את להיט האצטדיונים הראשון שלה כתבה נעמי אהרוני גל בכיתה ט'. היא הייתה חניכה בצופי-ים בתל אביב, והתבקשה לכתוב שיר לפסטיבל האביב. "כתבנו מילים יחד כמה בנות מהשכבה. היינו הכי מאוהבות במדריכים שלנו, והפזמון היה 'את חיה בסרט / כל היום מדברת / מחפשת את הגבר שיישאר איתך פוראבר'. הלכתי הביתה וניסיתי להלחין, דבר שלא עשיתי קודם. בקושי ידעתי אז אקורדים, ניגנתי בעיקר מוזיקה קלאסית. הקלטתי בטלפון משהו הכי צולע ושלחתי את זה בקבוצה. הם התלהבו בטירוף והחלטנו ללכת על זה. ואז הופענו עם זה בפסטיבל בפארק הירקון, מול כל הצופים. הקהל השתגע. כולם היו בטירוף על השיר, שבטים התחילו לעשות לזה קאברים, כל פעם שהיו עוברים ליד צופי-ים היו מתחילים לצרוח 'את חיה בסרט'. זה הגיע לרמה שאחרי כמה שנים כשהייתי בצבא, ניקיתי עם מישהי את השירותים, התחלנו לדבר, סמול טוק, ואיכשהו הגענו לזה שהייתי בצופי-ים. ואז היא כזה 'וואי היה להם שיר ממש טוב פעם, את חיה בסרט'. ואני כזה 'מה, אני כתבתי אותו'. והיא פשוט כל כך התרגשה שהיא דפקה איתי סלפי. הייתי בהלם שמשהו כזה יכול לקרות מהמוזיקה שלי בכלל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הסיפור הזה הוא רמז מטרים למה שהולך להיות הנתיב של מי שמייצרת להיטים בכל מקום שהיא הולכת אליו, גם בלי להתכוון. "כשהייתי חיילת, המדור של הלהקות הצבאיות רצו להוציא אלבום עם שירים מקוריים של חיילים בקונספט צה"לי, שכל השירים יהיו 'ברוח צה"ל'. אני שמעתי את הדבר הזה וזה הצחיק אותי ברמות. שטפתי כלים, והתחילה להתנגן לי בראש השורה 'בייבי / הקב"א שלך לא עולה לי / תסגור ת'שבת לא משנה לי', החלטתי שאני מפנה את היום ומקליטה סקיצה. שמרתי את הקובץ כ'בייבי צה"ל': 'בייבי' הייתה המילה הראשונה של השיר ופשוט כתבתי 'צה"ל' כדי שאני אדע שזה לצבא. שלחתי להם את זה במייל, אמרתי, כן-כן לא-לא - אני נהניתי.
"עבר מלא זמן, כבר השתחררתי מהצבא, הייתי בטיול במזרח, ופתאום, על הר בהודו, אני מקבלת טלפון מראש מדור תרבות. 'נעמי, תקשיבי, אנחנו שמענו את בייבי צה"ל'. ואני נקרעת כי זה סתם היה השם של הקובץ, והיא אומרת, 'אנחנו רוצים להפוך אותו לסינגל צבאי, עזבנו את האלבום, אנחנו רק עם בייבי צה"ל'". מפה לשם הדבר הזה התחיל לקרות, ועדן אלנה הקליטה את השיר עם עוד שתי זמרות, וזו השנה שעדן הייתה אמורה ללכת לאירוויזיון. אבל אז הייתה הקורונה, האירוויזיון התבטל, כל האנשים שם השתחררו, ואחרי כמה חודשים פשוט שיחררו את השיר, בלי יח"צ, בלי כלום, הניחו אותו ביוטיוב. ואז באמת שיתפנו את זה בפייסבוק, וגם ראש מדור תרבות. ואז אחרי כמה ימים ynet עשו על זה כתבה, ניסו להבין אם זה שיר צה"לי אמיתי או בדיחה, הם היו בהלם. בתגובה צה"ל הוריד את זה מיוטיוב וגנז את זה לגמרי".
