קיץ 2017, לאחר חמש שנים שבהן ניהלה את ארגון 'שוברים שתיקה', יצאה יולי נובק למסע בתחנות אחדות ברחבי הגלובוס וצירפה אותנו, הקוראים, למסע הפרטי שלה. בכך הפכה אותנו נובק שותפים לחיבוטים שחוותה בנפשה במסע שיצאה אליו. כן, גם ברגעים הכי אינטימיים שבהם בחנה את מקומה בעולם הזה. נובק יודעת לספר סיפור: היא משכילה, חכמה ורגישה, ומחייבת אותנו לנסות להתמודד עם השאלות שנוגעות לקיומנו במרחב שבו אנו חיים.
במקרה שלי, משום שאין לי הכנה מוקדמת בכתיבה של מאמרי ביקורת על ספרים, שם הספר של יולי נובק 'מי את בכלל', יאה גם לי – מי אתה בכלל, שתפסוק בעניינים שקשורים לספרות. ובכל זאת, הנה חמש נקודות שנועדו להאיר פינות בספר הזה.
1. יולי נובק צמחה בערוגה שמאפשרת לה לטעון שהיא מחזיקה במניית יסוד בכל מה שקשור למדינה שלנו. הסבים והסבתות והוריה חינכו אותה ציונות מהי, או כפי שהסבא יוסף שנקבר לצד רעייתו בהר הזיתים נהג לומר לה ש"יש המון מחירים אישיים שצריך לשלם כשנאבקים על המדינה שלך. וסבא משה האמין בקדושת הארץ ובכך שהיא שייכת לנו". רגע לפני מותו בבית החולים הוא אמר לה, "הקשיבי ילדה את ואני, אנחנו אותו הדבר לשנינו חשובים המדינה והפרט, אבל לי המדינה חשובה יותר מהפרט ולך הפרט חשוב יותר מהמדינה". בקיצור נערה מבית טוב ששירתה בצה"ל בשירות סדיר ושנים אחדות בקבע.
2. ב-2012 הצטרפה יולי נובק לארגון '"שוברים שתיקה", שכדבריה נועד בפועל "לסדוק את השתיקה" על עוולות הכיבוש של שטחי הגדה והרצועה, בדרך של פרסום עדויות של חיילים ששירתו באזורים האלה. הפרקים שקשורים במה שהתרחש סביב הפעילות של הארגון הזה משכנעים ומותירים את הקורא ההגון בתחושה של כעס. הניסיונות מצד דוברי הממשלה וארגוני ימין לטנף על אלה שלא התחמקו משירות צבאי, ולפעמים יצאו שרוטים לכל חייהם מהמעשים שהיו מעורבים בהם, והעזו להתייצב בפומבי ולמחות על המעשים שהיו שותפים להם — מכוערים ומקוממים. כפי שאמרה נובק באחת מהעצרות של הארגון: "אנחנו הדור שנולד להיות כובש, ואנחנו הדור שיפסיק להיות כובש". חייבים להודות, אמצעי התקשורת שהתנפלו על "סיפור זוועה" שסיפקו ארגוני ימין נגד 'שוברים שתיקה' היו מחייבים לחשבון נפש שכמובן לא נעשה.
3. התחנה השנייה במסע של נובק אחרי שסיימה חמש שנים סוערות ב"שוברים שתיקה", היא באי מדיירה שבאוקיינוס האטלנטי. וכאן, בזהירות הנדרשת אומר, נמצאים החלקים הפחות משכנעים והחלשים של הספר, שלעיתים מזכירים כתיבה של נערה מתבגרת. מוטב היה שהטקסטים האלה היו נשארים ב"יומנים" שלה ולא מגיעים לדפוס. לפני שהיא עוברת לאירלנד היא מסכמת את הטיול במדיירה כך: "לכל תחנת מעבר יש רגע שצריך לעזוב אותה ולהמשיך הלאה. רגע שבו גם אם קשה לשים לב לזה את יודעת על עצמך משהו שלא ידעת קודם. משהו התקלף, פיסת מציאות נחשפה ויש לך בתרמיל קצת פחות זיוני שכל, התחמקויות, תירוצים". זאת ועוד, בכל תחנה שאליה הגיעה המחברת היא מתארת רגע לא משכנע שבו עמדה בפני סכנת מוות. בהשאלה מהמחברת, "זיוני השכל" שהיא משתפת אותנו בהם, לפיהם, כך היא כותבת, אם היו באים אליה בגיל 14 ואומרים לה שלהיות לסבית או להתנגד לכיבוש זה בסדר, היו מונעים ממנה שנים של סבל — תסלחו לי, על כך אפשר להגיד שאם לסבתא היו גלגלים וכו'.
4. רבים בשמאל הישראלי אימצו את המושג "אפרטהייד" בבואם לתאר את המציאות של חיינו כאן. נובק נוהגת אחרת. וכך היא כותבת בסיכום הביקור שלה בדרום אפריקה: "אני לא מתבלבלת אפילו לא לרגע, דרום אפריקה היא לא ישראל. היא לא נראית כמו ישראל ולא נשמעת כמו ישראל. זה בכלל לא אותו סיפור. האפרטהייד היה משטר שהוקם כדי להתמודד עם בעיה דמוגרפית שונה מזו שלנו... ובכל זאת משהו בסיפורים נוגע ואיכשהו הסיפור של המקום הזה הופך בלי שהתכוונתי להיות חלק ממני וממלא אותי בציפייה דרוכה".
5. ואחרי המסע שהקיף אזורים שפלאי הטבע שולטים בהם לצד אזורים שמציבים מראה מורכבת למי שמוכן להתבונן ולהשוות בינינו לבין הקהילות שחיות בהם, חוזרת נובק לכאן בתחושה של דיסידנטית: "והנה, אני זו ששיחקה את המשחק שלהם בהצטיינות לאורך כל הדרך שעמדה בכללים שהם קבעו בשבילי שעשתה כל מה שצריך בשביל להוכיח נאמנות ואהבה לארץ הזאת — הפכתי לדיסידנטית, למתנגדת משטר".
האמת, בטיעון הזה היא לא מצליחה לשכנע אותנו. לאוזניי זה נשמע יציאה תל-אביבית מדי, סוג של שיח בברים אפלוליים. חבל. משום שיולי נובק מצליחה בספרה להציב מראה לסוגיות הכי חשובות לנו. ואולי הסוגיה הכי דחופה למחשבה קשורה לא באיום של הגרעין האיראני אלא בשאלה שמחייבת את כולנו לשבור שתיקה — מה אנחנו עושים כדי לשמור על מדינה מתוקנת, שלא מסבה את הראש כשפלסטיני בן 80 ננטש בבית עזוב ליד רמאללה על ידי גדוד נצח יהודה.
מי את בכלל // יולי נובק (ספרי עליית גג) 304 עמ'
