השבוע, בערב יום ה-30 לנפילת בנו יהונתן, יעלה חגי לובר לבמה בירושלים, כשישחק בבכורה של הצגת היחיד "שבעה באוקטובר" בתיאטרון אספקלריא, שעוסקת בהתמודדות עם אובדן בעקבות מתקפת הטרור. למחרת (ה') הוא יעלה לקברו של הבן בהר הרצל. התיאטרון והמציאות יתערבבו בעוצמה שכמותה לא חווה מעולם.
עם קבלת הבשורה הקשה שבנו נהרג בלחימה ברצועת עזה לפני כחודש, לובר חשב לבטל את העניין. "הודעתי לצוות שאני יורד מזה", הוא מספר בריאיון ל-ynet. הוא הרגיש שיהיה לו קשה מדי. התכנון המקורי היה לקיים את הצגת הבכורה ב-7 בינואר, שלושה חודשים בדיוק למתקפת הפתע של חמאס ותחילת המלחמה, אבל רצה הגורל ובמועד הזה הוא ישב שבעה. ההחלטה לקיים את ההצגה בכל זאת, במועד מאוחר יותר, התגבשה אצלו בעקבות התחושה שדרכה הוא יכול לחזק את מי שזקוקים לכך בימים אלה.
"ראיתי איך ההספדים שלנו על יהונתן נתנו לאנשים כל כך הרבה כוח. קיבלתי הודעות מחיילים שהודו על הדברים", הוא מסביר. "לא התכוונו לחזק, רק אמרנו את מה שאנחנו מרגישים ושיבחנו את יהונתן, אבל זה חיזק אנשים. הרגשתי גם חוב קטן אחרי שאנשים חיזקו אותי כשארבעת הילדים שלי היו בעזה. אנשים כמו הרב בני קלמנזון (אביו של אלחנן קלמנזון ז"ל שנהרג בזמן שחילץ תושבים מקיבוץ בארי בתחילת המלחמה, ש"מ) או משפחות החטופים, ראיתי ראיונות שלהם בתקשורת. קיבלתי מהם כוחות בתקופה הזו. ראיתי שזה עוזר לאנשים, והרגשתי חובה לחזק אחרים. חיפשתי גם מה לעשות ליום ה-30 של יהונתן, ושפת התיאטרון זו השפה שלי. ממילא הגענו לשלב מתקדם מאוד בעבודה על ההצגה, והחלטתי לקפוץ למים".
ההצגה מבוססת על סיפורים אמיתיים של אנשים שאיבדו את יקיריהם. כל אלה נשזרו לסיפור אחד על אלמן בשם דורון שאשתו נרצחה במתקפת הטרור בשמחת תורה, והוא נאלץ לגדל את שלושת ילדיו לבד. "שבעה באוקטובר" מבוססת על מחזה שכתבה חוה דיבון ("סרוגים") על אלמן טרור בתקופת האינתיפאדה השנייה, לפני כ-20 שנה, והוא הותאם למציאות הנוכחית. על בימוי הגרסה החדשה הופקדו ינון שאזו ומאשה נימרובסקי.
"במקור ההצגה נקראה 'להמשיך לחיות'. אחד השינויים הגדולים שעשינו הוא שהוספנו וידאו-ארט, באופן שמותאם לימינו, עם החדשות והמסכים שנמצאים כל הזמן ברקע", מוסיף לובר. "בזמנו הקלטנו את יהונתן לאחד הקטעים בהצגה, קטע קריטי שבו ילד אומר כמה משפטים חשובים. יהונתן היה אז בן ארבע. הקראנו לו משפט אחרי משפט את מה שהוא צריך להגיד, והוא אמר את זה בצורה מתוקה כל כך. אחרי שבעה באוקטובר עדכנתי אותו שאנחנו מעלים את ההצגה וישמעו בה את הקול שלו. הוא אמר שהוא יבוא לצפות בה".
עכשיו כשתהיה על הבמה תשמע את קולו של יהונתן ז"ל בתור ילד. כשאתה מספר על ההצגה והעבודה עליה, זה נשמע הכי רחוק מאסקפיזם שאפשר להעלות על הדעת.
"זה קשה מאוד, אני בוכה בחזרות. אני מקווה שיהיה בסדר. קודם כל אנחנו בני אדם. אם ארגיש צורך לבכות על הבמה, אני אבכה. אם אגיד לקהל שאני צריך שתי דקות בצד, הם ייתנו לי שתי דקות. אני אב שכול, מותר לי לבקש".
