ביקשתי לרדת מהבמה באמצע ההופעה.
לפני שבועיים בערך הופעתי מול מילואימניקים. אנשים מדהימים שעצרו את שגרת חייהם מתחילת המלחמה. אירוע נחמד וסטנדרטי. הופעתי בעשרות כאלה בחודשים האחרונים.
לפניי הרימו להם ארוחת ערב מושקעת, אחר כך קצת סיכומים, תודות וכל מיני דיבורים הכרחיים שיש תמיד בערבים האלה (כולל מצגת פאוור-פוינט כמובן).
באיזשהו שלב הזמינו אותי לעלות לבמה.
לכאורה הכול היה מעולה וזרם לפי התוכנית –
אני דיברתי.
הם הקשיבו.
המוזיקה התנגנה.
הבדיחות עבדו.
כיף גדול.
רבע שעה אל תוך המופע, תוך כדי שצף דיבור, פתאום נתקעתי.
לא בלאק-אאוט של התרגשות. משהו אחר שאף פעם לא חוויתי. מין מסך שחור שנפל עליי. הרגשתי שנגמר לי האוויר. פשוט לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. עליתי על הבמה כבר מעל שש מאות פעם עם המופע הזה, אין שום סיבה נראית לעין שאיתקע פתאום באמצע.
בראש התחילו לרוץ לי תמונות מהמלחמה. תמונות רעות שהתת-מודע שלי כנראה שמר בתיקיות פנימיות, ומשום מה החליט להציף ברגע הכי לא מתאים.
עמדתי מול המילואימניקים, נבוך ושותק. הם לא הבינו מה קורה. מנהל המופע שלי הסתכל עליי בעיניים פעורות וניסה להבין מה לעזאזל נסגר איתי.
בסוף גייסתי את מעט האוויר שנשאר לי ובקול חלוד פלטתי: "אני צריך דקה".
ירדתי מהבמה, חיימקה ניגש אליי עם כוס מים ולא אמר כלום.
כהרגלו, הוא כנראה הבין מה קרה עוד לפניי.
עמדנו בצד, הוא עזר לי לנשום וחיכה איתי נצח שארך בדיוק דקה.
הבנתי שעומדות בפניי שתי אפשרויות:
לחזור לבמה ולהמשיך כאילו כלום, או לסגור את הערב ולחזור הביתה עם זנב מקופל בין הרגליים.
החלטתי לחזור לבמה ולהמשיך.
לאורך כל המופע שמרתי על דריכות שיא למקרה שהתת-מודע שלי יחליט שוב להרים את ראשו.
היה קשוח, אבל בסוף המופע הסתיים והפשלה של ההתחלה נשכחה כלא הייתה.
לפחות ככה אני מספר לעצמי.
מאז אותו אירוע, אני מתבונן על עצמי מבחוץ בדאגה ובחשדנות.
לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין שבדומה להרבה אנשים במדינה, אני סוחב איתי מטען מודחק.
כל מה שאגרתי והדחקתי בחודשים האחרונים טיפס מהבטן אל קנה הנשימה שלי וחסם לי את האוויר כשהכי הייתי צריך אותו.
זה העניין עם החרדות האלה, הן לא מתחשבות או שואלות מתי נוח לך שהן יתפרצו. הן פשוט מתפרצות.
שמונה חודשים שאנחנו חיים בכאוס הזה, ונגמרו לי הרזרבות.
בלוני החמצן שלי התרוקנו לגמרי.
התעייפתי.
כבר תקופה ארוכה שאני קצר.
רוב היום אני עסוק בלהחזיק את הראש מעל המים.
כרוניקה אינסופית של מתח ודאגה.
כל המשאבים מושקעים במלחמת ההישרדות היומיומית הזאת.
אני לא חי את החיים, אני חי לידם.
אני משקיע את מירב המאמצים שלי בלא לאבד את זה לחלוטין.
