המטרה: להציל את מאות אלפי מתמודדי הנפש שנזנחו. האמצעי: סדר עדיפויות חדש - ועכשיו
מערכת בריאות הנפש שלנו די גמורה והיא התחילה לקרוס הרבה לפני 7 באוקטובר. מטפלים ועובדים סוציאליים יודעים את זה. עיתונאי רווחה לא מפסיקים לדבר על זה. אפילו אני יודעת את זה, למרות שאין לי שום קשר לתחום. אני יודעת את זה בגלל שהפנים של הילדה ההיא והאמא שלה נשארו ממש עמוק בזיכרון שלי. הפנים האלו שהיו להן אז, באותו יום סוף קיץ מעונן, הרבה לפני הטבח, שבו עמדתי בפינת העישון מול המיון של בית חולים גדול אי שם בישראל ותפסתי חמש דקות מנוחה מהמראות שבפנים.
ראשונה ניגשה אליי האמא, בלונדינית כבת 50. היה לה את הפרצוף הנחוש הזה של מישהי שמזהה שיש פה עיתונאית, למרות שלא ברור לה איך קוראים לה ובמה היא מתעסקת. "תגידי", היא אמרה ישר, "את כתבת, נכון? אז אולי את תעני לי, איך זה שהילדה שלי מאיימת שהיא תתאבד וגם ניסתה לעשות את זה שלוש פעמים השנה, ואיך זה שאתמול בערב היא שכבה בחדר והתחילה לחתוך את הוורידים שלה עד שהיא נבהלה, ואיך זה שהיום אני מביאה אותה למיון הפסיכיאטרי ואז אומרים לי שאין מה לעשות, אין מיטה פנויה אחת בשבילה, ושולחים אותה חזרה הביתה?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עמדתי מולה כמו פסל אילם. לא רק שזו הייתה שורת הפתיחה הכי ארוכה וחושפנית בהיסטוריה, גם לא ידעתי מה להגיד לה. איך להסביר לה שאני בדרך כלל כותבת טור אישי ולא יודעת אפילו מה ההבדל בין פרמדיק לחובש, איך לאכזב אישה שמשוכנעת שמפני שהיא ראתה אותי בטלוויזיה מתישהו אז בטח יש לי בחיוג ישיר את הטלפון של שר הבריאות.
בזווית העין סקרתי את הבת שלה, נערה כבת 16 שעמדה בפינה, שיחקה בעצבנות בקצוות השיער שלה, שהיה ארוך מאוד ושחור. "מגיל 14 היא נכנסת ויוצאת מאשפוזים", אמרה האם, "מה לא היה לנו, דיכאון מז'ורי, הפרעות אכילה, אובדנות, התקפי חרדה". רציתי להקשיב לה, אבל מהר מאוד הרגשתי מין מועקה כזו של אני לא מסוגלת לשמוע עוד דקה אחת מזה. אנשים שנמצאים בצרות עמוקות, אמיתיות, כאילו חיים בכוכב נפרד. הם כל כך דואגים וכאובים שהם מרגישים שהם עולים באש כל יום וכל דקה, אבל זו אש שקופה שאנחנו, הפריבילגים שחיים יחסית בלי צרות, לא רואים. ואז הם ניגשים אלינו ופשוט מדברים על זה - מבחינתם זה טבעי לדווח ככה מהאש ששורפת אותם בזה הרגע, להגיש גיליון רפואי לזרה מוחלטת. מבחינתנו זה מוקדם מדי, ומציף, ומוזר. זה מה שטרגי, החומה הזו בינינו וביניהם גורמת לרובנו לרצות לברוח ומהר מהכאב הבוער והנא הזה, וככה הם רק נשארים עוד יותר פריקים ועוד יותר לבד במצוקה.
***
אמרתי לה שאני אכנס למיון ואברר מה קרה. אז דפקתי על הדלת של מנהלת המיון הפסיכיאטרי, שהיה צמוד ממש לחדרי המיון הרגילים. היא הייתה רופאה כבת 60 עם לוק אנגלי מחודד תווים ומלא הומור כזה, ויכולתי לראות שהיא חתיכת אשת מקצוע מעולה. "תגידי", אמרתי לה, "יכול להיות שבחוץ יש אמא עם ילדה בת 16 שניסתה אתמול להתאבד ובכל זאת אין לה מיטה?" הרופאה קמה מהכיסא, ובלי להעמיס מילים פתחה לי את הדלת של המשרד שלה. "רואה?" היא אמרה בקצרה, "זה המצב".
