AL21 : תכתוב סיפור על פרידה בסגנון אתגר קרת
התעוררתי מקול של מישהו מייבב. בהתחלה חשבתי שזה רק חלום, אבל אחרי עוד שנייה הבנתי שזה הכי אמיתי. הסתכלתי אל פינת החדר וראיתי אותו, ילד קטן עירום, עומד על שרפרף ובוכה עם כל הלב. אני לא יודע איך קוראים לו, אבל הוא תמיד שם; בוכה ככה כל בוקר. ויש לי הרגשה שהוא עושה את זה בכוונה. הוא בטח רוצה לוודא שאני לא אחזור לישון, כי אם זה יקרה, שום דבר טוב לא ייצא מזה.
הייתה לי עבודה בעבר, אבל היא לא הייתה משהו. הכל הסתבך עד שהם אמרו שאני לא יכול לכתוב, שאני חרא חסר כישרון ועצלן. אז הנה, זה אני — מובטל, שכל יום בוכה עם הילד הזה שלא ממש אכפת לו. האמת, הוא עושה לי טובה גדולה. אם הייתי נשאר בבית, במיטה, הייתי נרדם.
"למה אתה בוכה ככה?" שאלתי אותו.
"למה לא?"
הוא ניגב את האף עם השרווול, והמשיך ליבב. תמיד הוא היה ילד מאוד רגשי. אולי בגלל זה הוא נתקע כאן.
"משהו קרה?" שאלתי. "עשית פיפי במכנסיים?"
הוא הסיר את משקפיו ונשף עליהם בעוצמה.
"פיספסת את האוטובוס?"
הוא הניד בראשו והחזיר את המשקפיים.
"אז מה?"
הוא השתנק ושוב השתנק. "אתה לא זוכר?" אמר.
"אני לא זוכר".
"פעם היית מספר לי על זה כל הזמן".
"על מה?"
"האישה שלך. זאת שאמרת לי שכבר פעם פגשת, לפני שנתיים, אז אתמול ראית אותה שוב".
"אלוהים", אמרתי. "אז מה שאתה בעצם אומר לי, זה שאני לא זוכר כלום?"
"זאת האמת", הוא ענה. "כל כך התרגשת. אמרת שמעולם לא ראית מישהי כל כך יפה. שהיא הייתה בול כמו נסיכה".
"וואו" מילמלתי.
"פשוט התפוצצת".
אתגר קרת, מהנדס מדעי המחשב ואלגוריתמיקאי יושבים מול תוכנת בינה מלאכותית ומדברים על היום שבו המכונות יחליפו את האדם. זאת הייתה יכולה להיות בדיחה או שם ספרו החדש של דויד גרוסמן — אבל מה שסממני הזמן מזמנים לנו כבר מזמן קורם עור וגידים, חורג מן המציאות שהכרנו, ומציף שאלות מורכבות על מקומו של היוצר בעולם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בימים ש־ChatGPT הפך סולגן בכל שיחת סלון, שחברות כמו גוגל ומיקרוסופט רוצות לשנות את הדרך שבה אנחנו משוחחים, ותוכנות מחשב מתכתבות עם אנשים על משמעות "נפש האדם" — נותר רק לתהות איך עולם הספרות יעמוד בפרץ, יגיב למתרחש; בין אם בהתגוננות או בהיטמעות ברוח הזמן. ניסינו, אם כן, להבין יחד עם אנשי AI21 Labs — החברה הישראלית שפיתחה מודל שפה עוצמתי — מה זה באמת אומר לכתוב סיפור בסגנון אתגר קרת, והאם זה באמת עובד. מצוידים בעשרות מסיפוריו של קרת, נתנו למכונה לקרוא ולעבד את סגנונו, ניסחנו הוראות לנושא הסיפור, ושלחנו אותם לכתוב. התוצאות, חשוב לומר, הפתיעו גם אותנו.
