"אני מרגיש טוב ברוך השם, ואני עובר את התקופה הרעה הזאת בצורה טובה יחסית, ומקווה שהקדוש ברוך הוא ייתן אהבה ובריאות לעם ישראל ונצא ממנה", פותח שלמה בר בריאיון ל-ynet לרגל פסטיבל "ספרה" שיתקיים בחודש הבא באילת. אחרי שהוא מסיים עם הדאגה הלאומית הוא עובר לאישית ומוסיף ש"הפסדנו המון הופעות במהלך תקופת הקורונה, והאמת היא שהמצב די קשה, אבל מה אפשר לעשות?" הוא שואל בעצב.
יש לו לא מעט השגות על הרפואה המערבית והוא די כועס על המצב שבו "אתה לא יכול לצאת מהבית בלי לקבל זריקה", ומוסיף ש"היכן שיש כסף ואינטרסים יש לכלוך, וצריך לפקח על הדברים בצורה הדוקה". זאת לא הפעם הראשונה שבה הוא יוצא נגד הטיפול הקונבנציונלי. ב"סוד תפילת ערער", האלבום היפה שהוציא עם הברירה הטבעית לפני למעלה מעשור הופיע השיר "גברת ריטה" שביקר את הקלות שבה נותנים ריטלין לילדים שאובחנו עם בעיות קשב וריכוז. בר עדיין עומד מאחורי שיר המחאה ההוא. "ריטלין הוא אחד מהדברים האיומים שהרפואה המדעית הביאה לעולם, אנשים הופכים לנרקומנים בגלל כדורים שניתנים ברישיון ובקלות. נותנים ריטלין לילדים שיש להם עודף מרץ והופכים אותם לבלוקים, צריך לאפשר להם לגדול בלי להתערב בכל דבר".
לעיתים קשה להסכים עם האמירות של בר, אבל קשה שלא להעריך את האומץ שלו לבטא – כבר עשרות שנים - קול אחר, ובמגוון נושאים. "המדינה צריכה להתבגר ולהתחיל לתקן את דרכיה", הוא ממשיך, "בשנים האחרונות מתחילים לראות דברים שהוסתרו בעבר. זה כמו שיש קערה סתומה ואתה עובד עם הפומפה וכל הלכלוך עולה למעלה. פשטנו רגל מבחינה מוסרית, עם מנהיגות לא אמינה שמפחידה אותי. יכול להיות שפעם הייתה יותר צניעות ופחות ידענו דברים אז לא שאלנו שאלות, אבל היום קשה מאוד להסתיר דברים בגלל הרשתות החברתיות".
בשפת האלוהים
למרות שדברים רבים מכעיסים אותו, את ההנאה והשלווה שלו הוא מוצא במוזיקה שהוא יוצר לבד ועם אחרים, כמו למשל עם שי צברי. בחודש הבא בר והברירה הטבעית יארחו אותו כאמור, במסגרת "ספרה", פסטיבל חדש המוקדש למוזיקת עולם שיתקיים באילת ב-26-24 בפברואר ובו יופיעו בין היתר דורנטס ורנו גארסיה פונס מספרד וצרפת, אהוד בנאי, לונא אבו נסאר, מריה מזוטה מאיטליה, הטריו של חן צימבליסטה ועוד רבים וטובים. בר יופיע עם הברירה הטבעית והוא שופע מחמאות לשותף המוזיקלי הצעיר שלו ואומר שחוץ מכישרון הוא נמשך לצברי "בגלל ההשפעות השונות ששומעים במוזיקה שלו, ומכך שהוא לא עושה מיינסטרים".
הוא מעולם לא הפך לחלק מהמיינסטרים. לא כשפרץ עם "אלי שורשים", אלבום הבכורה החשוב של הברירה הטבעית, שיצא בשלהי שנות השבעים, לא באלבומים הרבים שהוציא בהמשך. וגם לא כשהופיע בהצלחה בפסטיבלים בחו"ל ואפילו בבית הלבן. כשהוא התחיל, היה קשה לרבים לעכל את המוזיקה שלו – שלקחה שירי משוררים ושידכה להם לחנים ארוכים ומפותלים עם אלמנטים פרסיים והודיים והשפעות ג'אז ורוק מתקדם. "בשלוש דקות אי אפשר באמת לדבר מוזיקה", הא אומר, "גם יצירות מערביות כמו ג'אז נמשכות שמונה ועשר דקות ויש בהן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף".
