רגע אחד כזה קורה כאשר מורטי פשוט מתחיל להסתחרר ולנוע בידיים פשוטות לצדדים, ובמהרה סוחף עמו את כל אנשי הצוות והשחקנים - בסרט-שבתוך-הסרט אך למעשה גם בסרט עצמו. במהלך צילומי הסרט שלו, יבין מורטי, ממש כמו הבמאי שמגלם מרצ'לו מסטרויאני ב"שמונה וחצי", שקולנוע הוא גם חדווה, לא רק ייסורי וכאב היצירה, ושאת מקומה של הנוקשות יכולים לתפוס גם החסד, החיים והחיוך.
"מחר תזרח השמש" זכה להצלחה גדולה באיטליה, שם נחשב מורטי לסוג של אוצר לאומי ומעין וודי אלן מקומי. יש להעריך את האופן שבו מורטי הפעם, באמצעות הדמות שהוא מגלם (בימים אלה אפשר גם לצפות בו בתפקיד קטן בסרט "יונק הדבש"), מתבונן בביקורתיות בבמאי סרטים מלאים מעצמם, עד שהם משעבדים את בני משפחתם למען אמנותם - מורטי בסרט מכריח את אשתו ובתו לצפות ב"לולה" של ז'אק דמי מ-1961, טקס משפחתי קבוע לפני שהוא מתחיל בצילומי סרט חדש. הבחירה בסרט הזה דווקא, בכיכובה של אנוק איימה, ברורה. סרטו של דמי, על גבר צעיר המתאהב ברקדנית קברט שהכיר לפני המלחמה, מייצג את הקולנוע האירופאי באחת מתקופות השיא שלו. הדמות שמגלם מורטי מאמינה שהיא ממשיכה את מסורת הקולנוע הזה, וב"מחר תזרח השמש" נראה שמורטי אכן תוהה בדבר תקפותו של הקולנוע שהוא מאמין בו היום.
סרטו של מורטי מורכב מסצנות שעובדות יותר ואחרות שעובדות פחות. זהו סרט לא אחיד ברמתו, אבל הוא בהחלט טוב יותר מעבודותיו האחרונות. כמה מדמויות המשנה בו נדמות לא שייכות, כמו זו שמגלם השחקן הפולני הוותיק יז'י שטור (שהופיע בסרטיו הקודמים של מורטי, "יש לנו אפיפיור" ו"התנין") – הפעם בתפקיד דיפלומט שהוא גם מאהבה של בתו הצעירה של מורטי במה שהוא סיפור משנה מיותר שיכול היה להחזיק, אולי, סרט משל עצמו. גם מתייה אמלריק בתפקיד המפיק הצרפתי של הסרט מעצב דמות שולית לגמרי, ולמעשה לו ולמורטי שמורה סצנה אחת ויחידה מצוינת - זו שבה הם רוכבים בכיכר שוממה, באישון לילה, על קורקינט חשמלי. מין אזכור-עדכון לווספה הישנה שעליה רכב מורטי בסרט שפרסם אותו בעולם, "היומן של נני מורטי" (1993).
"מחר תזרח השמש" גורם לנו לחזור ולהאמין בקולנוע של מורטי. זהו סרט על כוחה הכובל של המחויבות האמנותית ובה בעת על ההרמוניה שמושגת ברגע שלומדים להשתחרר ממנה, מבלי לוותר לגמרי על החזון. הוא משעשע, לא אחת אף מרגש, ונע על הגבול שבין הניג'וס הארס-פואטי הכרוך ביצירת קולנוע על קולנוע ובין סינפיליה אמיתית וכנה.