היו שם אולי 30־40 איש, וכולם, אבל כולם, היו בדרגות שונות של מצוקה נפשית בולטת מאוד לעין. היה שם איש עטוף בדובון למרות שהיה קיץ, הוא הסתובב במסדרון ודיבר לעצמו בקול רם; היו שם שני גברים ואישה שנראו מסוממים, האישה בהתה קדימה כאילו שהיא רואה דרקונים מעופפים והגבר הוציא סיגריה מהכיס, התחיל להדליק אותה ואז נזכר שלא כאן. ככה, פעמיים ברצף.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מבינה?" אמרה הדוקטורית כשסגרתי את הדלת, "והיום עוד ממש ריק פה יחסית. ככה זה מאז הקורונה, מספרי החולים שנמצאים במצוקה נפשית בגלל המגפה שילשו את עצמם, שלא לדבר על בני הנוער שאיבדו כיוון. ובגלל שמערכת הבריאות קורסת עוד הרבה לפני הקורונה, לי אין מיטות לאף אחד מאלה שמחכים בחוץ. כל מה שאני יכולה לעשות זה לשמוע אותם בחדר, להפנות אותם לטיפול בקהילה, ולשלוח אותם בחזרה הביתה".
"אבל אני מדברת על ילדה בת 16, והיא ניסתה להתאבד אתמול", אמרתי, עדיין מאמינה כנגד כל הסיכויים שיש לי איזה כוח להשיג פרוטקציה. הרופאה לא נראתה בלתי אמפתית כשהיא חייכה אליי את חיוכה הקצר. "אני יודעת", אמרה בסוף, "זה שובר את הלב. אולי תגיע יום אחד ממשלה שתתעדף או שר בריאות שיתעקש לקבל את התקציבים שמגיעים לנו. אבל בינתיים, זה מה יש. לבוא היום למיון פסיכיאטרי, ואני אומרת לך את זה כמנהלת, זה מיותר. בזבוז זמן גמור. זה כמו לשים פלסטר על קטיעה".
המשמעות פשוטה: אם בן אדם נופל ממטוס נפשי באמצע הלילה, אין במדינת ישראל כרגע מישהו אחד שיציל אותו משם. והנה מה שקורה בפועל: אדם שעובר אפיזודה נפשית קשה ומגיע למיון פסיכיאטרי לא יקבל לרוב שום טיפול שם. הרופאים יהיו מדהימים, ובכל זאת, לא יהיו להם מיטה פנויה אחת וגם לא כוח אדם. במקרה שהמצב דחוף, החולה יישלח בחזרה הביתה עם המלצה לנסות להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי עצמאי. ברוב המקרים הוא יקבל הפניה לרופא בקופת החולים, שזה אומר שבעצם הוא לא יקבל שום מענה, כי התורים של המטפלים הנפשיים כל כך עמוסים.
היום מערכת בריאות הנפש היא בדיוק ההפך מהפרסומת של לבנת פורן. נפגעת? נפצעת? בעיה שלך. כאילו שזה לא מספיק קשה להתמודד עם הסטיגמה שכרוכה בהתמודדות הזאת, עכשיו אתה גם חשוף ובודד לגמרי מולה אם אין לך חשבון בנק מרופד.
זה בדיוק מה שראיתי על הפנים של האמא שפגשתי. מין הבנה עצובה כזו שיש לבת שלה מחלה קשה, מחלה שמאיימת על חייה ויכולה לקחת אותם, אלא שמבחינת המדינה היא אמורה לטפל בה לגמרי לבדה. ואיך לעזאזל היא אמורה לתקן את כל החוטים המסתוריים שהסתבכו זה בזה בתוך הלב של הבת שלה? גם ככה זה כל כך קשה לשים אצבע על הקלקול המדויק שגורם לבן אדם לא לרצות לקחת עוד נשימה אחת. כמה קערות מרק אפשר להגיש לה וכמה "יהיה בסדר" אפשר לומר? זה כמו לנסות לרפא סרטן עם שלטים למטבח של מקס סטוק. וכשהקרוב שלך במצב קשה באמת? איך אפשר פשוט לוותר עליו ולתת לזאבים של הנפש לטרוף אותו חי?
