אין דמות גיבור-על שזכתה לפרשנויות כה שונות כמו זו של באטמן. גם אם מתמקדים בייצוגים הטלוויזיוניים והקולנועיים, נראה שהעיבודים מושכים לשני קטבים מאוד רחוקים.
"באטמן" – טריילר
הראשון הוא של גודש מלאכותי, צבעוני ומגוחך במתכוון: סדרת הטלוויזיה הפופ-ארטית שבה גילם אדם ווסט את הדמות (1966-68), שני סרטיו האיומים של ג'ואל שומאכר "באטמן לנצח" (1995) ו"באטמן ורובין" (1997), וסרט האנימציה "לגו באטמן" (2017) הלועג לייצוגים האפלים של הדמות.
בקוטב השני נמצאים הסרטים הנושאים את השפעות עיצוב "האביר האפל" בקומיקס של פרנק מילר בשנות ה-80. אלו לא רק העיבודים המוצלחים יותר של הדמות, אלא שהם ממיטב ז'אנר גיבורי העל בטלוויזיה ובקולנוע. קבוצה זו כוללת את הקרנבליות האפלה של סרטי טים ברטון "באטמן" (1989) ו"באטמן חוזר" (1992), האר-דקו הנוארי של סדרת האנימציה "באטמן - הסדרה המצוירת" (1992-95), העוצמה האפית והרלוונטיות הפוליטית של טרילוגיית האביר של כריסטופר נולאן (2005-2012), ואפילו את העיצוב הלא מאוד מוצלח של הבאטמן הזועף והמריר בגילומו של בן אפלק בסרטי "ליגת הצדק" של זאק סניידר.
הגילום הנוכחי של הדמות ב"באטמן" (The Batman), סרטו של מאט ריבס ("כוכב הקופים: שחר", "כוכב הקופים: מלחמה"), משתייך באופן מובהק לקוטב האפל. למעשה, הוא לוקח את הדמות ואת הצופים עד קצה קצהו של קוטב זה, ומותיר אותם שם, ללא כל הפוגה, למשך 175 דק'. ממש (אבל ממש!) לא סרט לילדים. לא "סרט לכל המשפחה". אלא רעיון של יוצר שאיתו הוא הלך עד הסוף, ומטעמים שלא לגמרי ניתן להסביר אולפני האחים וורנר נתנו לו את החבל לעשות זאת. סביר להניח שלולא הצלחתו הפנומנאלית של "ג'וקר" (2019) של טוד פיליפס, היו מגלגלים בוורנר את מאט ריבס מכל המדרגות.
ביקורת קולנוע נוספות:
בארה"ב "באטמן" מדורג כ-PG-13, כלומר, ניתנת אזהרה להורים לפיה חלק ממה שמצוי בו אינו הולם בני פחות מ-13. זו בפירוש הערכת חסר של מידת הקדרות ותחושת האלימות הנוכחת לכל אורכו. אם "ג'וקר" עוצב על בסיס "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה, הרי ש"באטמן" שואב השראה מהפסימיות הקונספירטיבית של סרטי נאו-נואר אמריקנים משנות ה-70 ("צ'יינהטאון"), ומסרטיו של דייויד פינצ'ר "זודיאק", ובעיקר מסרטו המבריק "שבעה חטאים" (1995).
כזכור, "שבעה חטאים" עסק ברוצח סדרתי שמבצע סדרת רציחות שכל אחת מהן היא נקמה קיצונית, סאדיסטית ואירונית, בחוטא. הרציחות הן פרפורמנס תקשורתי מחושב של מי שנמצא, לתפיסתו, בשליחות מוסרית. צמד בלשי המשטרה המנסה ללכוד אותו, בעיקר הצעיר שבהם, הופך בעל כורחו לכלי בידיו של הרוצח הנמצא לפחות צעד אחד לפניהם. פינצ'ר והצלם דאריוס חונג'י יצרו דימוי מהמם של העיר האמריקאית כגיהינום אפלולי, שבו גם אור היום דל, ורוב ההתרחשות במרחבים חשוכים וקלסטרופוביים. כל מה שתואר בפסקה זו, עלילתית ואסתטית, רלוונטי גם ל"באטמן", אולם הסרט אינו מצליח לממש את שאפתנותו בדרך מספקת לחלוטין בשילוב אותו הוא מציע בין מותחן קונספירטיבי, סרט בלשי ואימה.
יותר מכל סרט קודם של באטמן, הגרסה הנוכחית מעוגנת במציאות מלוכלכת. כמו בטרילוגיה של נולאן, גם כאן עצם הרעיון של בעלי כוחות-על נראה זר לחלוטין. נולאן ביסס את גותהאם על שיקגו המלוטשת, וריבס מייצר וריאציה על ניו-יורק שמזכירה יותר את המקום המסוכן והמזוהם של שנות ה-70, גם אם יש בו טכנולוגיה עכשווית. יחד עם הצלם גרג פרייזר (המועמד בימים אלו לפרס האוסקר על צילום "חולית") הוא מעצב עולם הגובל במונוכרומטי, אנטיתזה לצבעוניות השופעת של סרטי מארוול. גותהאם עוצבה כאן באמצעות לא מעט אנימציית מחשב, אך הדבר נעשה בחוכמה והעיר נחוות כמרחב ממשי – בדיוק כפי שפרייזר ודניס וילנב הצליחו לעשות ב"חולית".