"כשהייתי ילד, אהבתי לקרוא ספרי מדע בדיוני", קרת מקדים ואומר, "במיוחד כאלו שעסקו בבינה מלאכותית וברובוטים. בסיפורים האלו הסכנה לקיומנו נבעה מכך שמחשבים מצליחים להפיח בעצמם את הזיק האנושי ולהפוך לדומים לנו. אני חושב שהיום, כשאני מסתכל על העולם סביבנו הסכנה היא לא שהמכונות יהפכו לאנושיות אלא שאנחנו, בני האדם, נצמצם את עצמנו למה שמחשב מסוגל להבין ולפענח, ונוותר על השאר. אפשר לראות את זה כבר היום ברשתות החברתיות: בגלל שלמחשב קשה לעסוק ולהבין טקסטים שהם עמומים ורב־משמעיים, כדי שפוסט יהפוך לוויראלי הוא לא יכול להיות מורכב או מבלבל, והתוצאה של זה היא שאנחנו מפסיקים להתנסח באופן הזה ומוותרים על המורכבות הפנימית שלנו כדי שנתגלץ' טוב יותר בצינור של פייסבוק".
בהנחיה הראשונה ביקשנו מהמחשב לכתוב סיפור על פרידה בסגנון אתגר קרת (ראו קטע בשער המוסף). בהנחיה השנייה כבר עלינו שלב, וביקשנו מקרת ומהמכונה לכתוב סיפור על זוג גרוש, שמבקש מהמספר לנסח כיתוב למצבה של בנם, שמת בטרגדיה נוראית. אם חשבתם שזה הולך להיות פשוט לזיהוי, כדאי תחשבו שוב. להלן שני הפתיחים, של המכונה ושל קרת, מבלי לחשוף את זהות הכותב.
1.
כשההורים של רונן הגיעו לבית הקברות הם ראו שעל המצבה נכתב:
"רונן, בננו היקר.
במשך שנים ייסרת אותי.
עכשיו גם אתה הלכת.
ברוך שפטרנו".
בחרדה הם שאלו את השומר, "מי כתב את הכתובת?"
"סליחה", הוא אמר, "אבל אין לי שמץ של מושג. המצבה הייתה כאן כשהגעתי לעבודה הבוקר".
"יש מספר טלפון שאנחנו יכולים להתקשר אליו?" שואל האב.
"יש טלפון ציבורי קרוב", אמר הגנן, "אבל אני לא יודע אם הוא עובד".
2.
ואז הם התחילו לריב על מה יהיה כתוב על המצבה. אבא של נועם רצה לכתוב, "בן, משהו, וחבר שנקטף בדמי ימיו". הוא עוד לא ידע מה ה"משהו" הזה צריך להיות, רק שחייב להיות שם עוד דבר שלישי, בשביל הקצב. את אמא של נועם ה"נקטף" הרגיז. "מה זה נקטף?" היא אמרה, "מה, הוא גויאבה?" היא רצתה לכתוב "נרצח", וזה כבר העביר את השיחה לטונים צורמים יותר. אבא של נועם סינן שזה כל כך אופייני לה: לכעוס, לעוות, לחפש אשמים. ואמא של נועם אמרה שאם הוא רוצה לקרוא לילד שיכור שחוצה פס הפרדה לבן במאה קמ"ש והורג להם את הבן "קוטף" אז שיבושם לו, אבל לא על המצבה של נועם.
עוד נחזור לסיפורים המלאים, אבל רגע לפני שאנו צוללים לניתוח הניואנסים שעולים מכל טקסט, צריך להסביר איך ה־AI מצליחה בכלל לכתוב טקסט סיפורי. "בחמש־שש השנים האחרונות, הייתה לתחום תנופה אדירה בגלל מה שמכונה מודלי שפה גדולים", מסביר פרופ' יואב שוהם, שייסד יחד עם אורי גושן ואמנון שעשוע את AI21 Labs. "חושבים שזה מודל שיודע להבין את חוקי השפה הדקדוק והתחביר, גם את זה הוא מבין אבל הוא בעצם מבין הרבה יותר. הוא מבין את העולם כפי שהוא משתקף בכל הטקסטים שהוא אומן עליהם והטקסטים שהוא אומן עליהם זה כמו בסיפור 'ספריית בבל' של בורחס: כל דבר שאי פעם נכתב. זה כל האינטרנט, זה כל הספרים הסרוקים. יש לו ידע אינצקלופדי, והוא יודע להשלים את החסר".