רגע אחד אני בייאוש מוחלט.
רגע שני אני מצליח לגייס אנרגיות טובות.
רגע אחד אני על גג העולם.
רגע שני בחניון התת-קרקעי.
אני נע בין אדישות תהומית לעוררות רגשית מבהילה.
השינוי לעיתים הוא על בסיס שעתי.
אני מתבונן מהצד בהתפעלות ובהערצה על כל מי שמצליח איכשהו לשרוד את התקופה הזאת בלי להשתגע – בין אם הוא בלב המלחמה ובין אם הוא בעורף.
כשהחיים מצמידים אותך לקיר, אתה כנראה נאלץ למצוא תעצומות נפש ומאגרים בלתי נגמרים של כוחות.
ובתוך כל הסערה הזאת, פתאום מגיעה ההודעה על החזרת ארבעת החטופים.
משהו מוזר קורה לי בגוף.
מישהו ניתב זרם אוויר צלול ונקי למכלים שלי.
פתאום יש חמצן.
יש הקלה.
הלב מתרחב.
אומה שלמה נושמת לרווחה ברגע אחד מדויק ומתוזמן.
האור בקצה המנהרה מהבהב.
מציפה אותי תחושה שלא ביקרה אצלי כבר הרבה זמן.
יש אופק.
יש חתיכה של יבשה.
פתאום אני מבין כמה זמן לא חווינו משב כזה של תקווה.
לפעמים אתה מבין עד כמה היית חנוק, רק כשמגיע משב רוח מרענן.
אני צופה בסרטוני החטופים שחזרו, קורא את הכתבות, מלקט עוד ועוד פיסות אינפורמציה. ממלא בהן את הגוף והנפש. אולי הן יצליחו להתעלות ולכסות על תמונות המלחמה המזוויעות שתויקו אצלי במשך חודשים.
אולי הטוב יגבר על הרע.
אני סוחט את רגעי החסד האלה עד תום.
ואז הבלגן חזר.
האופוריה התפוגגה.
שמות של חיילים.
עסקאות שלא נחתמות.
הצפון עולה בלהבות.
הבלונים מתרוקנים פעם נוספת.
והתחושה ההיא... אני רוצה אותה שוב.
אני צריך ממנה עוד.
אני ממשיך לחפש, בכל כוחי, מקור אנרגיה כזה.
כמו קבצן בפינת הרחוב שמתחנן למטבעות.
אני מנסה לזהות רגעים כאלה סביבי ולחטוף אותם אליי –
בדיקות האולטרסאונד של התינוקת שלנו יצאו מצוינות. הופה, הנה עוד קצת אוויר.
אמא שלי מתקשרת ומספרת לי שאבא שלי אמנם בכיסא גלגלים, אבל מרגיש טוב ואפילו זורק בדיחות פה ושם. הופה, עוד קצת אוויר.
הופעה מול מילואימניקים. הפעם אני לא נתקע והם יוצאים נרגשים ומבסוטים. הופה, עוד קצת אוויר.
והגוף עייף, והנפש מותשת, והראש מלא פיצוצים, אבל העיניים פקוחות לרווחה וצדות את הרגעים הקטנים האלה, שיעזרו לי לשרוד את התקופה הזאת.
זה הפתרון היחידי שמצאתי עד כה לטירוף הזה.
הטור הזה מבולגן, אני יודע.
המילים האלה, אין בהן פתרונות.
הן לא טומנות בחובן שום ערך פרגמטי או תועלתי.
הן נכתבות לכל מוכי החרדה.
לכל קצרי הנשימה.
לכל תשושי הרוח.
לכל מי שצריך סיגריה אבל לא מעשן.
לכל העייפים.
הלא נרדמים.
השפופים.
לכל החיים ליד.
לכל מי שכבר לא מזהה את עצמו.
לכל מי שבלוני החמצן שלו מרוקנים.
הוא נכתב כדי להגיד לכם - אתם לא לבד.