כי זה היה יותר מדי סתלבט בשביל הצבא?
"המילים שאני כתבתי היו לגמרי צחוקים. זה עבר כמה וכמה צנזורות בשביל שזה יהיה קביל. בהתחלה הייתה שם שורה 'צ'יל / עושה לי הטיה כמו איזה פין פציל'", היא צוחקת. "אבל זה לא נכנס, זה הפך ל'שב / כשמדברים אליי פונים רק בהקשב'. הייתי בהלם שהצבא אישר את זה ושהדבר הזה קורה בכלל".
אגב, "בייבי צה"ל" אומנם ירד מיוטיוב, אבל מגגלים חרוצים יצליחו למצוא אותו במעבה הרשת. שתי האפיזודות האלה נתנו לאהרוני גל ביס קטן מטעמו המתוק של הלהיט. ואז, הגיעה נונו.
נונו פרצה לעולם לפני שנה עם השיר "בנים", שנפתח בשורה האיקונית "מרגיש לי שאני לא טובה עם בנים". "בנים" מתאר את חוויותיה של רווקה טרייה ומעט מגושמת שמנסה להתמודד עם עולם הדייטינג, לא בהצלחה גדולה. "הורדתי טינדר / איי הב נבר בין דר / בין לבין יושבת במיטה אוכלת קינדר / והפינגר כל הזמן כואבת / סווייפינג לפט, סווייפינג רייט, מאוהבת". מהשנייה הראשונה ברור היה שמדובר במשהו שלא נשמע או נראה כמוהו קודם. השימוש היוצא דופן בשפה שנע בין משלבים שונים, שמערבב עברית ואנגלית בטבעיות, ועמוס בשורות חדות ומפתיעות ("על סוס לא עליתי, יום כיפור חליתי / אניווי זה יום עצוב מהתנ"ך גיליתי"), גם העיבוד המוזיקלי הרענן העכשווי של עיליי אשדות, והקליפ הלואו-באדג'ט המשעשע שביים אדם גבאי. וכמובן דמותה המסקרנת והחידתית של נונו, שעדיין לא ממש ברור מה היא.
את הקליפ צילמו בדירה שבה גרה אהרוני גל עם עוד שני שותפים בדרום תל אביב. "הצחיק אותי שלנונו יש פוסטר של עצמה מעל המיטה שלה, אז הדפסתי פוסטר עצום של עצמי והדבקתי אותו, וזה נשאר שם, ועכשיו אני הבן אדם שישן עם פוסטר של עצמו מעל המיטה. למה אני לא מורידה את זה תשאל? כי הקירות שלי כל כך מתקלפים שברגע שאני מורידה את הפוסטר כל הקיר מתקלף. אין דרך אחרת".
היציאה של "בנים" לרשת נעשתה באופן עצמאי לגמרי, בלי לייבל, בלי חברת הפקות, בלי הודעה לעיתונות ("אני כזה, אמא מה זה קומוניקט?"). והתוצאה הייתה בהתאם. "לא חשבנו שאנחנו הולכים לפרוץ עם נונו, פשוט רצינו להוציא שיר. ועשינו את כל הטעויות האפשריות. העלינו את הקובץ ליוטיוב עם סאונד לא טוב, אז הורדנו והעלינו מחדש אחרי שכבר היו שיתופים. אני בכלל חשבתי שכאילו מה הסיפור להעלות שיר? כמו להעלות סטטוס, אין בעיה. לא חשבתי שצריך לשתף את זה בפייסבוק ובאינסטגרם במקביל, והאינטרנט בדירה שלי כנראה לא אכל ארוחת בוקר, בסוף השותף שלי העלה את השיר מהמחשב שלו כי הייתי חייבת ללכת לעבודה. לפייסבוק העליתי אותו ממתנ"ס שלימדתי בו, ממחשב מתפרק שתלמידים שפכו עליו מיץ פטל. באותו יום סיימתי ללמד, ראיתי שיש לו איזה 40 לייקים, אחרי יום שלם שהוא היה בחוץ, והייתי כזה, טוב אף אחד לא הבין. חשבתי אולי לגנוז את זה, ובסוף אמרתי שלא".