ובעצם ככה הוא יכול לכתוב הכל?
"לא מזמן כתב של 'הניו יורק טיימס' השתמש במודל שלנו לכתוב את הכתבה שלו על בינה מלאכותית והתרשם מאוד, אבל הוא הרגיש שיש לו בעיה אחת: המכונה לא הצליחה לכתוב את פסקת הסיום. זה לא ממש פגם במכונה אלא שזה חלק מהאופי של האינטראקציה איתה. כשאתה כותב אתה רוצה לתקשר משהו ובזה המחשב יכול לעזור לך, אבל לא לתקשר במקומך. אם סתם בן אדם רוצה לראות חמור על הירח הוא יכול להגיד למחוללי תמונה לשים תמונה של חמור על הירח ולהיות מרוצה. אבל אם אמן רוצה לתקשר משהו באמצעות החמור על הירח, התוכנה תוכל לעזור רק עד גבול מסוים".
ובפועל בנוגע לטקסטים וספרות.
"כרגע יש בעיה למודלים לשמור על סיפור לאורך טקסטים ארוכים. אבל לדעתי זה רק עניין של זמן עד שייפתר".
"כשאני כותב משהו, בקומה התחתונה נמצאים כל הפחדים, התסכולים והטראומות שלי. אז אולי בשלב הבא צריך לשכנע את התוכנה שהיא נמוכה, שאנשים אחרים יותר שווים ממנה, ושגם אם יהיה אקזיט היא לא תראה ממנו שקל"
קרת מזהה את המוגבלות הזאת ישר. "כשהייתי צעיר יותר והתעניינתי בכדורגל מאוד הטרידה אותי השאלה אם גול עצמי יכול להיות גול יפה", הוא מסביר. "הרי, לפעמים, שחקן הגנה יכול להבקיע גול מדהים בבעיטת מספרת לשער של קבוצתו. ומבחינה גיאומטרית ואסתטית השער מושלם, אבל בכל זאת חסר שם משהו כדי שהשער יהיה באמת יפה, והוא איזה יסוד של כוונה. הטקסט הזה נקרא כגול עצמי מרהיב, אבל עדיין, כשאתה קורא את זה אתה מרגיש שמאחורי הביצוע המרשים אין שום כוונה".
איפה אתה מזהה למשל את הייחודיות האנושית?
"תראה, כשאני כותב משהו, לא משנה מה, בקומה התחתונה נמצאים כל הפחדים, התסכולים והטראומות שלי; אני נמוך, מרמת־גן, לא הייתה לי חברה עד גיל 18, והבן שלי אומר שאני הבן אדם הכי שעיר שהוא ראה. כל הדברים האלו יחד הם סוג של מרקם של נוירונים, צלקות על גבי צלקות, שבעצם מייצרות את טביעת האצבע הייחודית שלי כסופר. אני יכול לנסות לכתוב סיפור על חתול מדבר שרץ לכנסת, אבל בעצם כל ההרפתקאות הפרלמנטריות של החתול הזה יהיו הניסיון שלי לומר שאני לא כזה נמוך ושרווח בין השיניים זה סקסי".
אז בעצם צריך להכניס באגים במערכת.
"כנראה", קרת צוחק, "אולי בשלב הבא צריך לשכנע את התוכנה שהיא נמוכה, שאנשים אחרים יותר שווים ממנה, ושגם אם יהיה אקזיט היא לא תראה ממנו שקל. אולי רק אז היא תוציא טקסטים יותר אנושיים. היא צריכה את הדפיקות האנושית".
