השנה היא שנת 2000, תור הזהב של הפופ. בריטני ספירס וג'סטין טימברלייק ממלאים את עמודי המגזינים והרכילות, להקות הבנות והבנים מובילות את מצעדי המוזיקה, ולהקה אחת שוברת שיאים שלא נראו קודם לכן - אנסינק, שמכרו כשניים וחצי מיליון עותקים בשבוע הראשון ליציאת אלבומם No Strings Attached - שיא שנשבר שוב רק כ-15 שנה מאוחר יותר על ידי איזו זמרת "אלמונית" בשם אדל. בשנה ההיא הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מצליח ברחבי צפון אמריקה, ושירלי הלפרין, אז עיתונאית מתחילה במגזין נוער, זכתה להצטרף לג'סטין, לאנס, כריס, ג'ואי וג'יי. סי. בטור למשך שבוע אחד. "כמעט מפורסמים" - גרסת דור המילניום.
"זו הייתה עבודת החלומות שלי", מספרת הלפרין (50), כיום העורכת הראשית של מדור המוזיקה במגזין "וראייטי", בריאיון ל-ynet. "אהבתי את זה מאוד. ג'סטין עוד יצא עם בריטני בתקופה ההיא, ולמדתי המון על עבודה בעיתונות בזכות סיבוב ההופעות עם הלהקה. עברנו באצטדיונים של 70 אלף מעריצים ומעריצות שלא הפסיקו לצרוח, זה היה ביג דיל".
נדמה שהרזומה של הלפרין, שעובדת מעל ל-20 שנה בתעשיית התקשורת בארצות הברית, עמוס בסיפורים כאלה שגורמים למאזין להשתגע מקנאה. מפתיע שמי שראיינה רשימה ארוכה של כוכבי על (מג'ניפר לופז, דרך ניקי מינאז' ועד למדונה), שנכחה באירועים הכי נוצצים ושלקחה חלק בהקמת מדורים ומגזינים רבים ומובילים בתחום הבידור ברחבי אמריקה, בכלל נולדה ביהוד.
עוד במדור מוזיקה:
כשהלפרין הייתה תלמידת יסודי בשנות ה-80, אביה השיג עבודה כמנהל תשתיות מחשוב בארצות הברית, ושהביאה את משפחתה להעתיק את מגוריה לניו ג'רזי. "למדתי בבית הספר עם קבוצה ענקית של ילדים מווייטנאם. בהתחלה לא ידעתי מילה באנגלית. דיברתי את השפה רק כשהייתי בכיתה ה'", היא מספרת. אימה, בת לניצולי שואה שהגיעו מפולין לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה, עבדה בישראל כמורה לאנגלית, ובארצות הברית לימדה ספרות יהודית, ועודדה את משפחתה לשמור על העברית, בבית נהגו בני המשפחה לדבר את השפה.
האהבה למוזיקה תמיד הייתה שם, אבל היא התעצמה דווקא בעת ביקוריה בארץ במהלך חופשות הקיץ. הלפרין מעידה שכבר בגיל 13-12 הייתה יוצאת עם החברים שלה למסיבות בישראל ונשארת ערה כל הלילה. "היינו פשוט חולים על מוזיקה!", היא אומרת בהתלהבות בעברית. "למדתי על מוזיקה רק מלהיות כאן בשנות ה-80. האזנו בלי סוף לדפש מוד ודוראן דוראן. הייתי גם בעניין של הביטלס, והייתה לי תקופה של המאנקיז ושל אלביס", היא מסבירה. המוזיקה מאירופה שהייתה פופולרית אז בישראל לא הייתה פופולרית גם בארצות הברית, והשילוב בין התרבויות הצליח למקם את הלפרין, כבר בגיל צעיר, צעד אחד לפני כולם. על אף שלא הרגישה בנוח עם השפה האנגלית, המורים הצליחו לזהות את התשוקה ואת הכישרון של הנערה הצעירה לכתיבה, ושמו אותה בקבוצה המתקדמת באנגלית. "הציונים שלי בבחינות הגמר (SAT) לא היו גבוהים, ולא הרגשתי שהאנגלית שלי הכי טובה, אבל עדיין הפכתי לכותבת - מה שמוכיח שהמבחנים האלה לא קובעים כלום".