אבל אז משהו התחיל לקרות. השיר התחיל לתפוס תאוצה. לייקים, שיתופים ותיוגים החלו להצטבר ו"בנים" הפך, מפה לאוזן, ללהיט שהאינטרנט מדבר עליו. אף אחד לא הבין מי זו נונו ואם מדובר בדאחקה או בשיר אמיתי, אבל אהרוני גל החלה לקבל תשומת לב. MTV ישראל התקשרו, הצינור פירגנו, מפיקים ומנהלים ועיתונאים גיששו, גלגלצ הזמינו להופיע - כולם פתחו את הדלת בפני נונו, כשהם עדיין לא ממש מבינים עם מה הם מתמודדים, ואם יש לה בארסנל עוד שירים, או שמדובר בסוסה של להיט אחד.
לא היה להם מושג מה מצפה להם. אחרי "בנים" יצא "אוהב לא אוהב" שהמשיך את אותו עיסוק בלב שבור, וגם בו שורות מבריקות ומקוריות כמו "לא משתף לוקיישן אין לי אינפורמיישן / אבל פתאום באת עם כל הווייבריישן", או "מסתכל עליי או מסתכל עליה / בא לך רחל או בא לך על לאה".
אבל הפיצוץ האמיתי קרה כשיצא "ליבינג דה דרים". השיר שמתאר את החיים אחרי פרידה, הפך בשנייה שבה הוא יצא ללהיט היסטרי, כששורות כמו "יש'תי בלעדיך יש'תי ברמות" וכמובן "בוקר ציח וצח / צהריים שאכט / ערב קרחן / איים ליבינג דה דרים", נעשו לנכסי צאן ברזל, למטבעות לשון עבריים למהדרין. טיקטוקרים השתגעו, ילדים בכל הארץ פיזזו, והשם "יאיר" הפך למוקצה בזכות כמה שורות שעוד נחזור אליהן בהמשך. אחריו הגיע "קיוט בוי" ("הלו? איפה אתה? אתה פה? פה לא? פה לא? פה? פה"), שיר הגאווה של נונו עם שגיא קריב והפוראבר שהגיע לעשרות מיליוני צפיות בטיקטוק. מי שהייתה לכמה דקות נסיכת פופ-השוליים הפכה לכוכבת, שכובשת את מצעדי ההאזנות, שממלאת את הבארבי פעם אחר פעם, שמחממת את מארון 5, חולקת במה עם גדולי האמנים המקומיים, משתפת פעולה עם H&M, ובדרך להפוך לאייקון אופנה עם לוקים מוגזמים שגם מלכות הדראג הממולחות ביותר היו חותמות עליהם.
"יש משהו בדמות הזאת שנותן לי חופש מטורף, אני יכולה ללכת למקומות הכי הזויים, ביזאריים, מוגזמים, אם זה מבחינת מילים, הפקה, סטייל, צילום, בימוי, הכול"
אבל מאחורי כל הרעש והצלצולים, מאחורי החוזים מרובי הספרות ושיתופי הפעולה, מאחורי דמותה המוגזמת והקיצונית של נונו, יושבת נעמי, בת 23 בסך הכל, בשמלה שחורה, וצמה ארוכה, בפשטות כמעט מתריסה. היא עדיין מתקשה לעכל את ההצלחה המטאורית, ואת זה שאנשים מזהים אותה. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה. ירדתי לקנות ביצים וחלב בסופר מתחת לבית, כולי בפיג'מה, גמורה. ואני לוקחת משהו מהמדף ומישהו אומר לי, 'אה, נונו, כבוד!' והולך. הייתי בהלם, זה ממש תפס אותי לא מוכנה".