"מה שאתה אומר, מזכיר לי משפט שאמר עיתונאי אמריקאי לאחר מפגש עם מודל שפה מדור אפילו יותר מיושן", נזכר אורי גושן, מנכ"ל ומייסד שותף בחברה, שיושב לצד עידן רוג'אן, האלגוריתמיקאי, וערן יעקובוביץ' סמנכ"ל השיווק, "הוא אמר: 'יש כאן רגעי גאונות בין כל הנונסנס'. בגדול, אנחנו חלק מהמהפכה שקורית עכשיו ושתשנה מהיסוד את הדרך שבה אנחנו קוראים וכותבים ואנחנו רוצים להיות החברה שתוביל את זה. כשהגיעו המקלדת והעכבר הם שינו לגמרי את האופן שבו אנחנו עובדים. משהו בסדר גודל הזה, אולי אפילו יותר גדול, עומד לקרות כרגע. אנחנו בעצם ניתן רעיונות והמחשבים יעזרו לנו לשים על הכתב. יהיה לנו המון חומר לקרוא והמחשבים יעזרו להגיע למהות או למה שמעניין אותנו".
אתגר: "אז אתם בעצם סוג של אינסטגרם רק למילים?
"סוג של", הם אומרים.
"יש חברה אמריקאית שעובדת עם המודל שלנו ועוזרת לסופרי פרוזה מתחילים. חלק ממה שהיא מפתחת מזכיר קצת לקיחת פטריות הזיה", אומר עידן רוג'אן. "נגיד אתה תקוע בכתיבה ופתאום המודל מציע לך כל מיני רעיונות. חלק יותר משונים חלק פחות משונים, אבל יש לאן להתקדם. אבל יש עוד אפשרויות. נגיד אתה כותב דמויות אז אפשר לעשות צ'אט עם הדמויות ולהבין איך הן רואות את העולם".
עבור קרת, הכתיבה מלווה בתחושה מסוימת של בדידות. עצם המחשבה שמחשב ייכנס באמצע יכולה לערער ולהטריד. מצד שני התמיכה יכולה לעזור ברגעי שיתוק. "זה שיש מישהו שאפשר לשאול אותו בכל רגע נתון: המשפט הזה נקרא טוב?" הוא אומר, "מעבר לתמיכה המקצועית, גם התמיכה המורלית היא משמעותית. הדבר שמעניין הוא איך הבינה המלאכותית משפיעה על הדימוי העצמי ועל איך אנחנו תופסים את עצמנו כבני אדם. הרי אנחנו מחפשים את הבאגים. כשאני בא לקרוא סיפור על אבא ובן אני לא מחפש את הסיפור על מערכת היחסים המושלמת בין אבא ובן, אלא דווקא את הדפקטים והחריגות שעושים את הסיפור לחד־פעמי.
"אני מסתכל על איך שהרשתות החברתיות רידדו את השיח, האנושות לאט־לאט משילה מעצמה פרמטרים אנושיים, כמו עמימות או רב־משמעיות, שלא עובדים טוב עם האלגוריתם. כשאני מסתכל על פייסבוק אני אומר לעצמי 'זה רע', אבל יש כאן משהו מאוד מעניין. משהו שגרם לי לחשוב על המין האנושי".
"אני מסתכל על איך שהרשתות החברתיות רידדו את השיח, האנושות לאט־לאט משילה מעצמה פרמטרים אנושיים, שלא עובדים טוב עם האלגוריתם. כשאני מסתכל על פייסבוק אני אומר לעצמי 'זה רע', אבל יש כאן משהו מאוד מעניין"
המכונה מבינה מתי היא קוראת וכותבת סיפור ומתי זה לא סיפור?
עידן: "אתגר דיבר קודם על צלקות אנושית. אז לרשת יש כל כך הרבה צלקות, של כל האנושות יחד, והיא רק צריכה להתמקם במקום הנכון. כשהיא מתחילה לעבוד היא צריכה למצוא את המקום בין הצלקות האנושיות, וממנו לכתוב".