לדבריו, כיום יש יותר פתיחות אצל אנשים למוזיקה מורכבת ושומעים את החיבורים שהוא יצר אז בהרכבים עכשוויים שרובם פועלים יותר בשוליים. הוא לא מתחבר למה שקורה במיינסטרים וכועס על ריבוי השירים באנגלית ברדיו כי "השפה שלנו היא שפת השפות ושפת האלוהים". את היחס בין ההשפעות המערביות למזרחיות הוא מקביל לסימטריה השייכת למערב ולאסימטריה המזוהה עם המזרח, ומיד מדגים תוך דפיקה על השולחן המהדהדת היטב גם מעברו השני של קו הטלפון. "אסימטריה לא כובלת אותך לממד של זמן, ואם אני רוצה להיות בעבר אני משמיע קול עמוק יותר (אומר ומדגים, א"ש). "גם השפה היא תלת-ממדית, כי אתה כותב אל"ף בשלושה ממדים ובשלוש אותיות ולא רק באות אחת. העברית היא מדהימה ויש בה הצללה לאותיות כמו חי"ת ועי"ן שיש להם צבעים", הוא אומר ואני נזכר בילד שלומד את אותיות האל"ף-בי"ת בשיר "אצלנו בכפר טודרא".
"שפות אחרות ממוקדות בפה, והן לא יורדות לבטן", ממשיך בר. "את העברית אפשר להרגיש, וכמוזיקאי, כשאני שומע שפה אני מבין את העומק שלה. ביהדות ובעברית יש עומק, ואפשר לראות את האותיות כשאומרים אותן, שיו"ד היא קצרה או שנו"ן ולמ"ד נראות כמו רקדנית. כאדם מאמין שלומד זוהר וקבלה אני מבין את חשיבות האות והמילה", הוא אומר ונותן כדוגמה את הנשיא המנוח יצחק נבון שהסביר לו כיצד יש להגות את האות חי"ת, ו"הודיתי לו על זה", הוא אומר בחיוך עמוק.
"אני לא משורר ממש"
חוץ מהעברית והמוזיקה, המאבק המזרחי, שבר היה בין הקולות הרמים שהעלו את מצוקתו, ממשיך להעסיק אותו. "בעשר השנים האחרונות יש תקומה לתרבות ולמוזיקה המזרחית האמיתית ולא רק מצד מזרחים, יש גם אשכנזים שמנגנים בעוד ובקאנון, וזה מראה שמוזיקה נוצרת מהמקום שבו אנחנו חיים. יש לנו למשל צבע ירוק שאין אותו במקומות אחרים בעולם, ואנחנו נמצאים בין מזרח למערב וצריכים לדעת איך לשלב ביניהם. אבל יש גם המון זמרים שעושים בידור ולא מוזיקה, וצריך להבחין בין בידור לבין אמנות. הרבה אוהבים בידור אבל בסוף מדובר במסטיק, והרבה ממנו מזיק לא רק לשיניים אלא גם למוח".
כנראה שלקהל הרחב קשה להתחבר לאמנות גבוהה ולמחאה, שני דברים שעשית לאורך הדרך שלך?
"אני רואה את המוזיקה כדבר שמשמר את העם והשפה, ותמיד אמרתי את האמת ולא סיפרתי סיפורים על אהבה. או שאתה מספר דמיונות או שאתה אומר אמת. תמיד ניסיתי לעשות מוזיקה רצינית, עם טקסטים של משוררים ולא רציתי להיות אופנתי. התרבות המזרחית והמוזיקה המזרחית צמחו מתוך העם ולא מתוך התקשורת. התקשורת אף פעם לא שיקפה את המציאות אלא הסתכלה על עצמה בראי, וכשדיברתי על זה לפני שלושים שנה אמרו לי שאני גזען".