הלפרין שגדלה בקהילה יהודית שמאוד מחוברת לבית הכנסת, מעידה שמאז ומתמיד הייתה בעד המדינה בה נולדה. "לא החבאתי את זה בכלל. לימדתי הרבה מהחברים שלי על הנעשה בישראל ואף פעם לא נתקלתי בתגובות אנטישמיות או בדברים בסגנון", היא אומרת.
לאחרונה יש הרבה התייחסות לנושא בתקשורת. כמי שגדלה בארצות הברית, הרגשת בטוחה?
"רק בשנים האחרונות הופנו כלפינו שאלות כמו 'למה אתם עושים את זה לפלסטינים?' וגם בנושא האפרטהייד. כשהמצב התלקח מול עזה, לרגע ירדנו קצת מתחת לרדאר. היינו קבוצה של אנשי תעשייה יהודיים וכולנו חשבנו לעצמנו, 'מה נעשה?', אבל זו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי שהפוליטיקה נכנסה לי לחיים. אבל עברנו גם את זה, כל יום הוא אתגר".
איך בעצם התחלת את דרכך בעולם העיתונות?
"למדתי ערבית כחלק מלימודי מזרח תיכון ועיתונות בקולג' ורציתי מאוד ללכת ל-CNN, לסיקורים כאלה. הייתי בחילופי סטודנטים באוניברסיטת חיפה, ולביקור בישראל הבאתי איתי גיליון של מגזין שמאוד אהבתי - High Times (ירחון תרבות שקידם ליגליזציה של מריחואנה, ע"ט). קראתי אותו שוב ושוב מתחילתו ועד סופו. אהבתי מריחואנה, זה היה הקטע שלי. כשחזרתי לארצות הברית החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות - לנסות את מזלי בעיתונות, אז הצטרפתי לעיתון בית הספר והסיקור הראשון שלי היה הופעה של פול סיימון בסנטרל פארק. אהבתי את העבודה בעיתון ותהיתי לאיזה כיוון כדאי לי ללכת - האם אני רוצה להיות כמו כריסטיאן אמנפור? (מגישה וכתבת חוץ בריטית-איראנית, ע"ט) או שאשאר במוזיקה?".
"אמרתי לעורכת של המגזין - 'יש לי סקופ בשבילך, אבל בתמורה את תצטרכי לתת לי את העבודה'"
את הבחירה הכריע הכסף הרב שזרם בתעשיית המוזיקה האמריקנית של שנות ה-90, כשמאזינים רכשו מחדש את אוסף תקליטי הוויניל שלהם כדיסקים. "באותה התקופה אפילו עיתונאית קטנה כמוני יכלה לחוות את סצנת המועדונים בניו יורק, ואמרתי פאק איט, אני פשוט אקים מגזין משלי", היא מספרת. הלפרין השאפתנית זכתה לתמיכה מלאה מהוריה, ובמשך חמש שנים הוציאה לאור מגזין עצמאי. אבל כשהגיעה העת להתקדם בעולם העיתונות - אפילו הם לא יכלו לנחש היכן בתם תשיג את ההתמחות הראשונה שלה. הלפרין הצעירה ראיינה את להקת הרוק האמריקנית פיש עבור המגזין שלה, וכשהגיע זמנה עם חברי הלהקה, היא נכנסה לחדר פגישות שחלונותיו פתוחים ושהנוכחים בו ישבו עם ג'וינטים ביד. מיד היא הבינה שמדובר בצוות של "היי טיימס" - מגזין הוויד האהוב עליה - והיא מצידה קפצה על ההזדמנות וביקשה מעורך המוזיקה לעבוד כמתמחה במערכת שלהם. למרבה הפתעתה, הוא גם הסכים. "התחלתי כמתמללת והתקדמתי לעריכה של תמונות, זו הייתה עבודה כיפית ברמות. בהמשך מוניתי גם לניהול העורכים".
