הבמאי הצרפתי לאו קראקס משתהה לא מעט בין פרויקט לפרויקט, אך כל אחד מהם שווה את ההמתנה. ב-37 השנים שחלפו מאז סרטו הראשון Boy Meets Girl ("נערה ונער") הוא ביים רק עוד שלושה פיצ'רים, וכעת הגיע סרטו החמישי "אנט" (Annette), שנבחר לפתוח את התחרות בפסטיבל קאן האחרון. כמו סרטיו הקודמים, גם הוא מזכיר לנו שלפנינו אמן אמיתי, שפועל במדיום שמשנה לשנה הופך לפחות מסביר פנים לבעלי חזון מקורי.
הטריילר של "אנט"
"אנט" צפוי לקטב את צופיו, בין אם הם מבקרי קולנוע או "צופים מהשורה". רבים יחושו שהוא מגוחך, מנוכר ומשעמם, אך למיעוט של צופים הוא יציע חוויה אסתטית ורגשית רבת עוצמה. בהיותו שופע הדים סגנוניים ותמטיים מעבודותיו הקודמות של קראקס, חיבה והכרות עמן מהווה מקדם חשוב בחיזוי מידת ההנאה. לטעמי, זו עבודה קולנועית מרהיבה.
"מנועים קדושים" (2012), סרטו הקודם של קראקס, היה הרהור מורכב, מסוגנן ואידיוסינקרטי על הקולנוע במאה ה-21. במרכזו הוצבה דמותו הלובשת ופושטת את צורתו של "מר אוסקר", בגילומו של דני לוואן - השחקן הכמעט-קבוע של קראקס, המתפקד כאלטר אגו שלו. התנועה האסוציאטיבית בין פיקציות שונות, בין הגרוטסקי לטראגי, לא רק בחנה את הצומת בה מצוי המדיום אלא גם את מקומו של היוצר שזהותו מונכחת כתחפושת על גבי תחפושת. מתוך הסבך המלאכותי הזה, עולים רגעים של התפעמות וכאב - אלמנטים שנוכחים באופן ישיר יותר ב"אנט".
גם למוזיקה תמיד הייתה נוכחות ייחודית בסרטיו של קראקס, כפריעה הכרחית של העלילה וכשיא סגנוני ורגשי. בלתי אפשרי לשכוח את סצנת הריקוד הדינאמית של דני לוואן לצלילי "אהבה מודרנית" של דיוויד בואי ב"זה אצלה בדם" (1986), או את הריקוד הזוגי הפרוע על גשר הפון-נף ב"נאהבים מפאריז" (1991) שנעשה לצלילי סוגי מוזיקה שונים, עם הפגזת זיקוקי דינור ברקע. קולנוע טהור של מוזיקה, תנועה ורגש. "אנט" הולך צעד קדימה, והופך לא רק את המוזיקה, אלא גם את השירה, למרכיב שנוכח בסרט לכל אורכו. זוהי "אופרת רוק" קולנועית, אותה תת-קבוצה של המחזמר שהגיעה לשיאה בשנות ה-70 וה-80 עם "פנטום גן עדן" (בריאן דה פאלמה, 1974), "טומי" (קן ראסל, 1975) ו"פינק פלויד: החומה" (אלן פרקר, 1982) - שלושה סרטים שהציעו, בדומה ל"אנט", חיבורים רבי עוצמה בין מוזיקה, דמיון פרוע, ובחינה רפלקסיבית ופרובוקטיבית של נפש היוצר.
אמן ששואף להרוג את הקהל
ביצירת "אנט" חברו לקראקס האחים רון וראסל מאייל (בני 76 ו-72 בהתאמה), המוכרים כלהקת הקאלט "הספארקס". הם כתבו והלחינו את כל השירים, וגם כתבו יחד עם קראקס את התסריט. האחים מאייל החלו להקליט במחצית השנייה של שנות ה-60, הגיעו לנקודה הקרובה ביותר ל"הצלחה" במובן הקונבנציונלי באמצע-סוף שנות ה-70, והמשיכו מאז ליצור ולהשפיע בעודם פונים לקהל מצומצם של יודעי דבר. מתוך שפע אקלקטי של מקורות השפעה, הם הולידו עשייה מגוונת מבחינה סגנונית, הכוללת טקסטים אירוניים ואקסצנטריות יצירתית. לא מפתיע שקראקס, שכמה מהאפיונים האלה מתארים גם את עבודותיו, הביע בראיונות את רצונו להיות "החבר השלישי בלהקה". השנה יצא גם "האחים ספארקס", סרט תיעודי מקיף על הקריירה של האחיים שביים מעריץ העל אדגר רייט, ושהופך את 2021 ל"שנת הספארקס".
בדומה לפתיחה של "מנועים קדושים", גם כאן מופיע קראקס במסגור הרפלקסיבי של הסרט: על רקע הכותרות הראשונות, הבמאי פונה אל קהל הצופים ומבקש מהם לשמור על שקט, ולעצור את נשימתם עד סוף המופע. "הנשימה אינה מותרת עד סוף המופע, אז אנא קחו נשימה אחת אחרונה", הוא אומר. הרעיון של קשר בין יוצר והקהל, שמתווך על ידי המוות, עוד יחזור בהמשך הסרט.