כשהכאב מתערבב בהומור
לובר בן ה-54 הוא מייסד תיאטרון אספקלריא, מחזאי, שחקן ואיש תיאטרון ותיק. הוא תושב בית אל ונשוי לתחיה, גננת במקצועה. התיאטרון היהודי-ישראלי שהקים פעל רבות לאורך השנים לקידום התחום בציבור הדתי. הצגות הבכורה של "שבעה באוקטובר" בבית העם בירושלים (ז'ראר בכר), שיתקיימו בתאריכים 24, 27 ו-28 בינואר, יוקדשו לזכר בנו שנפל, ובין היתר התיאטרון מארח בחינם משפחות שכולות.
לובר מדגיש שלצד הכאב שקיים בהצגה, שבה הגיבור מחכה לבתו שתחזור מטיול בית ספר והיא מאחרת, מה שגורם לכך שהוא נתקף בחרדות, יש גם לא מעט הומור. "מדובר באבא שמגדל לבד את שלושת ילדיו, ובאחד הקטעים הוא מנסה לעשות עוגה ליום ההולדת שלהם, והוא מתבלבל. יש שם סצנות על המצב החדש - במקרה הזה מדובר בהורה, אבל זה יכול להיות נכון לכל משפחה שכולה, וגם לעם שכול, שאני חושב שזו ההגדרה שלנו היום. אנחנו במקום אחר ממה שהיינו קודם, ויש אתגרים רבים, שחלקם די מצחיקים".
לפעמים הגבול בין התיאטרון למציאות מיטשטש. "פתאום הפכתי להיות מרואיין מבוקש, וזה מתקשר גם להצגה", לובר מציין. "הסיפור מתחיל בזה שהגיבור נהיה מרואיין מבוקש. כשחקן אני שובר בהצגה את הקיר הרביעי ואומר לקהל: 'כן, זה אני, ההוא מהטלוויזיה, מהראיונות בערוצי החדשות. אני זה שאתם קוראים לו 'פטריוט', 'גיבור', 'השראה'. אני זה שמשחרר לאוויר משפטים כמו 'אנחנו חזקים', 'הטרור לא ינצח', 'אין לנו ארץ אחרת', 'עם ישראל חי'. כן, זה אני, בגודל טבעי. אתם רוצים לדעת איך זה באמת? בואו'".
סמ"ר (במיל') יהונתן לובר ז"ל, תושב יצהר, לחם בגדוד 8104 בעוצבת ראם (179) ונהרג בחאן יונס מירי צלף כשעסק בטיהור בתים ממחבלים. בן 24 היה בנופלו, והוא הותיר אחריו את אשתו אביה שנמצאת בהיריון מתקדם, ילד בן עשרה חודשים וכן שמונה אחים. אביו תיאר אותו בהלוויה כ"ילד עדין כל כך, בעל רגש, חסיד, בעל אמונה, בלי גרם אחד של חספוס וציניות". המשפחה חוותה שכול כפול לפני פחות משנה, כאשר אחייניו של לובר האב ובני הדודים של בנו - הלל ויגל יניב (אשתו של חגי, תחיה לובר, היא אחות של אביהם, ש"מ), נרצחו בפיגוע ירי בחווארה.
בנו של יהונתן לובר, נחמן, מתרגש לראות את תמונת אביו, זמן קצר לפני נפילתו
סרטון שבו בנו הפעוט של יהונתן, נחמן, מתרגש לראות את תמונת אביו, צולם זמן קצר לפני מותו ונותר כמזכרת קורעת לב מהקשר בין האב לבן שלא יזכור אותו. "הברית של הילד הייתה ביום שבו קמו מהשבעה על הלל ויגל, והוא נקרא נחמן כדי לבטא נחמה. בעוד חודש אשתו אמורה ללדת עוד בן", מספר לובר.
הבן שחזר לרצועת עזה
"מי מהארבעה?" - זו הייתה השאלה שהפנה לובר לנציגי צה"ל שדפקו על דלת הבית, עוד לפני שהוציאו הגה מהפה. כמה מבניו שירתו באותה העת ברצועת עזה במסגרת המלחמה. כשראה מי נמצאים בפתח בדלת הוא הבין שעומדים לבשר לו שאחד מהם נפל, אבל עוד לא ידע מי - והם בישרו לו שיהונתן הוא שנפל.