זה בעצם לנהל חבורה של סטלנים?
"כן. זה היה בלתי אפשרי, הם לא היו מגיעים למשרד לפני 12 בצהריים, אפילו אם יש פגישה בשעה 11. לא ידעתי מה לעשות! הייתי רק בת 25, אבל למדתי המון בעבודה הזו".
אני בטוחה שלצעירה שמתמחה במגזין מריחואנה יש סיפורים מוצלחים לשתף בהם.
"היה סיפור מעולה כשצילמנו את אוזי אוסבורן לשער. באותה התקופה מריחואנה הייתה לא חוקית בניו יורק והיינו שוכרים כמויות של וויד, ומשלמים רק על מה שעישנו או שהתייבש בגלל התאורה של הצילום. ותוך כדי הצילומים אני קולטת שאוזי מסליק פרחים לתוך הכיסים שלו! חייבו אותנו ב-800 דולר על ההפרש".
מהעבודה ב"היי טיימס" הלפרין התגלגלה לשלל מגזינים ומערכות, כמו "אס וויקלי", "אינטרטיינמנט וויקלי", "אל-איי טיימס", "הוליווד ריפורטר" ו"בילבורד" - עד שהגיעה לתפקידה הנוכחי ב-2017 והקימה את תחום המוזיקה במגזין הוותיק "וראייטי", שחוגג כמעט 120 שנה להקמתו. הלפרין הצטיינה בהקמה מאפס של מדורים, מהדורות ומגזינים, וגם כשנאלצה לסיים עבודה אחת ולחפש מקום עבודה חדש - אנשים שפגשה לאורך דרכה המקצועית מיהרו לפתוח עבורה דלתות. "כשהקימו את 'הוליווד ריפורטר' היה לי סקופ ענקי - ג'ניפר לופז עומדת להצטרף לפאנל השופטים של 'אמריקן איידול'. אמרתי לעורכת של המגזין - 'יש לי סקופ בשבילך, אבל בתמורה את תצטרכי לתת לי את העבודה'".
הקשרים שיצרת לאורך הדרך הם אלה שעזרו לך גם לקבל את הסיפורים העסיסיים?
"בטח. גם בתקופה בעולם הבידור היו לי אנשים שעקבו אחרי מטוסים פרטיים וסיפרו לי איפה ג'ניפר אניסטון נמצאת, או כשבריטני התחתנה בלאס וגאס - סיקרנו הכול. או נגיד ג'סיקה סימפסון - הייתי הכתבת לענייני ג'סיקה סימפסון", הלפרין צוחקת. "שוחחתי עם אבא שלה כמעט כל יום".
כיאה לעיתונאית משופשפת שיודעת כיצד לסחור בסקופים, להלפרין גם יש כמה סיפורים עסיסיים משלה - כמו הפעם שבה היא ראיינה את סנופ דוג. "הלכתי אליו הביתה, וואו, זה היה מאוד מעניין לראות איפה סנופ דוג גר. והוא כמובן עניין אותי במיוחד גם כחובבת מריחואנה".
6 צפייה בגלריה
שירלי הלפרין: "מאוד רציתי לעשן עם סנופ דוג, הייתי בטוחה שאני אצליח לעמוד בזה". סנופ דוג
(צילום: Gettyimages)
טוב, עכשיו את חייבת להרחיב.