אתה אמנם נחשב לקול מובהק של ישראל השנייה, אבל נדמה שעיקר הקהל שלך הגיע דווקא מישראל הראשונה – ממועדון צוותא, מהקיבוצים, וממבקרי מוזיקה למשל.
הוא נאנח בהסכמה, ואומר "להם היו את הכלים להבין אותי, ולאלו שנדחקו לצדדים ובקושי למדו היה קשה להבין את אלתרמן, וזה היה האבסורד. גם כשהופעתי במקומות שנחשבו למזרחיים, הרגשתי שהנוער המזרחי לא היה מוכן לקבל אותי כי הזכרתי לו מיהו", הוא אומר בכאב וממשיך, "אמרתי אז לאמא שלי שלא תדבר לידי בערבית כי התביישתי. זו הייתה האווירה אז, ולמרות שישראל היא נס זו אחת הטעויות הגדולות שעשו פה - שלא ידעו איך לחבר ולאהוב אחד את השני, ויש עדיין פצעים שלא הגלידו מאז. אבל אנשים צריכים להתגבר ולקבל אחד את השני בכבוד ובלי התנשאות, כי לאף אחד אין בעלות על יופי וצדק".
הדברים גם מתחברים לשינוי הדתי-רוחני שעבר בשנים האחרונות. את ההגדרה "חוזר בתשובה" הוא לא אוהב ("כי לא הייתה אף פעם שאלה"), אבל הוא מסביר שאדם הקשור למוסר האלוהי עושה פחות טעויות ומתנהג בפחות הפקרות וכך הוא הופך לטוב יותר לעצמו ולסביבתו. "אנחנו נמצאים בתרבות הפקרית מבחינה מינית ומבחינת סמים וקשה לילדים לגדול ככה. יהדות היא אורח חיים, וכשאתה מתחיל ללמוד את הדברים ונכנס למשל לפרשת השבוע יוצאת ממך המציאות שחוסמת אותך. מאז שאני מקיים את הדברים האלו אני אדם מאושר".
לאורך השנים בר מיעט לכתוב טקסטים, ולרוב נעזר במילים שכתבו אחרים. באלבום האחרון שהוציא לפני כשלוש שנים, "עד כלות נפש ואחריה" הוא חבר לראשונה למשורר אחד שישמש לו לפה – יוסף צבי רימון. "הרב קוק קרא לו גדול משוררי דורנו, וכשנתקלתי בשירים שלו הרגשתי שנתקלתי במשיח. אני מאוד אוהב את השירה שלו ועברתי איתו את אחת מהתקופות הקשות בחיי".
הקלטת המון לאורך השנים, אבל אתה כמעט ולא כותב מילים בעצמך, למה?
"אני מודע לשירה ולמילים, אבל אני לא משורר ממש. השירים היו סוג של הכרח והרגשתי אותם יותר באופן מוזיקלי".
זה נהיה יותר קשה עם השנים ליצור מוזיקה חדשה? פעם עבדת בקצב יותר גבוה.
"קצת נחלשתי עם השנים. לא ידעתי לנהל נכון את החיים שלי מבחינה כלכלית וחטפתי כמה מכות, אבל מזה יוצאת המוזיקה. לא הוצאתי משהו בשנתיים האחרונות אבל אני עובד על דברים חדשים שאקליט בקרוב. היום, בזכות המצב שלי והחיים עם אשתי, אני מרגיש טוב וזו אחת מהתקופות הכי פוריות שלי".
הוא גם מקווה שצעירים יתחברו למוזיקה שלו. "חבל לי שהדור הצעיר לא מכיר את מה שיצרו כאן בעבר. הטקסטים בשירים היום הם תוצאה ישירה של מה שמדברים ברחוב. יש פה אמנים מצוינים שיוצרים מוזיקה עם ערך והם יכולים לתרום לשפה העברית, אבל דור שלם רוצה לשיר באנגלית כדי להיות פופולרי. אמנות לא צריכה להיות פופולרית, יש דברים בעלי ערך שצריך לפמפם כדי שהם יזכו להכרה ביום יום, גם ואן גוך לא מכר תמונה אחת בחייו. תמיד ראיתי את הנגינה כמסע וכאורח חיים ולא כקריירה. אין הפרדה בין המוזיקה לחיים שלי, כל עוד אני יכול להרים את הבלורית שלי ולנגן, אני שמח".