אורי: "יש לי דוגמה שאולי תמחיש את מה הטכנולוגיה יודעת לעשות ומה היא לא יודעת לעשות. הבת שלי בת שלוש יכולה לחזור מהגן ולספר לי, דני הרביץ לי בגן אז הרבצתי לו בחזרה, הגננת ראתה רק אותי והענישה אותי וזה לא פייר. כל ילד או ילדה מבינים את הסיפור הזה. אינטואיטיבית לנו יש כל מיני ייצוגים פנימיים לסיפור הזה, ואנחנו ממקמים אותו על ציר זמן ועל קשר של סיבה ותוצאה. רשתות הבינה המלאכותית עובדות אחרת. הן חושבות סטטיסטיקה".
אתגר: "הן יודעות שבאחד מעשרה מקרים הילדה יורה בגננת".
צוחקים.
אורי: "וזה עדיין מדהים לראות עד כמה המערכת הזאת יכולה בכל זאת לייצר טקסטים שנראים לנו סבירים. כלומר זה לא שהמערכת לא יעילה, היא יעילה מאוד רק צריך להכיר את המגבלות שלה". אתגר איך אתה מבין את הכתיבה?
"כתיבה בעיניי זה סוג של סימולציה. בעולם האמיתי יש לך את השריטה שלך ואתה מוטרד איך תיתפס. בכתיבה זה סימולציה שבה אני יכול לבחון את כל המוזרויות שלי בלי רשת ביטחון. המון פעמים כשאני נמצא בסיטואציה יש לי מחשבות שברור לי שאם אחלוק אותן אנשים יחשבו עליי דברים רעים".
תסביר.
"אני נגיד קורא את 'לוליטה' אבל אני לא פדופיל. אני רואה כאן מנגנון שמפעיל בן אדם, סוג של אנושיות מעוותת, אבל, עדיין, אנושיות. זה לא אומר שזה משהו שנבוקוב ממליץ לנו לעשות. אבל העובדה שהוא יכול לייצר דמות פגומה ולא לצמצם את זה לאיזו כותרת מנכרת כמו 'פני הרוע', אלא להציג אותה כאנושית, כמשהו שגם אתה הקורא יכול לחוות ולתפוס... בכל אחד מאיתנו יש רצונות ויצרים מנוגדים. המפגש והמתח ביניהם הוא מה שבעצם טוען את היצירה.
3 צפייה בגלריה
''גם אם יהיה AI שיכתוב הרבה יותר טוב מבני אדם - אני בטוח אמשיך לכתוב''. אתגר קרת
(צילום: גבריאל בהרליה)
"הבעיה הכי גדולה ביחס לאמנות היום היא שיש תחושה של פונקציונליות. שאמנות — בדיוק כמו תחבורה ציבורית או קופת חולים — נותנת שירות ולא משהו שאמור לאתגר או לבלבל. גם ככה בעולם של הרשתות החברתיות חלק מהתקשורת האנושית אבד. מצד אחד אני מאוד מתרגש מהטכנולוגיה החדשה, אבל מצד שני אני אומר אולי עוד דברים יאבדו. אחרי הכל, הבינה המלאכותית קצת שמה אותנו ככותבים וכקוראים, כמקבלי שירות שמצפים למשהו ספציפי, ולא שיטלטלו, יאתגרו או יפתיעו אותם".
ובסוף, כשאתה רואה לאן פני הדברים, אתה מוטרד?
"מה שהתבהר לי בכל ההרפתקה הזאת, הוא שגם אם יהיה AI שיכתוב הרבה יותר טוב מבני אדם — אני בטוח אמשיך לכתוב. כתיבה, כמו בילוי עם חברים, היא חלק ממה שאני. אם בגלל ה־AI הכתיבה כבר לא תהיה מקצוע, תמיד אוכל להכריז עליה כתחביב. אז אולי לא אוכל לקרוא לעצמי סופר, או לבנות על זה שידפיסו את ספריי, אבל אני בטוח שתמיד אוכל למצוא איזה שכן או בן דוד שיסכימו לקרוא סיפור חדש שכתבתי".