***
והנה מה שמזוויע, זה מה שהיה עוד לפני 7 באוקטובר. כי היה ממש נורא כבר אז, אחרי הקורונה ופגעיה. אבל עכשיו? בכנס שהנחתה לאחרונה מנ"כלית עמותת “אנוש” הלה הדס היא חשפה את הנתונים האלו: "אם לפני המלחמה היו לנו כ־300 אלף איש שהם מתמודדי נפש, עכשיו יש לנו הערכות שזה יגיע ל־600 אלף מתמודדים לפחות". כלומר לפחות כפליים.
"איזה כפול", אמר לי פסיכולוג, "המספר בפועל יהיה משולש, אולי אפילו מרובע. עם מה שקרה בקיבוצים ובנובה, עם הטראומה המשנית של כל בני המשפחה, עם הטראומה העוד יותר משנית של אנשים שצפו בסרטוני הזוועה ושל בני נוער שפונו מהיישובים, של כל הנשים שעברו בעבר תקיפה מינית וכל הדיבור על מעשי האונס מטרגר אותן קשות. יש פה מאות אלפי אנשים עם רעידות משניות כתוצאה מרעש האדמה הזה של 7 באוקטובר, וכשאני חושב על המצב של מערכת בריאות הנפש, אני לא ישן בלילה".
והנה עוד כמה מספרים של המרכז לדמוקרטיה ותקשורת "שומרים". כרגע יש במדינה מוכת הטראומה שלנו 1,420 פסיכיאטרים ו־8,864 פסיכולוגים לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי. שזה אומר פסיכיאטר אחד על אלפי ישראלים (!) שיזדקקו לטיפול מנזקי השבת השחורה.
בהתחלה, בשיחות התקציב, דיברו על שני מיליארד שקל למערכת בריאות הנפש. שזה סכום לא ענק, אם אני לא טועה, רק שמה לעשות שאפילו את כבשת הרש הזאת הם לא טרחו לתת. ואני כבר לא מדברת על הקיצוצים הבלתי נתפסים בחלקים אחרים של מערכת הבריאות הנחשלת, וגם בחינוך וברווחה, עוד משרדים שמדממים כבר שנים ולאף אחד לא מזיז. לא בא לי להיכנס לדיבורים פוליטיים פה. אין לי מושג אם הכסף שהולך למשרד של אורית סטרוק הוא בכלל לא טיפה בים של תקציב המיליארדים. כל מה שאני יודעת זה דבר כזה: אתה יכול לכבד את היהדות ואת הציבור המאמין הכי עמוק ואותנטי שאפשר, ועדיין לא להבין איך משרד המורשת ומשרד ירושלים ממשיכים לקבל כסף. בטח לא עכשיו, כשיש מלחמה, כשיש לפחות 600 אלף איש שצפויים להתרסק נפשית והמענה היחיד שלהם הוא מערכת מרוקנת ממשאבים שעוד בתקופת הקורונה הרימה ידיים והודיעה "אינני יכולה עוד".
אז הנה תזכורת לשרים ולח"כים ולכל מי שחושב שאולי לא נשים לב שמערכת בריאות הנפש שלנו לא מתפקדת כי יהיה לנו אחלה יום ירושלים עם דגלים מגוהצים: אנחנו במלחמה מול ארגון טרור, ומה שארגוני טרור עושים זה לזרוע טרור, שזה בעברית אימה. פחד. חרדה. בגלל זה חמאס אנס ורצח והתעלל באנשים בצורה כל כך סדיסטית - לגרום לנו לפחד כמו שלא פחדנו בימי חיינו. וזה עבד, לצערי. כל מי שאני מכירה שרוי בחרדה. זה פשוט לא ייתכן שזה מה שהמדינה בחרה לעשות - לתת כסף לכל דבר אחר, חוץ מלאחת מתופעות הלוואי הכי חמורות של המלחמה הזאת, שכולה מתקפה על הנשמה והלב.