"באתי לראיין אותו ומאוד רציתי לעשן עם סנופ דוג, והייתי בטוחה שאני אצליח לעמוד בזה. הוא שאל אותי, 'את בטוחה שאת רוצה לעשן את זה, ילדה קטנה?', ואמרתי, 'בטח!'. את מכירה את זה שאת מאבדת לגמרי את חוט המחשבה? כשאת חושבת לעצמך, 'שיט, מה השאלה הבאה שלי'? זה היה עניין הרבה יותר גדול מזה. אבל עם הזמן קבעתי לעצמי חוקים [לגבי עישון מריחואנה], אם נגיד הייתי עושה ראיונות באירועים על השטיח האדום, עם הרבה מפורסמים - אז ממש לא הייתי מעשנת. הייתי צריכה להיות סופר-חדה ולהשיג ציטוטים בפחות משתי דקות. אבל את יודעת, זה היה סנופ".
"ברגע שהתחלתי לכתוב על התעשייה הם חשבו, 'אוקיי, הילדה הזאת יודעת מה הולך'"
מאז 2010, הלפרין עובדת במגזינים שמסקרים את התעשייה, ומעידה שהיא אוהבת את אחורי הקלעים והעסקים שמניעים את הגלגלים בעולם התרבות והבידור. "היום יש יותר נשים בתחום, אבל אז לא היו הרבה. אפילו ב'רולינג סטון' לא היו כותבות", היא מעידה.
מה לדעתך העניק לך את היתרון בהתקדמות בתעשייה שלא בהכרח מעוניינת לקדם נשים?
"כל הנושא הזה של עיסוק ברכילות קצת ריחף מעל הראש שלי, אבל הראיונות שעשיתי בעשור הקודם לכן, וכל האנשים שהכרתי מתעשיית המוזיקה - הם ידעו מי אני, ושיש לי עניין אמיתי בתחום ושאני לא רק רוצה לדעת אם ג'ניפר לופז ובן אפלק יחד, או מה קורה עם בריטני וג'סטין", היא צוחקת. "בהתחלה אנשים לא לקחו אותי ברצינות, אבל ברגע שהתחלתי לכתוב על התעשייה הם חשבו, 'אוקיי, הילדה הזאת יודעת מה הולך'".
6 צפייה בגלריה
"האנשים שהכרתי בתעשייה ידעו מי אני". שירלי הלפרין ומריה קארי
(צילום: Chris Polk, Variety)
אותה תעשיית המוזיקה שהלפרין למדה לשחות בה מגיל צעיר ולסקר אותה השתנתה עם השנים לבלי היכר. "אני אומנם לא יוצרת סרטונים, אבל אני צופה בטיקטוק כל הזמן", היא מודה. "מעניין לראות איך דברים התפתחו. היום מחתימים אמנים על בסיס סרטונים קצרים מאוד, זה שונה ממש מהתקופה שבה אמנים הקליטו שלושה אלבומים לפני שמישהו בכלל שמע עליהם. ברוס ספרינגסטין, לדוגמה, לא היה שורד היום - כי החתימו אותו רק באלבום השלישי. היום אמנים בכלל לא מגיעים לאלבום שלישי".
היום שירים ויראליים בודדים כמו abcdefu יכולים להיות מועמדים לגראמי, וגייל - הזמרת שעומדת מאחוריו - בכלל לא הוציאה אלבום.
"לגמרי, זה משוגע. שיר מעולה, אגב. היום לאמנים אין זמן למצוא את הקול שלהם. החיים בטיקטוק כל כך קצרים ומהירים. אנשים בתעשייה צריכים להמר במיליוני דולרים על אמנים בהתבסס על קטעים ויראליים קצרים, בלי לדעת איך נשמעת יתר המוזיקה של אותו אמן. יש הבדל עצום בהתפתחויות של מוזיקאים היום".
את מעריכה את מה שקורה היום בתעשייה? או שבתור מי שגדלה בתקופה אחרת יש בך געגוע נוסטלגי לימים ההם?