ובחזרה לפתיחות הסיפורים שצירפנו בהתחלה: האם המכונה הצליחה לעמוד במבחן הסיפור בסגנון אתגר קרת, ולכתוב סיפור מלא ומורכב?
סיפור 1: הוא הסיפור של הבינה המלאכותית וההמשך הוא קצר:
"מה עושים?" האמא בכתה.
"לא יודע", ענה השומר. "אולי תתקשרו למשטרה. הם היחידים שאני יכול לחשוב עליהם".
"אבל איך זה יכול היה לקרות", היא ייבבה, "איך מישהו יכול היה לכתוב את זה על הקבר של רוני? זה נורא! זה כאילו קרה לו משהו באשמתנו".
"לא, אל תגידי את זה", קטע אותה שומר בית הקברות, "זה לא אשמתך. זה לא אשמתו של אף אחד. זו תאונה, דבר נורא שקורה לכולם... רק שלאנשים מסוימים זה קורה יותר'.
"אבל", האמא השתנקה וטפחה על עיניה במטפחת, "אבל למה כתבו את זה על הקבר שלו? מי לעזאזל יעשה משהו כזה?"
"האדם שכתב את זה", ענה השומר, "זה האדם שיודע בוודאות מי גרם לתאונה".
"מי כתב את זה", שאל האב והוסיף, "ולמה?"
"אני", התפרצתי והצבעתי על עצמי. "אני", חזרתי, "זה אני עשיתי, כי אני מרגיש אשם.
"אבל למה, האב שאל, מה הוא כבר עשה לך רע, לא היו לו אויבים. אנחנו אהבנו אותו! עשינו בשבילך הכל!"
סיפור 2: סיפורו של אתגר קרת.
ואז אמא של נועם התחילה לדמוע, בלי קול, ואבא שלו ניגש אליה וחיבק אותה. הם גרושים כבר איזה מאתיים שנה. נועם סיפר לי פעם שמאז שנולד הוא לא זכה לראות את אמא ואבא שלו ביחד, באותו חלל, אפילו לא בתמונה. כשהיה ילד ניסה לחפש אחת אבל לאבא של נועם לא היו אלבומים, ואמא שלו הקפידה לגזור את אבא שלו מכל התמונות ששמרה. מכולן. אפילו מאלה של החתונה.
ואז אבא של נועם הרפה מהחיבוק אבל השאיר זרוע אחת על הכתף של אמא של נועם כשהציע שאני אהיה זה שינסח את הטקסט שיחקקו על המצבה, ככה הם לא יריבו. חוץ מזה, אני סופר, ומילים זה המקצוע שלי, אז אני בטח אעשה את זה יותר טוב משניהם. רציתי לסרב בנימוס, לומר שבין כיתוב על מצבה לבין פרוזה אין שום קשר, אבל אמא של נועם, שכבר לא בכתה, אמרה שהוא צודק. שזה מה שנועם היה רוצה. ושזה גם מתבקש, כי אני הייתי הבן אדם האחרון שראה אותו חי.
ואז אבא של נועם הלך בצעד מהיר להביא עט ונייר, כאילו הוא קלט שאני לא מרגיש נוח עם כל העניין הזה ואיכשהו רצה לנעול אותי. הוא משך את אחד הכיסאות במטבח וסימן לי לשבת. לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה. אמא של נועם התיישבה לשמאלי, אבא שלו לימיני. זה הרגיש מוזר. לא טבעי. קצת כמו חתימה על חוזה שכירות לדירה. ידעתי שבלי טקסט למצבה אני לא אוכל ללכת מכאן, וכל כך רציתי ללכת. בינתיים, כדי להרוויח זמן, הוספתי על הדף את התאריך שנועם נולד בו ואת זה שמת בו. אבא של נועם העיר שאת התאריכים צריך לכתוב לפי הלוח העברי ולא לפי הלועזי. הינהנתי בראשי, כאילו שכבר ידעתי, והסברתי שאני לא כל כך טוב בתאריכים עבריים. אבא של נועם נשען אחורה ואמר, חצי לעצמו, "סופר עברי שלא טוב בתאריכים עבריים?"