וזהו, אי־אפשר לטאטא יותר את מתמודדי הנפש במין מחשבה אטומה שהם רגישים מדי וחסרי עור, והם מוזרים, וממילא זה משהו שקורה רק למישהו אחר. כי עכשיו אלו החיילים שלנו והצעירים שלנו והילדים שלנו שנקלעו לזירת רצח שלא באשמתם. אלו כולנו, שמבקשים שיעזרו לנו לחיות עם מה שאי־אפשר למחוק מהזיכרון. ואם גם הפעם לא תתקצבו מספיק ותזניחו ותמשיכו לחלק לנו פירורים עלובים בעוד אתם עסוקים בלאכול עוגות, אני לא חושבת שנצליח לסלוח לכם כשהכואבים ביותר מבינינו יתחילו ליפול.
שיר עם נעמי שמר / לפני מיליון שנה, כשהארץ הייתה פחות תוהו ופחות בוהו וחושך על פני תהום, הזמינה אותי נעמי שמר לביתה, ואני, זמר צעיר כמו ציץ פרח גבעולים בעציץ, נכנסתי לביתה בחרדת קודש. נעמי חלטה לי תה, ואחר כך היא ניגשה לעניין והציעה לי שיר שהלחינה לפי מילים של נתן אלתרמן.
"רוצה לשמוע?"
"בטח".
היא התיישבה ליד הפסנתר בביתה ושרה את השיר שקראו לו "האם השלישית". סיפור קורע לב על שלוש אמהות שמאבדות את בניהן במלחמה. הקשבתי בהתרגשות למנגינת השיר בשפה של אלתרמן, שלא הייתה שפת הרחוב, על אמהות שמאבדות בנים במלחמה, ואפילו חשבתי שם על אמי והבן שלה, שמה היה קורה "אילו ואם".
אז הנה הטקסט של השיר.
אמהות שרות, אמהות שרות:
"אגרוף רעם ניתך, דומייה חזקה...
...
סתיו אנוש, סתיו יגע ולא מנוחם,
ומטר בלי אחרית וראש,
ובלי נר בחלון, ובלי אור בעולם".
שרות אמהות - שלוש.
ואומרת אחת: "ראיתיהו כעת,
אנשק בו כל אצבע קטנה וציפורן.
אונייה מהלכת בים השקט,
ובני תלוי על ראש התורן".
ואומרת שנייה: "בני גדול ושתקן,
ואני פה כותונת של חג לו תופרת.
הוא הולך בשדות, הוא יגיע עד כאן.
הוא נושא בליבו כדור עופרת".
והאם השלישית בעיניה תועה:
"לא היה לי יקר כמוהו!
איכה אבך לקראתו ואינני רואה?
אינני יודעת איפה הוא!"
אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה,
ואולי עוד לא נח, ואולי...
הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח
את נתיב עולמך, אלוהיי".
האמהות שבתוכנו / האם השלישית הוא שיר קורע לב, ונזכרתי בו כשראיתי את גלית, אמא של רס"ן אריאל בן משה, הלוחם האמיץ מסיירת מטכ"ל, ואת איריס, אמא של יותם, המתופף היצירתי שנקפדו חייו בטעות הנוראה של צה"ל למול שלושת החטופים, ואת שרית זוסמן המופלאה, אמא של בן האמיץ. שלושתן הופיעו בסוף השעתיים הארוכות של אולפן שישי שעבר (12), כשבחוץ ירד כבר גשם שוטף. אבל בכתבה תחת שמש העוטף חצו שלוש האמהות שלנו את גדר המערכת שקרסה בשביעי בחודש. הן אחזו זו בזו, חיבקו, ניחמו זו את זו, וחיזקו את עצמן ואת מה שנקרא עם ישראל, שהמון נוגסים יש לו כרגע, לעם הזה. לא רק בהאג המפונפנת והצבועה עם הפארוקות הבלונדיניות על הראש, אלא גם בתוכנו. שעה שחוסר אמונה ופטפטת חוזרים אלינו בגדול כאילו מישהו לא רואה בתוך הכעס, העלבון והזעם גם את הפלא שהתרחש יום למחרת האסון (שאמנם הרבה אשמים יש לו), בזכות הבנים של שלוש האמהות, שהבכי כדברי אלתרמן רוחץ עכשיו את ריסיהן ובזכות עוד גיבורים רבים אחרים.