"אני לא ממש חושבת על זה. אני לא מתגעגעת לתקופה שבה שלטו להקות רוק של גברים לבנים, אני אוהבת את הגיוון ואת החדשנות. נגיד אני מתה על ליל נאס אקס, אני חושבת שיש עוד המון מוזיקה מרעננת ומרגשת מפעם. אני כן חושבת על כותבי השירים ואיך הם מתוגמלים. יש עניין גדול סביב הנושא הזה וכמה שמשלמים להם. אם מסתכלים אחורה בראייה היסטורית - עברו 50 שנה וכותבי שירים עדיין נדפקים".
חלק מרכזי ברוח שהביאה איתה למגזין הלפרין הוא קידום האנשים שעובדים מאחורי הקלעים, והרצון לזכות אותם בהערכה שמגיעה להם, ולצד זה גם מעודדת סיקור מוזיקה שנוצרת עבור טלוויזיה וסרטים. "פעם לא היו מסקרים את הנושא הזה, גם הקטגוריות של המוזיקה באוסקר - המלחינים והיוצרים - לא היו סקסיות. היום אלה אנשים סופר-מעניינים - קרן או מלהקת יה יה יה'ז, פיניאס (אח של בילי אייליש, ע"ט)".
כשהיא נשאלת על הרגלי ההאזנה הפרטיים שלה, הלפרין מגלה כמה משמעותי הקשר שלה לישראל - היא מאזינה למצעדים המקומיים, ומגלה טעם מוזיקלי שנע בין הפופ של יסמין מועלם ואנה זק, אבל גם האינדי של לולה מארש, ולא שוכחת להמליץ על "לא אלבום אבל הנה", של גיאגיא ואיילו.
6 צפייה בגלריה
"הגיע הזמן להכיר בתרומתה חוצה הגבולות של ישראל לעולם התרבות". שירלי הלפרין ותום מונאהאן
(צילום: Michael Buckner, Variety)
האם את מאמינה שיש לאמנים ששרים בעברית סיכוי להצליח מעבר לים?
"בעברית לא. כל ה-ח', זו שפה נורא קשה. יהיה לקהל קשה לשיר איתם. אבל אם האנגלית שלהם טובה אז למה לא להשתמש בה בשוק הבינלאומי? הוא הרבה יותר גדול מזה הישראלי. אסף אבידן ודניס לויד הצליחו מעבר לים כי הם שרו באנגלית".
מצד שני, הישראליות היא לא בהכרח מרכיב מהותי בפרסונה הציבורית של שניהם.
"זו הסיבה שאני חושבת שהם סופר-מצליחים. לשיר יש סיכוי להצליח אם תהיה בו איזו מילה או ביטוי בעברית. איזה 'יאללה' או 'סבבה', משהו שיכול לתפוס. לדבר כזה יש ערך הרבה יותר גבוה בשוק הבינלאומי מאשר לשיר שלם בשפה העברית".
ומה לגבי מרגי ונועה קירל, שעושים עכשיו את המעבר לשוק האמריקני? הם צריכים לדבר על הזיקה לישראל?
"אני חושבת שלשניהם יש סיכויי הצלחה, ואני חושבת שהם צריכים לדבר על זה. נגיד נועה - מה שהיא לבשה בטקס פרסי ה-MTV - היו לה ביצים. יש לה את כל מה שכוכבת פופ צריכה. וגם במרגי אני תומכת מאוד וכתבנו עליו. ראיתי אותו מופיע כמה פעמים בארצות הברית, בעיקר מול קהל ישראל. האמת שנדבקתי בקורונה בהופעה שלו", היא מספרת משועשעת. "אני לא חושבת שהם פרצו כבר, אבל זה לוקח זמן. הם צריכים לבלות המון זמן בארצות הברית ולפספס הזדמנויות כלכליות בישראל. הם לא מופיעים כאן בחתונות, וגם לא בבארבי. הם מוכנים להקריב את הבמות האלה כדי להצליח באמריקה. זה שוק מאוד תחרותי. למען האמת, זו התקופה הכי פורה ליוצרים ומפיקים מוזיקליים מישראל באל איי, עומר פדי, ג'וני גולדשטיין וג'ורדי. כולם יוצרים באמריקה".