לאורך כל השיחה, אהרוני גל מדברת על נונו בגוף שלישי, ומקפידה להפריד בינה ובין נעמי. "יש משהו בדמות הזאת שנותן לי חופש מטורף, אני יכולה ללכת למקומות הכי הזויים, ביזאריים, מוגזמים, אם זה מבחינת מילים, הפקה, סטייל, צילום, בימוי, הכול".
יכול להיות שאת פשוט מסתתרת מאחוריה?
"אני מרגישה בדיוק ההפך. הדמות הזאת היא אני. אנחנו אותו בן אדם. נונו זה פשוט לקחת חלק בי ולהגדיל אותו ולהגדיל אותו, חלק בי ששמתי על 200, על סטרואידים, ובחרתי להניח בפרונט. לא הייתה לי בעיה להיחשף כנעמי, אבל אני מרגישה שבעזרתה אני עוד יותר בחוץ, אני מצליחה להוציא צד בי שלא יוצא הרבה".
מה זה הצד הזה?
"כשלי יש חרדות אני פשוט בחרדה, וכשלנונו יש חרדות אז היא פשוט 'אומייגאד אני בחרדה!' זה לדברר את הדבר הזה עד הסוף החוצה. נונו זה תהליך שאני עוברת כנעמי. כי על הבמה, נונו לא נונו, זה מצב הישרדותי, זה פשוט להצליח להחזיק תדר".
אנשים פונים אלייך ביומיום כאל נונו?
"אני תוהה מה עובר לאנשים בראש, אם הם מצפים ממני לאיזושהי אנרגיה מסוימת כשאני אדבר איתם. כי לרוב אני לא אספק את זה", היא צוחקת. "אכלתי על זה איזושהי פלפה מסוימת. ויצא לי לדבר על זה עם איזה שחקן, והוא אמר, 'כן יש אנשים שמדברים אליי כמו הדמות שאני משחק', ושאלתי, 'אתה לא מפחד שזה יאכזב אותם איך שאתה מגיב, איך שאתה באמת', אז הוא אמר 'שיתאכזבו, זה מי שאני'".
יש משהו בדמויות, באלטר-אגו, שיכול למצות את עצמו די מהר. קחי לדוגמה את דודו פארוק, את שפיטה.
"קודם כל אני חושבת ששניהם מטורפים ומוכשרים לגמרי. אבל דודו פארוק ושפיטה כותבים לדמות שהיא לא ממש הם. יצרו דמות וכתבו לה שירים. היצירה של נונו באה מאוד מתוך המצוקות שלי, של נעמי. זה החיים שלי, פשוט אני דרך פילטר.
"אני לחלוטין בנונו וכיף לי בטירוף ליצור אותה עכשיו וקורה כל כך הרבה טוב", היא דופקת על השולחן שלוש פעמים, "אז למה להפסיק את הטוב הזה. ומצד שני, לחלוטין יש לי את המחשבה של אני כן אעשה נעמי, פשוט ברוגע ובזמן הנכון, מתי שזה יתאים".
הדרך לבמה הייתה ארוכה ומלאת חרדה.
"היה לי פחד קהל מאוד גדול כשהייתי ילדה. ברגע שהיו מפנים אליי מצלמה, הפסקתי. כשגדלתי והייתי צריכה להופיע, כל פעם מחדש זה רעידות ונשימות והייתי במנטרות של אף אחד לא יזכור גם אם טעית. שכנועים-שכנועים-שכנועים, הייתי עולה לבמה וכולם היו רואים שאני רועדת, רואים שאני נגמרת. והכרחתי את עצמי. זה באמת היה מלחמה. בכל פעם זה היה טיפה פחות מזעזע מהפעם קודמת".
זה המון אומץ לעבור את כל זה.
"סיוט. זה נורא. לקח לי המון זמן להתגבר על זה. כשאני מקבלת מחמאות על הופעה בבארבי, מבחינתי זה המשך לתהליך שהתחלתי בכיתה ה'".