חורף אנוש ולא מנוחם / אז זה שיש לנו עם מהמם זה בטוח. אבל בארץ הזו, שנושאת בשקט את אֶבְלָהּ, אנחנו חיים כרגע, כדברי אלתרמן, בסתיו (או חורף) אנוש, יגע ולא מנוחם. ומאוד התרגשתי השבוע ממה שכתבה לי רותם, דודה של סגן עומרי שורץ ז"ל, שנולד כדור רביעי במושב שדמות דבורה, שעשה שנת שירות בבארי ואחר כך התגייס לסיירת צנחנים ונפל בג'באליה בצפון רצועת עזה כצוער בקורס קציני חי"ר.
"אני דודה שכולה", העידה על עצמה ותיארה בפניי את אהבת המוזיקה של עומרי, את הרצון לחרוש את הארץ, איך לחם ב־7 בכיסופים ובאופקים, יצא לחופשה קצרה, נסע לים המלח לראות את מפוני בארי, ואחר כך שב להילחם ונפל.
"עומרי היה ילד של קיץ", כותבת רותם לקראת השלושים לזכרו שחל היום, "אבל החורף שלנו הוא העצוב ביותר שידענו. המרחבים הירוקים למרגלות התבור, שניבטים מחלונות הבית, לא מביאים מרפא ונחמה. אנחנו אנשים פשוטים, חלקנו עובדי אדמה, אחרים סתם מחוברים אליה כדי למצוא כוחות. בסלון בוערת כל הזמן אח של עצים, ומי שמגיע לבקר שותה תה מצמחים טריים שנקטפים בגינה. אנחנו לומדים לחיות מחדש עם נוכחותו האחרת של עומרי מסיפורים, תמונות ווטסאפים ושירים שאהב", כך כתבה וקרעה לי את הלב רותם, הדודה השכולה.
פתאום כשלא באתם / "במקרים נדירים ניתן לי הכוח לשלוח גלי רגש שהידהדו בעולם", העיד לאונרד כהן על עצמו. וככה חשתי כשנכנסתי להיכל התרבות בשישי שעבר בצהריים, והייתי המום מקבלת הפנים שלה זכיתי, ובטח מקבלת הפנים שזכתה לה אשירה גרינברג, אשתו המיוחדת של סא"ל תומר גרינברג, המג"ד המופלא מגולני, שהקהל עמד והריע לה בתמיכה והזדהות. וכמובן כולם כיבדו את הוריו של החייל סמ"ר אופק ארביב ז"ל שנרצח ברעים (שרתי לבקשתם לזכרו את "האהבה הישנה"), ואת כפיר ביבס, החטוף בן השנה שחגג יומולדת בשבי. לא ייאמן. שרנו לו ולחטופים כתפילה את פתאום כשלא בָּאתָ, אנחנו רצינו כל כך וחיכינו (ואנחנו עדיין מחכים), לו ולהם בלי אוויר בגוף.
הכול היה בהיכל התרבות על טהרת הגורם האנושי, כולל עידוד לעידן עמדי הפצוע והצעת נישואים שהציע חייל נרגש לחברה שלו (היא הסכימה). והכול היה שם על טהרת ערך החיים ולא המשטמה אליהם, או החיפוש היומיומי אחרי מה שלא בסדר פה. אנחנו חייבים להגיע לחקר האמת, אבל לעשות את זה בחוכמה, צניעות וזהירות, שלא יתהפך עלינו, כי בירידי המדע מסתובבים עשרות מדענים שטרם פיצחו את גודל הארנבת, גודל הירח ואת מצב האמת.