"אמנות צריכה לשמח את העולם"
את ההשמעות של שיריו ברדיו הוא לא בודק בקביעות, אבל יודע שהפופולרי שבהם הוא "ילדים זה שמחה" שכתב יהושוע סובול והופיע באלבום הבכורה של הברירה הטבעית. "סובול אמר לי שאנשים לא ממש מבינים את השיר, ואז סיפרתי לו שפעם נכנסתי למונית והנהג אמר לי שבשבילו אני זה 'ילדים זה שמחה'. הנהג ההוא סיפר לי שבמשך שנים לא היו לו ילדים ותמיד כשהוא שמע את השיר הוא בכה, ועכשיו כשנולד לו ילד, הוא בוכה משיר – אבל מאושר. אמנות צריכה גם לשמח את העולם, ואם שימחתי אדם כל כך עצוב - עשיתי את שלי, גם אם הוא לא הבין את הכוונה של השיר".
בר בן ה-78 שואב אנרגיה רבה גם מהנגנים הצעירים איתם הוא עובד בשנים האחרונות. ג'אזיסטים שהזכירו לו את אהבתו ארוכת השנים לענקי מוזיקה כמיילס דיוויס וקית' ג'ארט. "אין לי אמרגן ואין לי כלום, ואנחנו מתקיימים ברוך השם. אני חושב שאם לא היינו עושים איכות הייתי נעלם מזמן. תמיד ידעתי שאני רץ מרתון".
"גם דנינו ממשיך לרוץ, לצערי, והוא כבר צולע", הוא ממשיך בהזכירו את אחד משיריה הגדולים של הברירה הטבעית, "ריצתו של העולה דנינו", שכתב נתן אלתרמן. "אחד המשוררים הגדולים שלנו ראה את הצער והכאב של העולים ולא חשוב מאיפה הם הגיעו, והוא הכניס פה בשיר סטירה לשלטון שהוא היה חביב עליו. אמנים חייבים להיות חלק מהעם ולשמש לו לפה ולא רק לשים בתי שימוש במוזיאון ולהגיד שזו אמנות. אני בטוח שיש גם היום קולות כאלו ורק צריך לתת להם מקום, אבל זה קשה. כשיש יחסי ציבור אני יכול למכור לך גם ג'וק בתור מטוס. התרבות הולכת ומדרדרת".
הוא לומד המון מהמוזיקאים הצעירים שסביבו. "יש בי סקרנות ואני מנסה לנהל איתם דיאלוג. כשהייתי בגילם לא הייתי ברמה שלהם, וגם לא היה לי את הידע. אבל ידע בלי ערך תרבותי הוא סתם מחשב. העובדה שהם חיפשו אותי ושהחומרים שלי נוגעים באנשים בגילם, מדהימה אותי. אני באתי מכלום", הוא מחייך בעצב, "במעברה ניגנתי על פחים בפרדסים, והיום כבר אין פרדסים יש נדל"ן, וגם המוזיקה הפכה לנדל"ן וכבר לא נשארו פרחים, אבל יש לי עוד תקווה, ובגלל זה אני ממשיך לנגן ולהילחם, כמו דנינו".
"מוזיקה, אומר המורה שאליו ניתן להגיע לשיעורים דרך עמוד הפייסבוק שלו, "היא איזון בין השמאל לימין, ואני עובד עם זה. המודעות היהודית והאסימטריה נמצאות אצלי, ואני לא מוכן להיות סימטרי, כי ככה אשקר לעצמי. כשלאדם יש מודעות עצמית הוא יכול למצוא את המקום שבו הוא יסתכל על עצמו וירפא את עצמו. זה כמו ציור שאם תדביק אליו את העיניים לא תראה כלום וצריך להביט בו ממרחק. אדם צריך להתרחק כדי לראות את עצמו, ואת זה אני מלמד בתיפוף ובמוזיקה".