ואז התחלתי לכתוב על הדף בתזזיתיות כל מיני דברים על נועם: איך היה מוכשר ויפה. איך כולם אהבו אותו. איך יחסר לנו. יותיר חלל וכאלה. אמא של נועם אמרה, "זה בחיים לא ייכנס למצבה. זה ארוך מדי". ואבא שלו אמר, "אבל זה יפה. יפה ונכון". ואמא של נועם הסתכלה בי בעיניים הירוקות המקפיאות שלה ושאלה מה היה המשפט האחרון שנועם אמר לי. זה הלחיץ אותי. התחלתי לגמגם. אבא של נועם התערב ושאל מה זה בכלל קשור עכשיו, והיא אמרה שזה קשור כי המשפט הזה יכול להיות משהו שאפשר לחקוק על המצבה. זה שיכנע את אבא של נועם. העמדתי פנים שאני מנסה להיזכר ולא מצליח, אבל הם לא ויתרו. אבא של נועם אמר שיש לנו זמן. הוא הציע להכין לי קפה. הוא הציע גם לאמא של נועם, שאמרה שהיא לא צמאה. גם כשענתה לו היא לא הורידה את המבט שלה ממני. סיפרתי שלפני שנועם נכנס לאוטו הוא אמר לי, "תסתכל עלינו, אנחנו כבר לא ילדים". אבא של נועם אמר שאפשר לכתוב, "בן, כבר לא ילד, וחבר", אבל שזה יכול להישמע קצת מאולץ. אמא של נועם המשיכה לנעוץ בי את המבט שלה ואמרה שאני משקר. שנועם אף פעם לא אמר לי כזה דבר.
ואז הטלפון הנייד שלי צילצל. הסתכלתי על הצג, היה כתוב עליו "מספר חסוי". העמדתי פנים שזאת שיחה חשובה. שאני חייב לענות. מהצד השני של הקו הייתה הודעה מוקלטת. לקח לי כמה שניות להבין שזאת הודעה מוקלטת. זה היה מישהו בשם אבירם יפרח שרץ לראשות עיריית רמת־גן. יפרח הבטיח שאם אבחר בו הוא ימגר את השחיתות וידאג לעוד מקומות חניה. אני כבר שנים לא גר ברמת־גן אבל לא טרחתי לשנות את הכתובת. יפרח אמר שרמת־גן היא עיר עצובה ומתה ושהוא ידאג למלא אותה בחיים ובשמחת חיים. הקשבתי להודעה עד הסוף ואז אמרתי, "טוב, עוד חצי שעה אני אצלך". כשהם ליוו אותי החוצה לרכב אמא של נועם אמרה שאני משקר להם, משקר לזוג הורים ששכלו את בנם, ושזה דבר מכוער לעשות.
ואז אבא של נועם התחיל לצעוק. הוא אמר שחבר של נועם, סופר מפורסם, מתנדב לעזור ולנסח עבורם, ללא כל תשלום, את נוסח המצבה, רק שהיא, במקום להגיד יפה תודה, חייבת להעליב. "תמיד היית ככה", הוא אמר, "מין 'תמות נפשי עם פלישתים' כזאת. אם לך רע אז כבר תדאגי לעשות לכולם שחור בעיניים". אמא של נועם שוב התחילה לבכות. הפעם בקול. היא ניסתה לשמור על פאסון אבל זה לא הצליח. "תבקשי ממנו סליחה", דרש אבא של נועם, "עכשיו. או שהוא ייסע ולא יחזור. שנינו לבד לא נצליח בחיים לסגור את הטקסט הזה". ניסיתי לעצור אותו. אמרתי שאין צורך בהתנצלות. שהכל בסדר. שאני פשוט חייב עכשיו לנסוע, אבל שאחרי הפגישה אוכל להתקשר ונסגור את הכל בטלפון. זה רק הרגיז אותה יותר. אני יודע, לא הייתי צריך להשתמש בביטוי הזה, "הכל בסדר", מול אמא שזה עתה איבדה את בנה. איזה מין סופר עברי אני: לא שולט בתאריכים עבריים, לא יודע אפילו לברור כמו שצריך את המילים שהוא אומר.