אל "סטטוס", אלבום הבכורה שלה שיצא השבוע, ניגשתי עם חששות מסוימים. איך הוא יוכל לעמוד בציפיות העצומות שהציבו שורת הסינגלים המצוינים שקדמו לו? אלא שהאלבום לא רק עומד בהבטחה, הוא מתפוצץ מכישרון, מהומור ומחדוות יצירה, ומסמן את אהרוני גל כאחת מכותבות השירים המבריקות והמקוריות שהיו כאן ("אש אש מדורה / ככה זה מרגיש לשרוף ת'לב לבחורה"), ואת נונו כמוזיקאית המקומית עם הסאונד הכי מעניין ורלוונטי של התקופה. רוב האלבום סב סביב מערכות יחסים, בין האופוריה של ההתאהבות להתרסקות שאחרי הפרידה. "סטטוס" נחתם במחווה בין-דורית מפוארת למורשת הפופ העברי, בביצוע משולש ל"סוד" של אדם, יחד עם אדם עצמו, בן 62 היום, ועם רוני סופרסטאר, שביצעה אף היא את השיר בעבר. "זה היה באמת אחד הרגעים המרגשים, לראות איך הסיפור שלי דומה לשלהם איכשהו, שזיהו אותם והחליטו להפוך אותם למשהו. אדם מטורף. הוא שר כאילו ערכו לו כבר את הקול. הוא בא עם עריכה קולית בילט-אין בגרון".
את שירי האלבום כתבה בעקבות פרידה, מערכת יחסים של (כמעט) שלוש שנים עם החבר מהתיכון שהסתיימה כשהיא חזרה מטיול של ארבעה חודשים במזרח. הוא נשאר שם. "היה איזה שבוע שכל יום התחרפנתי וכתבתי שיר אחר. זה אלבום שרובו נכתב בדארקנס הכי עמוק של אחרי פרידה".
הוא האזין לשירים?
"הוא הכי מפרגן", היא צוחקת, "זה הכי סבבה בעולם".
אבל מי שהפכה לסוג של סמל לעולם הדייטינג המסויט והגלילה האינסופית בטינדר, לא ממש הספיקה לחוות רווקות. חודשיים אחרי הפרידה ההיא, היא נכנסה שוב למערכת יחסים, הפעם של שנתיים. היום היא שוב רווקה, אבל עדיין בלי טינדר. "אף פעם לא היה לי. היו לי חרדות מזה. יש איזה שלב כזה אחרי הפרידה שאת בבוץ, את בחרא, ופתאום את מבינה שכזה 'מה? טינדר?' מין נקודה של עכשיו אני רווקה. וזה מפחיד. ובכלל, עכשיו, עם הפרסום וזה. מי ייגש בכלל? נראה לי שבנים שאולי ירצו, ירגישו שזה לא דבר הגיוני לעשות, לא מחובר, לגשת. כאילו מה אני אפנה אליה? האמת היא שלא יצא לי כל כך לעשות דייטים. דייטים זה כמו לשחק פינג פונג עם מישהו שאת לא מכירה ואת לא יודעת מה הצורה של המחבט שלו, לא יודעת את החוקים, לא יודעת איך להחזיר את המסירה".
הרבה בנים יש באלבום, יועד ודותן וגבע ומתניה, אבל מעל כולם מזדהר יאיר, הגיבור של "ליבינג דה דרים", שהפך למייצג האולטימטיבי של הדוש שאוהב להסביר לבנות דברים, מבלי שהן ביקשו. "יאיר, 'תה לא צריך להסביר איך מכינים קפה טוב / יאיר, 'תה לא צריך להצהיר שהביטלס הם אוברייטד / יאיר, 'תה לא צריך להבהיר שהיית במקום הכי שווה בהודו ועכשיו הוא נסגר ואפ'חד לא יכול לבוא לשם כבר, ורק אתה הספקת!".