אחד מילדיו של לובר עוד נמצא שם, ברצועה, וחזר לשם אחרי שליווה את אחיו למנוחות וישב עליו שבעה. "יש תמיד קונפליקט, אבל אמרתי לו שאני במקומו הייתי עושה אותו דבר וחוזר לעזה", אומר האב. "אתה שואל אם הייתי רוצה שהוא לא יהיה בעזה? כן, הייתי רוצה שהוא לא יהיה שם. אתה שואל אם ידעתי להתמודד עם שתי המילים שהוא אמר לי, 'צריכים אותי'? לא, לא ידעתי להתמודד עם זה. מה אני אגיד לו? לא מצאתי מילים. גם לו לא היה קל לחזור, הוא נשוי ויש לו שלושה ילדים. אבל צריכים אותו".
בן אחר של לובר, איתמר, איתר בתור סמ"פ בשריון את הפיר שבו נמצאו גופותיהם של החטופים עדן זכריה ורס"ב זיו דדו. לאחר השבעה על יהונתן, לובר ובנו איתמר התייצבו בכיכר החטופים בתל אביב, נפגש עם המשפחות ונאם שם. "הדבר הראשון והחשוב ביותר היה לחבק אותם, להגיד להם שאף אחד לא שוכח אותם. בשביל זה הילדים שלי נלחמו, הם הלכו לשם מתוך תודעה שאת החטופים צריך לשחרר. רציתי גם לגרום להם להבין את המעמד המיוחד שיש להם, כאנשים שכולנו מקבלים מהם כוח. כשנמצאים במעמד כזה צריך לחשוב מה אומרים ומה לא אומרים, איך רבים ואיך לא רבים".
חגי לובר סופד לבנו יהונתן בהלוויה
(צילום: דמקה בית הפקה ירושלמי)
כציוני-דתי שמחזיק בעמדות ימין, נפגשת גם עם אנשי ארגון "אחים לנשק" שרחוקים ממך מבחינה פוליטית.
"הם באו לנחם אותי בשבעה, ונוצרה איתם שיחה שהייתה לה אחר כך המשכיות. אני מאמין בכנות כוונותיהם וחולק נחרצות על הדרך, על המגמות ועל צורת ההתנגדות שלהם לרפורמה במערכת המשפט. אחרי שמבררים את הדברים, הרבה יותר קל לשבת ולחשוב איך שני הצדדים לא חוזרים להבעיר את המדינה, כדי שהיום שאחרי המלחמה ייראה אחרת ונדע גם איך לא להסכים".
יש מי שביקרו אותך על עצם השיח איתם?
"כן, יש מי שקראו לי 'אידיוט שימושי', וטענו שאני משחק לידיהם, אבל עוד לפני שיהונתן נפל כתבתי שהעם צריך לתת מחדש אמון בנבחריו, בלי לקבוע מראש שמישהו לא ראוי להתמודד. כרגע אין אמון והקלפים נטרפו. מי שנמצא בכנסת חייב להיות שם רק בתנאי שהעם שעבר את הטראומה הזאת ייתן בו אמון מחודש, אחרי המלחמה הזו. מותר למשל לסמוטריץ' ולבן גביר לעמוד מול העם ולומר שהם כמעט היחידים שאמרו שאסור לסמוך על חמאס ולא יעזור לחלק להם כסף קטארי, ולבקש שהעם ייתן בהם אמון, אבל אי-אפשר להמשיך לשלוט בלי אמון מחודש. אנחנו נקבל את דין הבוחר בהכנעה".
כמה כואב לך שאנשים לא מצליחים לשים את הפוליטיקה בצד בתקופה הזו?
"חוץ מהמוות של יהונתן, זה הדבר שהכי כואב לי. זה אוכל אותי, זה חותך אותי ומצער אותי, זה גורם לי לבכות בלילה. לכל עם יש שוליים, אבל כשאנשים מהמיינסטרים מערבים פוליטיקה ואפשר לראות את החשבונות האישיים שלהם, זה קורע אותי מבפנים. מה עוד צריך לקרות כדי שבן אדם יתנהל נכון, ביושר ובניקיון כפיים? מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יחשבו על טובת העם הזה? יש ייאוש גדול, אבל לצידו יש גם תקווה שיהיה שינוי. אני מאמין שצריך לחבר אמנה חברתית כדי ללמוד איך לחלוק".