ואז אמא של נועם שוב אמרה שאני שקרן. שקרן ופחדן. ושתמיד הייתי. גם בסיפורים. נועם היה מביא לה את הספרים שלי בידיים רועדות כאילו אני לפחות איזה צ'כוב, אבל היא תמיד הרגישה את זה. את הפינות העגולות, את החנפנות הזאת. הכל תמיד היה שם חוץ מאמת. היא אף פעם לא אמרה את זה לנועם. לא רצתה לקלקל. עד שסוף־סוף הצליח לגרד לעצמו איזה חבר. אבל שעכשיו זה לא הזמן להיות מנומס או נחמד. שעכשיו זה לא עוד סיפור מתקתק שאני מתאמץ לכתוב כדי להתחבב על כמה דודות עם ציפורניים מטופחות שמוכרות בסטימצקי. אחרי זה הייתה שתיקה מעיקה. הם עמדו לידי בחוץ, אני כבר ישבתי באוטו עם המפתח בסטרטר. היה קר מאוד. הדלת של הרכב עדיין הייתה פתוחה אבל לא העזתי לסגור אותה. ואבא של נועם אמר שאם נועם לא היה בן יחיד היה אפשר לרשום "בן, אח וחבר", אבל מה לעשות שגם אותו הם בקושי הספיקו, מיהרו להתגרש ברבנות עוד לפני שמלאו לו שלושה חודשים.
בדרך חזרה לתל־אביב ניסיתי לחשוב על טקסט למצבה. משהו שאוכל לשלוח להם בסמס במקום התנצלות או פרחים. המשפט האחרון שנועם אמר לי לפני שנסע היה, "זהו, finito, אני ואתה גמרנו". שזה יכול היה להיות משפט לא רע לחרוט על מצבה, רק שלא על זאת של נועם. ניסיתי לשכוח, לחפור בכל שאר המילים שמילאו לי את הראש, גם באלו שלא באמת התאימו, לסדר אותן כך שייכנסו למלבן שיש ברוחב של 75 על 175 ס"מ. אבל לא משנה אילו מילים בחרתי הן תמיד התחברו בסוף לסיפור".
"התחלת הסיפור של ה־AI מעניינת", מסביר קרת. "יש כאן מצבה טרייה שעליה נכתב טקסט פוגעני על ידי מישהו מסתורי. משפטים כמו 'יש טלפון ציבורי קרוב אמר הגנן, אבל אני לא יודע אם הוא עובד', נותנים תחושה של עולם חיצוני שמתערבב עם התעלומה הבסיסית. אבל ככל שאתה ממשיך בסיפור, התחושה שיש איזה משהו מאחורי הסיפור, איזה רצון לומר על העולם משהו חמקמק ובלתי ניתן להגדרה, מתפוגגת. השלם מורכב מהמון פרטים מלאי פוטנציאל ועניין שלא מצליחים להתחבר יחד לאיזו תפיסת עולם או אמירה אחת.
"כשכתבתי את הסיפור שלי לא חשבתי על זה, אבל עכשיו, כשאני קורא אותו, הגיבור בסיפור הוא מין GPT, פונקציה שאמורה לנסח עבור זוג ההורים השכולים טקסט מיטבי. המתח הזה בין הציפייה המעשית מהכותב לבין המורכבות הרגשית שלו כלפי הסיטואציה, הוא מה שטוען את הסיפור באנרגיה. ב־GPT כאלו חסרה כל הקומה הזאת של התסכול ורגשות האשם והדבר היחיד שמתקיים בו הוא התרחשויות ותפניות עלילתיות, קצת כמו בסדרת מתח לא ממש טובה שמחפה באקשן ובתפניות המפתיעות על היעדר סאבטקסט".
פורסם לראשונה: 07:43, 17.02.23