הפנים הראשונות שנראות על המסך הן של קראקס עצמו, מאחורי קונסולה באולפן הקלטות, עם הבזקים של חברי "הספארקס" המחברים את הגיטרות למגברים. קראקס קורא לנערה שיושבת מאחוריו ומציירת: "נסטיה, זה עומד להתחיל". הנערה היא בתו של קראקס מאשתו, הדוגמנית והשחקנית הרוסיה יקטרינה גולובווה, שמתה בנסיבות מסתוריות (כנראה התאבדות) ב-2011. הדים לאירוע הטראגי הזה הופיעו גם ב"מנועים קדושים". כאן, בסרט שעוסק באמן פרפורמנס גרוטסקי המנצל את כישרון השירה של הילדה שנותרה בחיים לאחר מות האם, השדים של קראקס קרובים מתמיד לפני השטח.
הפתיחה מסתיימת בשירה וצעידה החוצה מהאולפן, שבה קראקס, בתו, חברי הלהקה, שחקני הסרט ומקהלת ילדים צועדים ברחוב שמחוץ לאולפן בעודם שרים שיר שהפזמון החוזר שלו הוא "האם נוכל להתחיל?" זוהי דגימה ראשונה של מה שיאפיין רבים מהשירים בסרט: טקסטים שלעתים נשמעים כמו הצבעה אירונית על הפונקציה המיועדת של השיר, במקום להיות "הדבר עצמו". האפקט הברכטיאני הזה משולב בכמה רגעים קולנועיים מטלטלים למדי, אשר לעתים מאתגרים את היכולת שלנו לגחך (למשל, במהלך ביצוע אקט מיני אוראלי בגיבורה) או להתרגש נוכח הניכור האבסורדי המופגן בהם.
בתפקיד הילדה: בובה מעץ
הגיבור רב הפגמים של הסרט הוא הנרי מקהנרי (אדם דרייבר), סטנדאפיסט ואמן פרפורמנס שעולה לבמה כאילו הוא בקרב אגרוף מול מעריציו. בשרירי החזה החשופים ובמחוות הגופניות שלו הוא משדר דומיננטיות גברית מאיימת - הוא פולט רצף דחוס של אמירות ניהיליסטיות, ולא נרתע מפרובוקציות תיאטרליות. הצלחתו מול הקהל מושגת כשהוא "הורג אותם" (כפי שהוא עצמו מנסח, במטבע הלשון האמריקאי הדו-משמעי). הצבע הירוק שולט בבמה, בבגדיו, בביתו, בדרך הרומזת על האופן בו מקהנרי הוא פיתוח אנושי יותר של הטרול "מונסיניור מרד", הדמות שהופיעה ב"מנועים קדושים", ובפרק שקראקס ביים בסרט "טוקיו" (2008). המתח בין הגרוטסקי והנעלה, המכוער והיפה, נוכח באופן מתמיד בסרטיו של קראקס: זו שאלה על מהות האמנות, אבל אי אפשר לא לחשוב שהיא מהדהדת גם את הדרך בה הוא תופס את מורכבותם של יחסי אהבה. כאן הדברים יתקיימו בקשר של מקהנרי עם זמרת הסופרן אן דפרנו (מריון קוטיאר).
מקהנרי ודפרנו, שניהם עטורי תהילה בתחומם. הוא "הורג" את מעריציו והיא "מצילה אותם", באקטים של מוות מרהיב, המחכה לגיבורות של אופרות. מערכת היחסים ביניהם היא סנסציה תקשורתית והיא מקרינה אושר מתריס, שקראקס מציג בדרך הגובלת בפרודיה. אבל מקהנרי לא בנוי לאושר ולא למערכת יחסים עם אישה אוהבת שתהילתה מתעלה על זו שלו, ולכן הקריירה שלו הולכת ודועכת.
דפרנו יולדת תינוקת שתקרא אנט, המגולמת על ידי בובת עץ (להבדיל מיציר CGI). לבובה , המופיעה במספר גדלים מינקות ועד גיל חמש, פנים קפואות הבעה, אך בהקשר של עלילת הסרט והשימוש שנעשה בו במוזיקה ושירה יש לה חיות רגשית ייחודית. אנט מגלה כישרון מופלא, שמקהנרי מנצל כדי לפצות עצמו על תהילתו האבודה. לא בכדי הילדה/בובה מהווה עבורו לא יותר מחפץ שבו הוא ישתמש להשיג מטרה זו. עם התפתחות העלילה קראקס משתמש בדמותה של אנט כדי להביא לשיא את החיבור בין הגרוטסקי והנעלה, ולבטא את המפלצתיות של הגיבור. את הצד הגברי היצירתי והחיובי מאיישת דמותו של הגבר המלווה את אן, ולאחר מכן את אנט, בנגינה על פסנתר (סימון הילברג הזכור מהסדרה "המפץ הגדול"). יתכן שבין מקהנרי והנגן נמצא הפיצול של דמות הגבר היוצר, שאותה קראקס שואף להציג לקהל.
יש עוד הרבה דברים ראויים להתייחסות בסרט, כמו האופן שבו המלאכותיות שלו שואבת מצורות קולנועיות מוקדמות (הקולנוע של פרידריך מורנאו), השימוש במוזיקה המעלה את "הבנאלי" למדרגה רגשית (בדרך המזמינה השוואה מעניינת לעבודותיו של ז'אק דמי) וההדים לארכיטיפים על הצלחה ומחירה (כמו הגרסאות השונות של סרטי "כוכב נולד"). עושר רב מזומן לאוהבי הקולנוע של קראקס, שהסרט הזה ילווה אותם עוד שנים רבות.