6 צפייה בגלריה
שירלי הלפרין: "אני חושבת שלשניהם יש סיכויי הצלחה". נועה קירל ויהונתן מרגי
(צילום: ענת מוסברג)
הזיקה שלה למדינה שבה נולדה לא מסתכמת רק בהערכה לסצנת המוזיקה המקומית שמנסה לפרוץ גבולות, או בביקורים החוזרים והנשנים שלה וברצון להביא כמה שיותר אנשים לישראל. הלפרין מתכוונת לציין את יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל בגיליון חגיגי של "וראייטי", ולהביא לתשומת לבם של הקוראים באמריקה את הדברים הנפלאים שקורים כאן. "אני רוצה שנשים דגש על היצירה הישראלית הענפה שמביאה כל כך הרבה פורמטים וסדרות ישראליות מצוינות שפונות לשוק העולמי", היא אומרת, ומודה שהיא מכורה ל"שטיסל". "אולי ניתן למיכאל אלוני לככב על השער, נראה". גם בגזרה המוזיקלית האולפנים הגדולים פתחו נציגויות בארץ, וכך גם הסכמי אברהם שפתחו מסלול חדש לאמנים בינלאומיים שבאים להופיע ברחבי המזרח התיכון. "הגיע הזמן להכיר בתרומתה חוצה הגבולות של ישראל לעולם התרבות, שדרכה אפשר להביט בזווית חדשה גם על יחסי ערבים-ישראלים".
הלפרין כבר התחילה באיסוף הרעיונות לגיליון המדובר, בהם כתבות על גיבורת העל הישראלית מבית מארוול - סברה, בכיכובה של שירה האס, כתבות שעוסקות בשאלה מדוע שחקנים לא-יהודים מגלמים תפקידים של דמויות יהודיות, כתבה על להקת הבנים המעורבת AS1 ששרים באנגלית ופונים לקהל בינלאומי, מוזיקאים ערבים שמתלבטים אם להופיע בפני קהל ישראלי ולהסתכן בחרם מצד העולם הערבי, ושאלה שמעסיקה אותה במיוחד - מי עומד מאחורי ה-BDS. "הם ארגון שהמסר שלו כל כך חזק, אבל מי אחראי עליו? מי מנהל אותו ולמה הוא משפיע רק על מוזיקה?", היא מרחיבה. "מוזיקה אמורה לחבר בין תרבויות, לא להפריד".
לקראת סיום, אחרי קריירה כל כך עשירה - יש מישהו שהיית רוצה לראיין ועוד לא הספקת?
"מכירה את הביטוי 'אל תפגוש את הגיבורים שלך'? גיליתי שאנשים עלולים לאכזב כשפוגשים אותם במציאות. למשל לא ראיינתי את פול מקרטני והייתי שמחה מאוד לראיין אותו, אבל מה הייתי שואלת אותו שלא שאלו כבר מיליון פעם? אותו דבר עם דייויד בואי (שהלך לעולמו ב-2016, ע"ט). הייתי בקרבת האנשים האלה, לפעמים הפנטזיה עדיפה על המציאות. מה שכן, ראיינתי את מדונה, וזה היה וואו. ריאיון מעולה. היא מסוג האנשים שאפשר לשאול אותם הכול. אני תמיד אוהבת לראיין אנשים שאוהבים את המילה הכתובה, נגיד כריס מרטין מקולדפליי, הוא כותב שירים ואפשר לדבר איתו עליהם. אני מתעניינת בחיבורים בין אנשים. וכמובן, זה תמיד נפלא אם מישהו שאני מראיינת היה בישראל כמו ג'סטין ביבר, הוא לצורך העניין, מכיר קצת את המקום שממנו הגעתי".