האם זהות מיטשטשת? / התחבקתי עם המון אמהות ואבות שכולות ושכולים בשלושת החודשים האחרונים. וראיתי גם את מי שקם בבוקר ומתקבץ לעם. אם ירצו אני יכול להעיד לטובתנו בהאג. שהרי לפני שאדם ממציא את עמו הוא כנראה ממציא את עצמו. ואז דרך לידתו, משפחתו, נוף ילדותו, ודתו כמובן, הוא מייצר את זהותו. והנה שאלה גוטה: האם זהות יכולה להיטשטש במהלך השנים? אז התשובה היא בטח. כשעודפי ההיבריס, הטמטמת, הטפשת הפייקית והפחדים חודרים אליך אתה עלול לאבד את זה.
אבל עדיין אסור לנו לאבד את התקווה. כי הזהות האמיתית יכולה תמיד להופיע מחדש. נכון, אי־אפשר לשנות את מה שקרה. אבל גם מוקדם מדי להיכנס לייאוש בגלל שכל הזמן אנחנו נדחפים לאכול זה את זה. שמעת, גוטה? אסור להשאיר אדם נטוש בשביו ואסור לנו לאבד את זהותנו.
וכששלוש האמהות הישראליות, גלית, שרית ואיריס, נראו הולכות מחובקות בסוף הכתבה עליהן, כשטנק ישראלי חלף מולן בשמש, שמתי לב שהגבעות לפתע כבר היו ירוקות. וחשבתי שלמרות הצער על מה שקרה להן ולנו, היה שם רגע מעודד של תקווה שהחיים נמשכים והטבע לא נח ועושה את שלו. ולמרות הסקפטיות שלפעמים משתלטת על חלק מאיתנו - אנחנו ננצח. כי זו הברירה היחידה העומדת לפנינו.
ומה עם האג? / בשבוע הדריסה המזעזעת ברעננה, כשהלחישה ההמונית מה לעשות הלאה מתחילה להדהד באוויר, נזכרתי בנסיעה עתיקה אחת בתולדות חיי. פעם נסעתי בליל גשם מפריז לאמסטרדם וטעיתי בדרך. לא היו אז עדיין ווייז ופלאפונים וכיוון שלא ראיתי את שלטי הכניסה לאמסטרדם בגשם החזק, הרחקתי לכת עד שהשלטים הורו על האג.
לא הכרתי איש בהאג, ולא התרחש שם בהאג באותם ימים משפט העמים. אני פשוט טעיתי בדרך. אז סובבתי את עקביי בגשם ונסעתי בחזרה לאמסטרדם, שאליה הגעתי לפנות בוקר. אבל משום מה לעולם לא אשכח את האג, למרות שבעצם לא הייתי בה. כי היא לא הייתה זקוקה לי, ולא אני לה.
למה אני חושבת שבצלאל סמוטריץ’ הוא מכחיש אקלים, ולמה זאת לא הבעיה שלו, אלא דווקא שלנו
את המדור הפעם אני רוצה להקדיש למכחיש האקלים בצלאל סמוטריץ'. זאת הגדרה שלי, דעתי בלבד, הוא מעולם לא טען שהוא כזה. מצד שני גם אף גזען, להט"בופוב או מיזוגין לא הגדיר את עצמו ככזה. סמוטריץ', אגב, הוא שלושתם. אבל מה שהסב את תשומת ליבי להרהר בו דווקא כמכחיש אקלים בימים טרופים אלה, היה כמובן שורת האתננים והקיצוצים שהוא ערך בתקציב. מתה הבושה ומת העולם – שהגיעו לגמרי במקרה יד ביד עם התזכורת מוועידת האקלים בדובאי, ועם עוד כמה מאמרים ותחזיות מבהילות לכך שאכן, מת העולם.
זה בסדר, שימות. גם אותי זה הרבה פחות מעניין אחרי 7 באוקטובר. אבל אני זוכרת את הימים שזה כן עניין אותי, ומקווה שהלב שלי ישוב מתישהו להרגיש כאב על הכחדת לווייתנים שאינם מתגוררים בעוטף. ובניגוד לסמוטריץ', אני לא מכחישת אקלים, אני רק מנותקת אקלים.