"יאיר מבוסס על צירוף של הרבה בנים. זה התחיל כשעשיתי טראק במזרח עם שני בנים ובת. ומתישהו היא אמרה לי, שמעי לא כזה כיף איתם, הם כל הזמן מסבירים דברים. וזה המשיך בשני חבר'ה שהצטרפו אליי ואל חבר שלי בבורמה, ועל כל דבר היה להם מה להגיד. התגלגלה שיחה מאוד ארוכה על בקבוק שהיה לי ונועד לסנן את המים מהברזים של הודו, והם אמרו שזה בעצם הולך לעשות פעולה הפוכה והמתכות במים הולכות להשפיע לי על המוח ואני הולכת להיות עם אלצהיימר ולהתפגר בגיל 30. ואני כזה למה אתה מספר לי את זה, אני לא נהנית. וזה המשיך לזה שבכל מקום שעצרנו בו, כל גבעה, כל נוף, שנינו כזה 'וואו איזה יפה', והם כזה 'אין אחי אבל זה לא כמו בדרום אמריקה, אין מה לעשות'. כשאני מציירת את הדמות של יאיר אני מדמיינת את השניים האלה, ועוד כל מיני משפטים שבנים אמרו לי בחיים. אבל ליבי יוצא אל כל היאירים, אני מרגישה שאני חייבת להם התנצלות".
את מרגישה מחוברת לשירי פופ כמו "לך לישון" של אנה זק, או פאוץ' של נועה קירל שבעצם אומרים שהן לא צריכות בנים, ותעופו לנו מהפרצוף?
"אני לא מרגישה שזה מה שאני אומרת בשום צורה. אני משועבדת לגמרי לעולם הבנים. הכל חוץ מלהיות אדישה ותעוף לי מהפרצוף ואני יכולה בלעדיך. אני בלי שום פאסון. אני לא רוצה שהוא יעוף לי מהפרצוף. הוא מחרפן אותי, הוא עושה לי בעיות, אבל אני לא רוצה שהוא יעוף לי מהפרצוף".
יש הרבה שיפוטיות כלפי טקסטים בשירי פופ. קובי אפללו אמר לא מזמן שזו כאילו יש תחרות מי יכתוב את השורה הכי מטומטמת. לאנשים זה נשמע נורא שטחי, וגם על השירים שלך נכתבה ביקורת – על השימוש בסלנג, באנגלית, "פופופולופופו".
"טקסטים זה אחד הדברים הכי חשובים לי, ואני לא אתפשר עליהם. לכל דבר יש משקל, ומאחורי כל מילה עומדת הרבה מחשבה. אני מתה על זה שיש קהל שזה מעיף אותם ובאמת מתעמקים בזה. ואני גם עפה על זה שיש קהל שאומר, 'וואט דה פאק מה זה השיר הזה' ופשוט רוקד לו בטירוף ונהנה".
זה לא מעליב כשמישהו אומר על משהו ששמת בו מחשבה ולב - שהוא שטחי?
"זה לא מעליב. אני יודעת שבמקרה כזה פשוט לא הבנתם. אנשים באמת לא תמיד מבינים. ב'ליבינג דה דרים' היו מי שחשבו שזה באמת שיר על לחיות את החלום".
היא נולדה וגדלה בתל אביב, בת למיכל אהרוני, עורכת דין וסופרת, ולדורון, רופא מנתח, אחות תאומה לנרי. היא הייתה ילדה של חוגים, מקהלה, לימודי פסנתר. "הייתה גם פאזה מאוד לא מדויקת ששיחקתי בה כדור יד. לשחק כדור יד כשאת מפחדת מכדור זה מאוד לא מדויק". היא למדה בתיכון עירוני א' לאמנויות במגמת ג'אז, לאחר מכן המשיכה לשירות בצה"ל כמוזיקאית מצטיינת, ולרימון. כמי שאובחנה בגיל צעיר עם דיסלקציה, הגישה שלה למילים לא הייתה קונבנציונלית. "הייתי ילדה של שגיאות כתיב ברמות הכי כבדות, היה לי כתב של בנים, אותיות ענקיות, ממש אי-אפשר היה לקרוא את מה שאני כותבת. הייתי קוראת מאוד-מאוד לאט".
איפה בתוך זה גילית את כישרון הכתיבה?