רוברט פטינסון נבחר לגלם באטמן קודר. עוד לפני שאנו רואים אותו לראשונה, נשמע הווייס אובר המגדיר את יחסו הנפשי המורכב לטריטוריה של גותהאם, זו שאביו תומאס וויין יצר, כפי שיצר את בנו ברוס. והוא, נסיך גותהאם, המלט אובססיבי ומיוסר ששוקע בעבודת הבילוש לתוך העיר האלימה, ונידון לגלות את סודותיה שהן גם סודות משפחתו. חולפות לא מעט דקות מתחילת הסרט עד שפניו נראות לאחר שהוא מסיר לראשונה את המסכה, וגם אז הדבר נעשה בתאורה חשוכה, בתסרוקת אימו, בפנים חיוורות ומבט רדוף, עם נזילה של האיליינר שנמרח מסביב לעיניו.
אין כאן דיכוטומיה של ברוס וויין הפלייבוי הנוצץ והוויג'לנטה עם המסכה, אלא רק דמותו של "נקמה" (כפי שהוא מגדיר את עצמו), ושאריות הולכות ומתכלות של ברוס. המשרת הנאמן אלפרד (אנדי סירקיס) נראה כבלם האחרון שעשוי לעצור את הידרדרותו לתהום.
כמו "האביר האפל" (2008) של נולאן, גם כאן העלילה לוקחת אלמנטים מסדרת הקומיקס של ג'ף לוב "באטמן: ליל כל הקדושים הארוך" (1996-97) – חלק מהדמויות, הערבוב הקונספירטיבי בין האליטה של גותהאם ובין עולם הצללים הקרימינלי, והסיפור של העיר הקשור באופן עמוק לגיבור.
הדמות המאיימת ביותר היא של "איש החידות" (פול דאנו). מי שזוכר את הופעתו של ג'ים קארי בתפקיד זה ב"באטמן לנצח", עם שיער אדום, בגד גוף ירוק צמוד עם סימני שאלה, ומניירות שהיו מוגזמות גם לקארי, לא יוכל להעלות על הדעת עיצוב כה שונה של הדמות. "איש החידות" מקבל מעיל חאקי צבאי כהה, כיסוי ראש BDSM מעור בצבע חאקי זהה שיש בו רק חורי הצצה לעדשות המשקפיים העבות, ואופי מעוות נטול כל ממד שעשוע. מטרתו היא ונדטה כנגד ראשי המערכת העירונית, מושחתים בסתר שאת קלונם הוא רוצה לחשוף בפני הציבור בעודו גוזר עליהם מוות בדרכים יצירתיות. הוא התאום האפל של ברוס וויין, והוא משאיר לבאטמן לא מעט כתבי חידה מוצפנים (בנוסח רוצח הזודיאק) במשחק העטלף והעכבר שלהם.
גם בשאר הדמויות לא ניתן למצוא ניצוץ של חום או הומור. ג'ון טורטורו הוא קרמיין פלקונה, הגנגסטר המושך בחוטים בגותהאם, וסגנו אוסוולד "אוז" קובלפוט "הפינגווין" (קולין פארל בלתי ניתן לזיהוי תחת איפור כבד ובגד גוף). מעבר לעיוות בפניו, אין סממנים "פינגוויניים" במיוחד בדמות. כמו ב"איש החידות", גם כאן השוני ביחס לעיצוב הקודם של הדמות על ידי דני דה ויטו ב"באטמן חוזר", מבהיר עד כמה הסרט הזה מעדיף את הברוטליות הריאליסטית.
מלבד אלפרד המשרת, יש במחנה של באטמן גם את מפקח המשטרה ג'יימס גורדון (ג'פרי רייט). כשם שהפינגווין עדיין לא שולט בעולם התחתון של גותהאם, כך גם גורדון הוא בכיר אך עדיין לא ניצב המשטרה. אחרונה היא סלינה קייל "קאט-וומן" (זואי קרביץ), שיש לה יחסי שותפות/יריבות עם באטמן, אך בהיותו כה קודר וסגור, פוטנציאל הקשר הרומנטי ביניהם הוא מאוד מוגבל.
יש הרבה מה לומר לזכות הסרט. לא רק העבודה הוויזואלית והעיצוב העקבי של הדמויות, אלא גם המוזיקה רבת האלמנטים ההטרוגניים אך המשתלבים להפליא של מייקל ג'אקינו. אפילו האלימות נראית כמעוגנת הרבה יותר בחוקי הפיזיקה והפיזיולוגיה מהמקובל בז'אנר. ובכל זאת השלם הוא פחות מסך חלקיו.
ריבס ממעט לבנות סצנות ספקטקל וירטואוזיות מהסוג שנולאן הקפיד לשבץ בסרטיו. יחד עם פלטת צבעים הגובלת במונוכרומטי, ותאורה כה חשוכה עד שאפילו "נסיך האופל" הצלם גורדון וויליס המנוח (סרטי הסנדק) היה מנסה לרסן, נוצרת חווית צפייה שעשויה להיות מונוטונית מדי לאורך שלוש השעות. האם התעלומה בסרט והדברים השונים המתגלים במהלך העלילה מספיק מטלטלים או משמעותיים כדי להצדיק את זה? אני כלל לא בטוח.