ההבדל בין מכחיש אקלים כסמוטריץ’ לבין מנותקת אקלים הוא גדול. סמוטריץ’, מתוקף תפקידו, נאלץ לשמוע ללא הרף את הערכות המומחים המדברות על כך שאנחנו כורתים את הענף שעליו אנחנו יושבים. אבל אני לא חושבת שהוא מאמין בו. יש מצב שהוא חושד שעובדים עליו. מנותקת אקלים כמוני לא שומעת את המסור - כי הוא נבלע לה כרגע בתוך רעשים אחרים, קיומיים ודחופים יותר - אבל בניגוד לסמוטריץ’, אני בהחלט מאמינה בסכנה הנשקפת לנו, מאמינה בעץ ובענף - גם זה האבולוציוני המשפיל את סמוטריץ’ ואותי למוצא מינים משותף - וחושבת שחייבים להזדרז.
ואני לא לבד. אני בטוחה שרובנו - כן, אפילו עכשיו - הגוררות את עצמנו בקושי לסוף היום, שמנו לב שהקיץ השנה המשיך בתנופה עמוק לתוך החורף, שאירועי הגשם של השבוע האחרון היו מוזרים וקיצוניים, שיְּבולים חקלאיים צצים בזמנים משונים ושאין יותר נחליאלים. האם סמוטריץ' רואה את זה, כשכל שדה הראייה שלו מלא בעמלקים ומשיחים? אני אתפלא אם הוא בכלל מקבל את התיאוריה שהאדם, ולא אלוהים, עשוי להשמיד את עצמו.
***
הפנמת המשבר דורשת תנאים מקדימים. להצטייד בזווית ראייה גלובלית ולא מקומית, הומניסטית ולא אתנוצנטרית, שוויונית ולא היררכית. וצריך לקבל למצער את סמכותם של מתווכי ידע שאינם רבנים אלא מדענים, ועוד לא בהכרח נימולים. אני חוששת שבישיבות שבהם התחנך - שעלבים, מרכז הרב, קדומים - יותר קשה לפתח זווית ראייה כזו, ומאוחר יותר, משבגר, לא חושבת שהיה לו איזשהו אינטרס לפתח אחת.
כי כדי להבין את הקריסה, צריך להבין אחרת את הבריאה. משבר האקלים מספר סיפור אחר לגמרי על בריאת העולם, על מבול, על מגפות, על תופעות טבע. אין בסיפור של ההתחממות הגלובלית אלוהים. אין ניסים. אין קדושה. אין כוונת מכוון, ובעיקר - ושם לדעתי טמון עיקר הקושי - בני האדם מקבלים בו תפקיד עלוב למדי. כולנו נזרקים לתוך אותו סל - יהודים, לא יהודים, ערבים, נוצרים, דתיים וחילונים. לכולנו תפקיד מרכזי בהרס, אבל שולי לחלוטין בפלא של הכחול הגדול, החד־פעמי, שסביבנו. יש כמובן רבנים ומדענים דתיים שמסתדרים היטב עם המורכבות הזו, ומצליחים למצוא את אלוהים גם כאן, אבל זה לא הקטע של סמוטריץ'. סמוטריץ' הוא אדם מגזרי מכף רגל ועד ראש. הוא מתעניין אך ורק באנשים ספציפיים - יהודים, ציונים, מתנחלים. כל השאר הם חמורו של משיח.
סמוטריץ' מתעב כל דבר שמריח מליברליזם ומערביות. ולכן כל רעיון לתיקון עולם, צודק או לא, המגיע מחוץ לגדר המגזרית שלו, מאיים עליו ועל קיומו. כשם שהנהיג את מצעד הבהמות נגד הקהילה הלהט"בית, כשם שהוא מתנגד לשירות נשים בצבא, כשם שהוא בעד הפרדה בין יולדות יהודיות לערביות, כך הוא יוצא כעת נגד מה שנראה לו כמו טרלול פרוגרסיבי נוסף. רק שעכשיו הוא שר מכובד ולא איזה נחקר של השב"כ. עכשיו הוא לובש חליפות, הוא ממלכתי, הוא מדבר או לא מדבר אנגלית. הוא לא יכול להכחיש את משבר האקלים. זה לא מתקבל טוב. הוא רק יכול לחבל בכל מה שעשוי לעזור לנו להתגונן מפניו.