"החוש שיותר התפתח זה השמיעה. דרך זה חוויתי את העולם. בגיל צעיר מאוד הבינו שאני לא רואה טוב. כשלקחו את אח שלי ואותי לבדיקת עיניים, הוא התיישב ראשון, הסתכל קדימה ותיאר מה הוא רואה: 'פטרייה, עץ, שמש'. ואז אני התיישבתי אחריו ואמרתי, 'שמשייה, חץ, שמש'. לא ראיתי טוב אבל האוזן שלי קלטה. זאת שערכה את הבדיקה חשבה שקצת התבלבלתי ובמקום פטרייה אמרתי שמשייה, אז היא אמרה, 'יאללה, סבבה, רואה טוב'. ואמא שלי ישבה בצד והייתה כזה 'לא, לא, לא, היא לא רואה טוב'. היא קלטה את הטריק. אמא שלי מספרת שגם בתור פעוטה בעגלה הייתי מלחינה את כל מה שאני רואה. את מה שאמא שלי אומרת, תוך כדי זה הייתי משלבת דברים שהגננת אמרה בגן, והצגות, זה הפך למין כזה בלנד".
אמא שלך מקשיבה לשירים שלך? היא מתחברת להומור?
"מאוד. עם 'בנים' בהתחלה היא לא הבינה מה הקטע, היה לה קשה. ולאט-לאט היא הבינה את זה וממש קלטה את העניין ועכשיו הכי צוחקת ונהנית. והיא יכולה לתת לי הערות שלפעמים אני אקשיב להן, ולפעמים לא".
איזה הערות?
"על העברית. 'אין דבר כזה: מרגיש לי ש'. וגם על מילים שאני משתמשת בהן שהיא לא מתה עליהן. אתה יודע הורים לא אוהבים לשמוע 'קקי', 'למה אבל קקי, למה להכניס קקי?!'. לא מזמן ישבנו יחד על המילים של 'ליבינג דה דרים' וראינו איך אחד-אחד הדברים שאני אומרת בשיר לא קשורים אליי. אני לא עושה יוגה. הקרחן שלי זה לשבת על תה עם עוגיות. אין לי רישיון אז אני לא מוצאת ת'חנייה ובטח לא צריכה פנגו".
איך זה שאין לך רישיון?
"ל-90 אחוז מהחברים שלי אין רישיון".
"ישבנו יחד על המילים של 'ליבינג דה דרים' וראינו איך אחד-אחד הדברים שאני אומרת בשיר לא קשורים אליי. אני לא עושה יוגה. הקרחן שלי זה לשבת על תה עם עוגיות. אין לי רישיון אז אני לא מוצאת ת'חנייה ובטח לא צריכה פנגו"
לפני כשלוש שנים עברו בני המשפחה טלטלה, כשאביה של נעמי, דורון, נפטר מסרטן, ארבעה חודשים בלבד אחרי שאובחן. בנקודה הזאת, נעמי מתקשה למצוא את המילים. "אני לא יודעת עוד לתמלל מה עברתי או חוויתי מול זה. אבל אני כן יודעת להגיד שזה נותן לך פרופורציות על החיים. את ראית מישהו הולך מהחיים. אפשר אפילו להגיד שתופסים את החיים בצורה יותר פשוטה. פחות לחוצה אולי. שלא הרבה משנה. משפחה, זה מה שמשנה", היא אומרת, ודמעות נקוות בעיני שנינו.
היית חושבת לשיר על האובדן? על אבא שלך?
"זה לגמרי משהו שיצא לי לכתוב עליו, על המוות, ועליו. אבל לא כנונו. נונו יושבת על שריר אחר, על חלק אחר בחיים. היא לא מחוברת לי לסט הרגשות ההוא בכלל. לנונו אין אמא ואבא. זה בכלל לא העולם הזה".
נונו נולדה מן הים.
"אבל נונו מאפשרת לי לחגוג עוד את החיים. קורה משהו מזעזע, אבל אני עדיין יכולה לכתוב על החיים. נונו מאפשרת לי האופציה לחיים אחרים".