***
בתזמון עם ועידת האקלים בדובאי ועם הדוח האחרון של Climate Action Monitor, הקובע כי 2023 הייתה השנה החמה בהיסטוריה ושישראל היא אחת המדינות שישלמו, וכבר משלמות, מחיר גבוה במיוחד בגלל מיקומה הגיאוגרפי, הוא העביר תקציב שנראה כמו התנקשות מכוונת. להעביר את האתננים שהוא העביר לבייס שלו ובו בזמן לקצץ בכל מה שעשוי להועיל להיערכות מול המשבר, בלי להיות מכחיש אקלים, זה בלתי אפשרי.
מצד אחד, להגדיל את התקציבים של משרדי ממשלה מופרכים ומיותרים השייכים לחברים שלו; ומצד שני לקצץ כספים שהוקצו למיזמי אקלים וסביבה, לפיקוח על מפעלים מזהמים, להתייעלות אנרגטית, להצללה עירונית ולחיזוק החקלאות - מה אלה אם לא הכחשת אקלים? להורות על הגדלת המיסוי על הרכב החשמלי (כך שלא ישתלם לנו לקנות כזה) ולחתוך מעל 100 מיליון שקל מפיתוח תשתיות ביוב (כדי שנטבול, בים ובנחלים, עמוק בתוך חרא) זה טירוף. את אותו סכום, אגב, הוא העביר למימון מאכערים שתפקידם לסדר פטור מגיוס ולקבלת פנים לבבית לאברכים מחו"ל. ויש עוד.
סמוטריץ' קיצץ את תקציבי המחקר של המדענים הראשיים היושבים במשרדים השונים. למה? זה הרי אפילו לא עניין כלכלי. ההערכה של המדענית הראשית של המשרד להגנת הסביבה לעליית מפלס מי הים, למשל, גרמה להיערכות חשובה לאורך חופי ישראל, שחסכה כסף עתידי רב. אז למה לעשות דבר כזה? ולראיה, שום דבר בשורת הקיצוצים בנושא הוא לא שיקול כלכלי, אלא סדר עדיפויות. אם סמוטריץ' היה רוצה, הוא יכול היה לשמור על מיסוי כלי הפלסטיק החד־פעמי והמיסוי על המשקאות הממותקים ואפילו להישאר עם עודף (ועם פחות חולי סוכרת). לטובתו אומר שהוא לא מכחיש אקלים מהזן הכלכלי. הוא לא לוביסט של חברת נפט. הוא מכחיש אקלים אידיאולוגי. הוא מכחיש אקלים מטעמים מגזריים. האקלים לדעתו שייך לנו ולא לו ולשכמותו.
***
מספר ימי הבצורת, מספר הימים החמים שיטפסו מעל ל־35 מעלות, מספר הלילות החמים שלא יאפשרו לבניינים, לגידולים החקלאיים ולגוף האדם להצטנן, עומד לגדול משמעותית. כך גם אירועי הקיצון, הצפיפות וזיהום האוויר. כמו אבן הנזרקת למים, כל הפרעה במרקם הדק של יחסי הגומלין שנטוו במשך מיליוני שנים, מייצרת אדוות המשפיעות על הבריאות, על הביטחון התזונתי, על היכולת שלנו להסתדר איכשהו.
דומה שכולנו חבושים כעת בסַכֵּי עיניים המצמצמים את שדה הראייה רק לשביל שלפנינו ולסוף היום. אבל לשר האוצר אין את הפריבילגיה להיות מכחיש אקלים. הוא חייב לראות נכוחה ולקדם פני רעה. אבל את הנכוחה אין לו.
משבר האקלים לא נעצר ב־7 באוקטובר. לא אכפת לו מאיתנו. אבל כשהמלחמה הזו תיגמר, נבין שגם למנהיגים המגזריים, המצומצמים, שסמוטריץ' הוא מייצגם המובהק, לא אכפת. סמוטריץ' לא קיצץ בתקציב, הוא קיצץ בנו.
